פרסומת
דלג

פועה ויצחק נועם בשיחה משפחתית גלויה

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 13/4/2011 08:44 ● ערב ערב 2493
לאיזה גנב נתנו לשמור על קופת המפעל?. ומי היתה 'כרמלה סופרנו' המקומית. איך שינה מר פיצינטו את חיינו. ומה הבריח את להקות הטונה מהמפרץ. מדוע הוקם שדה התעופה בתוך העיר ולא בחוץ. ומדוע נשכה אמא שלי את רפי נלסון. כל הסיפורים שטרם שמעתם על אילת של שנות החמישים והשישים. וששום מוזיאון אילתי אינו שלם בלעדיהם
פועה ויצחק נועם בשיחה משפחתית גלויה


צילומים: מוזיאון 'אילת עירי' ואלבום פרטי.

לא היה שום דבר שהעיד על הערב הזה, שמשהו יוצא דופן עומד לקרות בו. הוא החל כעוד ערב משפחתי מול הטלוויזיה, ואט אט גלש, שלא במתכוון, למסע בזמן, חצי מאה ויותר לאחור, אל אילת של שנות החמישים והשישים. לא יודע בדיוק מה גרם לי ללחוץ באותו הרגע על כפתור ההקלטה באייפון שלי, אבל הלחיצה הזו הולידה מסע בזמן, שהפך לעדות מתועדת, מפיהם של שניים מוותיקי העיר - הורי - שלא ידעו כי אני מתעד את הדברים. לכן כל מה שתשמעו, מסופר ללא צנזור, כמו שמספרים בתוך המשפחה.
סיפורם של הורי, הוא סיפורה של עיר שנולדה כמעט מבלי להתכוון, ממש כפי שנכבשה, ומהר מאוד גילתה כי על אף המרחק והנתק, עליה להתמודד עם שאלות של תכנון וחזון וסתם מציאות חמה באופן קיצוני. זהו סיפור מסעם של הורי, פועה ואיציק, שני ילדים בני עשרים וקצת, שעזבו הורים המומים, וירדו לכבוש שממה, אבל זהו גם סיפורם של תושבי אילת של אז, פושעים שהוגלו על ידי בית משפט, פועלי תמנע קצא"א והנמל, וכמה משוגעים שפשוט התאהבו בנוף, כמו אבא שלי. בשלוש לפנות בוקר, כשסיימנו, ידעתי כי הצלחתי לגעת עמם רק בקצה הקרחון. באמתחתם של השניים עוד אינספור סיפורים על העיר הכי דרומית במפה. עשורים רבים טרם "מופו". וכמי שחש כי מיטב זמנו מאחוריו, אתה מרגיש מהם צורך לספר, להעביר הלאה את ההיסטוריה, שהיא המורשת המקומית שלנו, התורה שבעל פה, שהרי בסופו של דבר, אם יש דבר שהופך את השהות הזמנית שלנו על הכוכב הזה לנסבלת, זוהי רק התקווה, שמה שהספקנו לעשות כאן, ייזכר. לי כבר ברור. נזדקק לעוד כמה ערבים כאלו, על מנת להשלים את כל התמונה.

תמונת כתבה

בתמונה: פועה על רקע הבית הראשון, שהיה צמוד למוזיאון הימי, לימים ביתו של רפי נלסון, כיום מלון 'קלאב הוטל'.

