פרסומת
דלג

פעם היינו...

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 13/4/2011 15:01 ● ערב ערב 2494
מה הם לא ניסו. לייבא פדאלורים שטבעו במפרץ. להקים אכסניית נוער עם רכב טיולים ששבק חיים ברגע שנרכש. במקביל הוא עבד ב'ארקיע', בתמנע ובנמל, והיא - כמורה. עד שביום חורף אחד, במשמרת משמימה במגדל הפיקוח, נולד הרעיון ששינה לעד את מפת התקשורת המקומית בישראל. פועה ואיציק נועם, בשיחה משפחתית, עם הבן והמנכ"ל של המפעל המשפחתי, שחגג לפני חודש וקצת 49 שנות הוצאה לאור. 'ערב ערב', המקומון שמגדיר את אילת לא פחות משהיא מגדירה אותו, נכנס לשנת היובל. הזדמנות ראויה להושיב את זוג המייסדים ולשמוע את הסיפורים שטרם סופרו, וכמובן שגם הרבה רכילות על אילת של שנות השישים
פעם היינו...




לצפייה בסרטונים לחצו על כפתור ||


תמונת כתבה


מה הופך עיתון מקומי למוסד? האם אלו הן השנים הרבות בהן הוא מלווה את התפתחותה של עיר, האם אלו היוזמות הקהילתיות שהוא מעניק להן חסות, האם זהו דווקא התפקיד שלו כמבקר פוליטי וחברתי, או שאולי כל אלו יחדיו? כשהוקם 'ערב ערב', אי אז בשנת 1962, לא עמדה מאחוריו כל אג'נדה חברתית, ואפילו לא מודל עסקי מגובש. כל מה שהיה זה חזון, חלום וצורך להתפרנס, בעיר שעוד לא ידעה מי ומה היא. 49 שנה אחר כך, מביט הזוג נועם ב'אימפריה' הקטנה שבנה בלב המדבר ומתיישב לערוך סיכום ביניים, בשיחה משפחתית גלויה עם דור ההמשך:

תמונת כתבה

בתמונות: הזוג פועה ויצחק נועם מודל 57.
גיליון 'ערב ערב' מס' 1, נותר רק עותק, המקור עלה באש ב-95.