הכל בזכות אריק שרון


פועה: התחתנו. ב-3 לאפריל,
-20 באותו חודש, גמרתי את הסמינר למורות.
יצחק: אמא היתה בת 20, אני הייתי בן 26.
רותם: ממש שני ילדים הולכים לסוף העולם.
פועה: אתה יודע מה, אני לא אשכח שהמטוס נחת בנתב"ג הישן, יש תמונה שאני זוכרת אותה, אבא של אבא, זליג, ואמא שלי, עמדו שניהם ככה, ואנחנו עלינו למטוס. (צוחקת) שלחו אותנו לאיזה ארץ גזירה.
נורא. זו תמונה שאני זוכרת איך שניהם עומדים ככה.
רותם: בתחושה של אסון כבד.
פועה: בדיוק. אבל הוא רצה אילת, הוא רצה אילת.
רותם: אבא?
פועה: כן. אני לא הכרתי את אילת, לא ידעתי מה זה.
רותם: מה פתאום אילת?
יצחק: אני את אילת הכרתי ב- 49, כששימשתי כאלחוטאי ביחידת הסיור שאריק שרון פיקד עליה. ירדנו לאילת, ובאילת היה קיבוץ, והיו חמש שש חושות.
פועה: קיבוץ אילות ויטבתה היו שם. חלק הלכו לשם ואלה שלא, באו לאילת, לחושות.
רותם: בחושות של אום רשרש?
פועה: כן, כן, זה הדבר היחידי שהיה באילת.
יצחק: הגעתי עם היחידה, ברגל, מרפיח.
רותם: אז למה אתה לא נחשב לכובש אילת?
יצחק: כי היינו לילה אחד וחזרנו. יחידת הסיור שלי גמרה את הסיור שלה מרפיח באילת, שנכבשה חודשיים שלושה לפני. דגל הדיו כבר היה.
רותם: אני לא מאמין שראית את דגל הדיו בעיניים.
יצחק: אז באתי לאילת וראיתי, וזהו, הוקסמתי מהנוף. לא היה כלום אבל הוקסמתי מהמקום. ישבנו ככה החבר'ה ודיברנו עם אריק שרון ושלמה באום, ואחרים. הייתי כבר מקורב אליהם, כבר הייתי אחד מהחבר'ה. והם אמרו שכאן יכולה להיות עיר לתפארת. איזה יופי, אין יופי כזה. כל כך יפה היה כאן.
פועה: ולא היה שום דבר, לא היה כלום. לא הרבה יודעים, אגב, שאת דגל הדיו ציירה אישה בשם פועה, שהיתה האישה היחידה בין הכובשים.

תמונת כתבה

בתמונה:מסדר הנפת דגל הדיו, יום אילת ה-1, מרץ 1950

כשאמא באה הנה...בוכה


יצחק: זהו. חזרתי למרכז, ועברו שנים והלכתי לחיל הים והלכתי לאוניברסיטה, ובאוניברסיטה בסוף שנת הלימודים השלישית התחלנו, סטאז' במשרד החוץ, ובקיצור העבודה הזאת, עשתה לי רע על הנשמה. ואז כשהכרתי את אמא והתחלנו לדבר, אמרתי לה שמשרד החוץ לא בשבילי, ושאני רוצה לעשות משהו אחר. ואז זרקתי לה 'מה קורה באילת', אז אילת כבר היתה עיר עם 1500 תושבים.
היה סולל בונה והתחילו לבנות את העיר, ואז חברה שלי מחיל הים שלמדנו אחר כך ביחד באוניברסיטה, באתי ואמרתי לה את יודעת מה, אני לא רוצה משרד החוץ, אני חושב שאני ארצה את אילת. והיא עונה לי, 'אתה יודע מה, החבר שלי הוא משהו במשרד הפנים ואתה הרי אלחוטאי ובטוח שהם צריכים משהו בנושא. אני אדבר איתו. בקיצור דיברו דיברו, יום אחד אני מקבל טלפון, תגיד, יש לך פנקס אדום?
פועה: מפא"יניק. (צוחקת)
יצחק: יש לך פנקס אדום? אמרתי כן. אז אתה בסדר! אתה אלחוטאי? כן. יש לנו בשבילך עבודה. אתה גומר ללמוד, יש לך עבודה באילת. אז אמרתי לאימא תשמעי, אם אנחנו מתחתנים אנחנו יורדים לאילת והיא אומרת לי אילת? מה זה אילת?
פועה: (צוחקת) הייתי אז על קו נתניה כפר יונה, ואז נסעתי לירושלים ללמוד. אפילו בתל אביב לא ביקרתי, מה ידעתי.
יצחק: בקיצור אז אמא אומרת אני רוצה לדעת מה זה אילת. היא היתה בשנה האחרונה שלה, לקראת סוף הלימודים בסמינר. היא באה ואמרה למנהל...
פועה: המנהל שלי היה בני אבן שושן שכתב את המילון. ואז נהגו לשלוח את המורות הצעירות לשבועיים לאיזה שהוא מקום, לעבודה מעשית. בשנה הזאת היה הגליל. באתי לאבן שושן ואמרתי לו אני לא רוצה גליל, אני רוצה לאילת. הוא היה בשוק מפני שכולם כל כך שמחו להגיע לגליל. הוא אמר מאה אחוז, אני מסדר לך.
רותם: זה לא שצבאו על הפתחים.
פועה: אחת שתיים הוא צלצל לבאר שבע, נתן לי פתק וירדתי לאילת לעשרה ימים וזהו.
רותם: סטאז'.
פועה: לעשות סטאז'. בבית ספר אלמוג, כן. היינו שבע בנות, שבע מורות ו,
יצחק: מורה. גבר.
רותם: קיבלו אותך יפה?
פועה: ישנתי אצל אחת המורות בבית. הם קיבלו אותי יפה, לא היה לי איפה להיות. לאבא היה חבר מחיל הים, אז הוא צלצל אליו שאם אני יכולה לבוא ואני באתי, חמש עשרה שעות נסעתי באוטו. הגעתי לאילת בערב, שממה, שום דבר. החבר של אבא היה בעבודה ואשתו גם ורק האמא היתה בבית, והיא לא רצתה להכניס אותי. היא לא יודעת מי אני. אחרי חמש עשרה שעות נסיעה עמדתי ובכיתי. לא ידעתי מה לעשות (צוחקת).
רותם: באמצע אקוולעד (שממה).
פועה: עד שהם חזרו מהעבודה, ישבתי עם המזוודה וחיכיתי ואז הם קיבלו אותי, בסדר גמור.
אני ישנתי אצלם לילה אחד וכבר למחרת הלכתי לבית ספר, שם אחת המורות אמרה: לי יש דירה, אנחנו זוג צעיר נשוי, יש לנו חדר אחד, תשני אצלנו, יהיה יותר טוב.

תמונת כתבה

בתמונה: פועה המורה בבית ספר 'אלמוג'

יצחק: היא גרה אז בדירה בבתים שבנו אותם מקש וטיט, מאחורי 'איל פנטולינו', כי חשבו שזו בניה מצננת. אותם בתים נמסו באותו חורף בגשם הראשון.
פועה: וכעבור שבוע אבא הגיע. בהתחלה היה לנו שולחן בסלון. אבל אנחנו לא קנינו שום דבר עד שלא נסענו קודם לטייל בחו"ל. כלומר תמיד היינו אומרים שעל כורסה חדשה נשב כשנהיה זקנים. עד אז אנחנו נטייל בעולם. אז לא היה לנו שום דבר בבית, רק מיטות. ישבנו על הרצפה, עם בלוקים שכיסיתי במפה שקיבלנו מתנה לחתונה וסבתא שושנה נתנה לנו תנור כזה. לא תנור,
יצחק: כירה חשמלית.
פועה: ומכל הכסף של החתונה קנינו פריג'ידר.
פועה: זהו ושכבנו על הארץ, ישבנו על הארץ. לא היה לנו שום דבר ואבא מצא בלוקים ושמנו ארבעה בלוקים ועל זה שמנו מפה וככה אכלנו.
רותם: גרתם במה שהיה אז המוזיאון הימי, איפה שהיום 'קלאב הוטל'.
פועה: כן, בטח.
יצחק: בצד אחד היה מוזיאון, מצד אחד היה דירה של ציירת בשם איזה.
פועה: עד היום יש לנו פה את השלט: "כאן לא המוזיאון", כי תמיד היו דופקים לנו בדלת.
יצחק: היה חדר, מטבח ושירותים. הכל ב-20 מ"ר.
רותם: בלי מזרן?
פועה: שמעו שאנחנו הגענו חדשים לאילת, אז דומי שהיה מנהל מפעלי תובלה, ג'ינג'י כזה, בא יום אחד ואמר: הבאתי לכם שני מזרנים שיהיה לכם על מה לישון. והיו לנו מזרנים.
רותם: אחרי כמה זמן?
פועה: שבוע שבועיים.
רותם: אנשים עזרו אחד לשני.
יצחק: משהו. ביום הראשון שבאנו פתחנו את הדלת, והיה על סף הדלת בקבוק חלב, כיכר לחם ומרגרינה.
פועה: כל הדרך מבית הממשלה איפה שמלון 'עדי' עכשיו, כל הדרך עד מרכז שמעיה, אתה יודע איפה זה מרכז שמעיה, מקופת חולים, הכל היה עפר והרים ואני פחדתי והייתי הולכת כל יום לבית ספר אלמוג ללמד, ובאמת היו כל הזמן נחשים מסביב, הייתי הולכת עם סכין גילוח. שאם אוכש אוציא בעזרתו את הדם.
יצחק: היום את יודעת שזה לא היה עוזר.
פועה: נו אבל אז מה יכולנו לעשות?

תמונת כתבה

פועה, הוספה והתאונה. ד"ר מוריס אמר: "היא תהיה בסדר".

"התביישתי לקנות בצל וגזר אחד"


פועה: לא ידעתי למשל מה לקנות במכולת, התביישתי, מה אני אבקש בצל אחד בשביל לעשות מרק? אני אבקש גזר אחד? הייתי קונה קילו בצל, שנינו לא ידענו מה לעשות עם זה. (צוחקת) כי לא ידענו לבשל, לא ידענו כלום. רק אחרי שעברנו לצופית 3 ובנינו, ונטענו עצים, פתאום יום אחד אני אומרת לאבא תשמע, צפצוף של ציפור. אז לא היו ציפורים, לא היה שום דבר.
רותם: למה שיהיו ציפורים במדבר? (צוחק)
פועה: אתה יודע, לבוא מכפר יונה שם בלילה שומעים תנים, שועלים ותרנגולות מקרקרות והפרדסים והכל ירוק. מאז שאני באילת תמיד חלמתי בצהוב, הכל חלמתי צהוב, צהוב, צהוב, שנים. היה נורא קשה אז. פשוט היינו צעירים רותם, זה הכל.
יצחק: כן, כדי להתגבר על החום השתמשנו בטפטפות. אז המציאו אותן.
פועה: לקחנו קוצים מהסבחה ושמנו את זה בין שתי רשתות של גדר, ומעל שמנו צינור עם חורים כמו של טפטפות.
פועה: ויום אחד, כשגרנו בשכונה א', ומאיר גלוברמן גר מתחתנו למטה והיה חום תופת ושום דבר לא עזר, ובדיוק זה היה 31 לחודש והסופרמרקט שהיה שם בשכונה א' היה פתוח בלילה. אז בשתיים בלילה איציק ומאיר הלכו וקנו ליפות עגולות, כמו שפעם היו, לרחיצת כלים, ואז עם חוטים קשרנו את זה לברזל, ולמעלה שמנו את הצינור עם חורים. אז יכולנו לישון ולוסי בכתה כל הזמן זיכרונה לברכה כבר, היא בכתה כל הזמן, התברר אחר כך שהיא בדיוק היתה בהריון. (צוחקת) לא יכלה לישון, כל כך היה לה חם. אלו היו הטפטפות האמיתיות.

תמונת כתבה

בתמונה: ראש העירייה אשר אזר, יצחק נועם ושר התחבורה בנטוב, בביקור באילת, פברואר 1969.

"אני אוהבת את איציק"


רותם: אמא, באיזו שנה היתה תאונת הדרכים שלך?
פועה: זה היה שבת, אבא עבד ב'ארקיע'.
יצחק: זה היה ב-63.
פועה: אני נסעתי למעלה בשדרות ירושלים, ומישהו בא ועבר את הכביש, הוא ראה שאוטו בא אז הוא חזר בחזרה ותפס אותי בהגה ולא היו אז קסדות וכל זה. בהתחלה לא הייתי בהכרה. הוא הרי דחף אותי מהוספה והתלמידים שלי לא רצו לצאת לטיול השנתי, כי המורה שלהם בבית חולים. אז שלחתי להם בקשה מתל השומר שיצאו בכל זאת.
פועה: שברתי את הראש. עד היום כואבת לי הצלקת.
יצחק: כשמתחלף מזג האוויר.
פועה: אז הביאו אותי לבית חולים. בית החולים היה בשכונה א', איפה ש'כלבו יוש' עכשיו. צריף וכולם מסביבי ואז דר' מוריס, שהיה מנהל בית החולים, צבט אותי ככה ושאל איך קוראים לך? הוא רצה להחזיר אותי להכרה. את מה שאמרתי זכרו לי כל החיים (צוחקת) "אני אוהבת את איציק".
יצחק: (צוחק) אז הוא אמר לי 'היא תחיה'.
פועה: ומאז הפסקתי עם הטוסטוס. תכף מכרנו.

על פושעים וגנבים


רותם: ופושעים היו לכם אז, או שכולם השאירו דלתות פתוחות והשאירו מצרכים
אחד לשני בפתח הדלתות?
יצחק: היה בן אפריים, הנה לך גנב. הוא היה גזבר עירית אילת והוא גנב כסף.
רותם: מהקופה?
יצחק: כן. הוא ישב עשר שנים.
פועה: אבא של איך קראו לזו, שאח של הבעל שלה ישב איזה חמש שנים בבית סוהר כי הוא מעל בתמנע, הוא היה בתמנע.
יצחק: לא, את מערבבת שני דברים.
פועה: אהה, הוא גנב מים.
יצחק: לא.
פועה: הוא בא ממקורות.
יצחק: אויש, את לא זוכרת. זה היה הגזבר סופר, איש הכספים של תמנע, ואני בזמנו עבדתי בתמנע בכוח אדם. ובתור כוח אדם היו לי כל הכרטיסים והתיקים האישיים של כל האנשים. אז אני פותח את הגזבר סופר ואני קורא עליו. חמש שנים לפני זה היתה פרשה בעיתונות שהתפוצצה, שני אנשים חיפאים התחברו בצינור לבתי הזיקוק בחיפה, ומילאו משאיות דלק, גנבו.
רותם: פתחו תחנת דלק.
יצחק: איזה שנתיים שלוש גנבו מאות אלפי טונות של דלק מזוקק ותפסו אותם. הוא ישב חמש שנים בבית סוהר ואחרי זה הוא בא לאילת כמו כל הפושעים.
פועה: ומה עשו ממנו? הגזבר של תמנע (צוחקת).
רותם: נתנו לחתול לשמור על השמנת.
יצחק: כששאלו אז, למה באת לאילת, אז התשובות נעו בין כי התגרשת או כי בית משפט שלח אותך.
פועה: או ברחת מההורים. תמיד כשהיו שואלים אותי מה, למה הגעת הנה, הייתי עונה: 'לא המשטרה שלחה אותי'.
רותם: אני מביט באלבום הגזירים ויש פה ממש המון ידיעות, מעיתון 'הארץ' ו'דבר' שאבא כתב, ואני רואה שאמא שמרה על כולן. הנה, כבר היו רציחות ב-63" תושב אילת חשוד ברצח".
יצחק: היה בזמנו בוסי. בוסי שהיה ראש הפשע המאורגן בשנות הששים, הגלו אותו לאילת. אז הוא בא עם כל הכנופיה שלו. הוא היה ה"חבר" הכי טוב שלי.
רותם: הם היו יושבים ב'וימפי'. אתה זוכר? זה המבורגריה, שהיתה איפה שהשוק במרכז 'רכטר'. אז בוסי היה חבר טוב שלך?
יצחק: מה זה "טוב". הייתי העיתון של אילת, אז הוא היה חבר טוב שלי. משהו. אני חושב שאני הייתי היחידי באילת שלא פחדתי ממנו כי הוא היה חבר שלי. (צוחק)
פועה: ואת מרסל של בוסי אתה זוכר? אחרי שהוא נרצח אנחנו היינו באמת חברות.
רותם: היית יושבת בשולחן של 'כרמלה סופרנו'?
פועה: כן. (צוחקת)
יצחק: פחות או יותר כן.
פועה: כולם פחדו לשבת איתה.
רותם: כולם פחדו גם לשבת אתך אחרי שנשכת את רפי נלסון.
פועה: (צוחקת) זה היה יפה.
רותם: זה היה כששיחקתם קלפים?
פועה: כן. שיחקנו קלפים, הוא כל הזמן בא ודגדג אותי שאני לא יכולה לסבול את זה. אמרתי לו תיזהר ממני, אני אנשך אותך. תיזהר. אני נשכתי אותו והיה לו פה סימן של שיניים על פרק היד.
רותם: ואז למדו שעם פועה.
פועה: אסור להתעסק.
רותם: אבל מה שכן, את העבודה העיתונאית של אבא, בעיתונות הארצית, תיעדת כמו אישה טובה.
יצחק: כן. היא היתה גוזרת ומדביקה.
פועה: כל ידיעה של אבא שפורסמה בעיתונות הארצית, הייתי גוזרת ומדביקה באלבום.
זו גם ההיסטוריה של אילת.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת
רותם: אני קורא כותרת נוספת: "מיקום שדה התעופה באילת, מה עדיף, שדה תעופה זול בתחומי אילת או שדה תעופה יקר מרוחק מספר קילומטרים מאילת". אם מישהו היה עונה נכון על השאלה הזאת ביוני 63 אנחנו היינו יכולים היום לחיות בעיר אחרת. זה מדהים כי זה אומר שלפני שהקימו את השדה כבר היתה הדילמה הזו, ובכל זאת בחרו בתוך העיר.
יצחק: כי כאן זה יותר זול.
רותם: תמיד אומרים טוב, אז לא ידעו מה שיודעים היום, לו היו יודעים היו נוהגים אחרת.
יצחק: תבין, אילת היתה שבע חושות ורחוב ולמטה היה מתקן הרצה, לא היה מסלול אפילו, זה היה משהו עם עפר, כזה לא סלול, ששם נחתו המטוסים הצבאיים ולאט לאט ריפדו את זה ועשו אספלט וזה נהיה שדה תעופה.
רותם: אני קורא: "בעריכת תוכנית האב של העיר אילת נועד השטח בו נמצא עתה שדה התעופה לשתי מטרות, הרחבת הכביש שנכנס העירה מצפון והנחת מסילת הברזל במקביל לכביש והקמת תחנת רכבת". תראה, זו בעצם תוכנית השער הדרומי של מאיר ולנקרי.
יצחק: כן.
רותם: זה מ-63 וזה השער הדרומי. "...התברר שנעשתה טעות בתכנון השדה החדש כי שני גורמים חשובים מאוד לא נלקחו בחשבון: השדה המתוכנן קרוב מדי לעיר ולשטחי התיירות ונחיתה והמראה של מטוסי סילון בשטח מאוכלס עלולה ליצור מטרד רעש רציני לתושבים ולתיירים. אגף התעופה האזרחית הגביל את גובה הבניינים". תודה לאל, שלפחות משהו אחד טוב השדה בתוך העיר גרם.
יצחק: מנע בניה לגובה באזור קונוס הנחיתה של החוף הצפוני. תראה במה התעסקנו אז, ומה אנחנו מתעסקים היום.
רותם: אותו דבר. אבל מה שמדהים אותי, זה שאז נלקחו ההחלטות.
תמיד היתה לי הרגשה שטוב נו, אתה יושב ממרחק של כל כך הרבה עשורים אחרי ואתה מנסה להסתכל עליהם אחורה, לראות ולהבין דברים שהיום נראים מובנים מאליהם ואז אולי בכלל לא היו בתודעה.
ואז אתה קורא ידיעה כזאת ואתה רואה שהדברים ב-63 כבר הוגדרו כטעות בתכנון וכבר דובר על חוסר חשיבה, הנה: "המתכננים עמדו אמנם על הבעיות הנזכרות אך מאחר שהרחקת השדה למרחק גדול יותר היתה מייקרת את בנייתו בשני מיליון לירות...שלושה וחצי מיליון לירות עלה לבנות את השדה בעיר, חמישה וחצי היה עולה לבנות אותו מחוץ לעיר, הוחלט לבנות את השדה בעיר. בגלל ההפרש".
יצחק: הבנת?
רותם: מטומטמים.
יצחק: אלו נערי האוצר.
פועה: בדיוק כמו היום.

תמונת כתבה

בתמונה: ראובן האריה, יצא לטייל.

על ראובן האריה, נערי האוצר ופיצינטו האיטלקי


רותם: מה, היה לכם פטור מלא באותה תקופה, ממס הכנסה?
יצחק: כן.
רותם: פשש, פעם באמת השתלם להיות אילתי.
בשל החלטת האוצר לצמצם את הפטור ממס הכנסה, אילת תשבות - איום בשביתה כללית בכל המפעלים והעסקים...", כבר אז האוצר היה האויב. ומישהו עוד באמת מאמין שהפטור ממע"מ יישאר אתנו לנצח.
יצחק: תראה כותרת שכבר אי אפשר לראות: "שלל דגים אדיר". אפילו היה באילת מפעל שימורי דגים. כל שנה היו מגיעים למפרץ מאות טונות של דגי טונה, לחוף הצפוני, עוד לפני שנבנו בו בתי מלון. היו חמישה שישה ימאים שבכל שנה היו מוציאים בעונה 300,400 טון טונה, ושמרו אותם במפעל דגים בעיר. היה היו דגים ונעלמו, הם לא באים יותר. היו פורשים רשת של קילומטר וחצי ומאות אלפי דגים היו נכנסים לתוך הרשת, פעמיים בשנה, בעונת הרבייה, אבל בתי המלון הבריחו אותם לבלי שוב.
רותם: תראו מה זה: "אילת מעניקה הנחות לנופשים. כל נערה העומדת להינשא תקבל כרטיס כחול ובו הזמנה מראש עירית אילת מר יוסקה לוי לבוא לעיר הנמל הדרומית ולבלות בה את ירח הדבש בהנחה של 25%". למה לא עושים את זה גם היום?
יצחק: צריך ללמוד מיוסקה לוי.
רותם: יופי של מבצע. כן, רק שהיום מיד היו מאשימים אותו בשוביניזם. אני קורא על סנסציה מקומית: "אריה ברח ונורה. ראובן, האריה היחיד שנותר לפליטה בגן החיות באילת, פרץ אתמול אחר הצהרים את כלובו והחל לטייל בשטח הגן".
מהמם. זו ידיעה שהגיעה לאיזה טור צדדי ב'הארץ'. ולידה כותרת מוכרת: "יוחל בתיקון הכביש לאילת לאחר הפגנת התושבים", אתה זוכר את זה?
יצחק: כן, זה כששאלת אותי מתי סגרו את אילת, מתי עשו הפגנה, אתה זוכר?
רותם: התאריך על הידיעה אוקטובר 66. היית בה?
יצחק: כן, ודאי.
רותם: היא היתה באמת הפגנתית או סמלית?
יצחק: כל המאה תושבי אילת באו.
רותם: "נזקים ושיטפונות באזור אילת". כלום לא משתנה.
יצחק: רצו לבנות פה בתי זיקוק, אתה יודע?
רותם: אני אפילו רואה כותרת שמבטיחה כי: "הקמת בתי הזיקוק באילת לא תהיה שום מטרד תברואתי ולא יהיה בו פגיעה בענף התיירות...".
יצחק: ראש עירית אילת, יוסק'ה לוי רצה בתי זיקוק באילת, כמו בחיפה.
רותם: חתיכת עוכר ישראל.
יצחק: שהנפט שמגיע מסיני ומחבש, מדרום אפריקה, יזוקק באילת ויעלה מכאן
בצינור. בסוף החליטו שלא, והביאו נפט גולמי בלבד.
רותם: וראובן האריה ממשיך לספק כותרות, "האריה נשך את המאמצת שלו, הלן ברמן, רעייתו של הזמר בני ברמן...". לא סתם. "...המופיע בימים אלה במועדון סוף העולם באילת". הייתם יוצאים לבלות ב'סוף העולם'?
יצחק: בטח, יוצאים
רותם: מה היה שם?
יצחק: מועדון לילה, כל האילתים היו באים לשם.
רותם: זה היה ממש בר?
יצחק: כן, בר ששתו בירה. האילתים היו באים, שרים שירי ארץ ישראל. זה רפי נלסון.
רותם: אותו אני זוכר כבר רק מהחוף, בתור ילד, בכל יום שישי, היינו הולכים לאכול שם בידיים צלעות כבש שמנוניות. זה היה האוכל הכי טעים בכל העולם. אבל זה כבר בראשית הסבנטיז, בינתיים אני רואה שב-65 חלמו כאן לראשונה חלומות על פרויקטים גדולים: "מתחילים בביצוע תוכנית פיצינטו". שו הדא פיצינטו?
יצחק: פיצינטו זה הלגונות.
רותם: אהה, זה שם טוב לתוכנית למרינה.
יצחק: פיצינטו היה מהנדס איטלקי שתכנן את המרינה בחוף הצפוני והוא רצה גם לבנות את אילת עם שני בתים של 50 קומות עם כיפה מעל ממוזגת, ובעירייה היה ויכוח אמיתי, באיזו טמפרטורה יצננו את הכיפה.
יש כאן כותרת: "52 מעלות באילת", ראית?
רותם: איפה. ואו'. ב-65 ביוני.
יצחק: וזה "טבע ברוס" (צוחק) זה החלומות של יוסקה לוי.
הוא רק רצה שיפיקו באילת חבלים מעצי סיזל מדרום אפריקה או מחבש, ושכאן יעבדו אותם לחבלים ואחר כך ישלחו אותם חזרה בתור חבלים לאירופה.
אתה יודע כמה פעמים הייתי באבן פינה למפעל הזה, שלא קם מעולם?
רותם: "העלאה ניכרת במחיר המים לצריכה ביתית באילת... נפגעים בחוף באילת... הפלישה הגדולה לאילת", ממש כותרות קבועות שחוזרות על עצמן כל שנה מחדש. הנה עוד אחת: "הדתיים באילת מתנגדים לקיום חגיגות העיר בחג השבועות, ומאיימים בביטול ההכשר למלון מלכת שבא", ואו'.
יצחק: מה עוד חדש?
רותם: לא יאמן.
אבל בשנים האחרונות הם נרגעו קצת.
יצחק: כן, תראה שגם זה ישתנה.
רותם: "הביטניקים גורשו". היום זה הומלסים, פעם זה היה ביטניקים.
יצחק: בקרוב הסודנים.
רותם: מה שבטוח, עוד יהיה פה שמח.
יצחק: מי אמר שמשעמם במדבר?!

קישור למצגת תמונות מרהיבה של אילת בשנותיה הראשונות, באדיבות מוזיאון 'אילת עירי':
http://www.slideshare.net/itzik1991/eilats-history

שתפו את הכתבה בפייסבוק