28 בינואר 1959 – עיתונאי נולד


רותם: מתי התחלת לעבוד כעיתונאי?
יצחק: ב-59' התחלתי לכתוב ב'הארץ'.
רותם: איך זה קרה?
פועה: באו לשמוע באילת מי יש לו בגרות.
יצחק: לא, חיפשו למי יש השכלה אקדמאית.
רותם: מה זה באו, מי בא לשם כך עד אילת?
יצחק: יום אחד בא מוטקה ארציאלי שהיה כתב בעיתון 'הארץ' בבאר שבע. אמרו לו תחפש מישהו באילת שיעביר לנו ידיעות. האיש הלך למועצת העיר שהיתה אז בשכונה א' ושאל אם מכירים מישהו באילת שיש לו השכלה אקדמאית. אמרו כן, יש אחד יצחק נועם, יש לו השכלה אקדמאית. הוא חיפש אותי, מצא אותי, הכרנו, הוא אומר מה למדת, איפה למדת? אני אומר לו אוניברסיטת ירושלים, יחסי המזרח התיכון בזמן החדש, דיפלומטיה ויחסי חוץ. הוא אומר יופי, אתה יודע מה, בוא תהיה כתב 'הארץ' באילת, אתה רוצה? אתה תכתוב לי ידיעות, תשלח אלי לבאר שבע, ואני אעבור עליהן ואשלח אותן בשמך ל'הארץ'. התחלתי לשלוח כל מיני ידיעות. למחרת אני רואה אותן מילה במילה כמו שכתבתי אותן בעיתון, מאת כתבנו בדרום מוטקה ארציאלי. אחרי חודשיים שלושה, קיבלתי ביטחון, צלצלתי לעיתון 'הארץ', אמרתי להם חברים יקרים, מוטקה ארציאלי יושב בבאר שבע, ומה שאני שולח מהיום אני שולח אליכם ישירות, לא למוטקה ארציאלי. אמרו בטח, למה לא, איזו שאלה, אתה כותב נהדר, אין שום בעיות ומאותו רגע 'הארץ' התחילו לכתוב 'כתבנו באילת'.
רותם: אז שלושה חודשים ראשונים גנבו לך קרדיט.
יצחק: ולא שילמו לי.
רותם: לא שילמו?
יצחק: לא. וכשבאתי כעבור חצי שנה לשוקן הזקן לפגישת הכרות ראשונה והעליתי בזהירות את נושא השכר, הוא שאל אותי בפליאה: 'מה אתה לא מקבל את העיתון?', אמרתי לו, כן מר שוקן, העיתון מגיע אלי, אבל עם כל הכבוד, זה לא מספיק בתר שכר עבודה. 'אה', הוא השיב לי ונשמע מופתע, טוב נקרא לגזבר שיסדר משהו, אמר ועשה.
רותם: וככה התחלת לעבוד בעיתונות הארצית?
יצחק: כן. אבל חוץ מזה עבדתי, בהתחלה כאלחוטן, אחר כך בתמנע וכפקח ב'ארקיע'. בשנים הראשונות, לפני ש'ערב ערב' קם, תמיד היתה לי עבודה עיקרית לצד הכתיבה.
רותם: לא שהרבה השתנה בתחום העיתונות ועדיין אני מנסה להבין, מה גרם להם לחשוב ב'הארץ' שאתה צריך לכתוב עבורם בחינם?
יצחק: אז היית מוכן לשלם בשביל שהשם שלך יופיע בעיתון. זה היה כבוד שאין כדוגמתו. ככה התחילו גם בטלוויזיה. כתבים עבדו על פרוטות. עד היום לדעתי חוץ מהכוכבים, כתבים מקבלים פחות כסף מהיתר. ככל שהעיתון יותר גדול, או חשוב, ככה אתה מקבל פחות כסף.
רותם: אני זוכר איך ב'ידיעות תקשורת' שילמתי כעורך שכר מביך לכתבים, שלא לדבר על התלוש שאני הבאתי הביתה כעורך.
יצחק: אתה רואה, שום דבר לא השתנה.
רותם: אני רואה שאמא אשה טובה, הקפידה לגזור את כל הידיעות שלך שהתפרסמו בעיתונות הארצית ולהדביק יפה יפה באלבום.
יצחק: כן, אמא שלך אספה פרסום לפרסום, הכל מתועד.
פועה: זו לא רק ההיסטוריה המקצועית של אבא שלך, זו ההיסטוריה של אילת עצמה.
רותם: כתבתם בסגנון שונה אז (מקריא:) "...כיצד ינהג מפקד ספינה קטנה העומד בתא ההגה הצר שלושה וחצי ימים רצופים ללא שינה, ללא אוכל וללא אנשי צוות, כשבחוץ משתוללת סערה עזה והגלים הגבוהים שוטפים מדי פעם...", זו ממש פואטיקה. פעם כתבו אחרת, לא כמו היום.זה מה- 28 בינואר 59', כתוב פה פרסום הבכורה.
יצחק: הודות לאמא שלך.
רותם: מה גרם לך לעזוב את 'הארץ' לטובת עיתון 'דבר' ז"ל?
יצחק: הם שילמו גרושים וחנה זמר, עורכת 'דבר' המיתולוגית, הציעה לי כפול.
רותם: כמה שנים כתבת ב'דבר'?
יצחק: גם איזה עשר, ואז היו עשרות שנים שבהן שימשתי ככתב ב'קול ישראל', עד שיהודית זילברשטיין החליפה אותי שם, ולימים - בצלאל רובין, שהיה גם כתב ב'ערב ערב', החליף אותי ב'הארץ'. זה כבר היה בתקופה שנשבר לי לרוץ אחרי ידיעות באמצע הלילה. כבר היה'ערב ערב' ולא חסרה עבודה, והעיסוק בעיתונות שטח הפסיק להוות אתגר.
רותם: אבל לפני שהתעייפת, אני בטוח שהיה איזה מקרה עיתונאי שנחרט בך, איזה אירוע שלא שוכחים.
יצחק: אני לא אשכח את המפגש שהיה לי עם משה דיין והרמטכ"ל ברלב בששת הימים. זה היה ב-67', ובאילת נחתו קטיושות שהתפוצצו, איפה שהיום אזור הקטיושות הקרוי על שמן(בין 'הכללית' ל'מפוח', על שדרות ירושלים – ר.נ). ואז בשש בבוקר שמעתי מסוק יורד מהבית. גרנו כבר בצופית תחתית. שמעתי מסוק, ישר עליתי על הטוסטוס ונסעתי לראות מי בא. ראיתי את דיין,שהיה עם גבס, כי כשהוא חפר בחפירות הארכיאולוגיות שהוא שדד מהמדינה, אז הוא שבר רגל. דיין ירד למכונית מדדה. נסעתי אחריו במכונית. הוא נסע לחוף הצפוני, היה שם אז רק מלון אחד, מלון אילת, והסתכל, ואז ניגשתי אליו ואמרתי לו, הוא היה אז שר הביטחון, אמרתי לו - מר דיין, אני כתב עיתון 'הארץ' באילת, אני מבקש את תגובתך. 'אהה, כן, תגובתי. תוך כמה דקות הירדנים יקבלו תשובה מוחצת, אנחנו נטפל בהם שזה לא יהיה יותר'. ואכן, תוך כמה דקות, באו שני מטוסים של חיל האוויר וזרקו שתי פצצות שם באיזה מקום והסתלקו חזרה. ומשש וחצי בבוקר, כל רבע שעה, חצי שעה, טרטרו ב'קול ישראל', כתבנו באילת יצחק נועם כתב..., דיין אמר..., בערך בשעה שמונה אני מקבל טלפון הביתה, הרמטכ"ל הגיע לאילת, והוא רוצה לראות אותך. הרמטכ"ל היה ברלב. הוא היה במלון 'הסלע האדום'. ישר טסתי לשם. כשנעמדתי מול הרמטכ"ל, הוא פקד עלי 'שב'. עברו שתי דקות, ברלב דיבר עם מישהו, ניגש אלי, ואמר לי ככה: 'משה דיין היה מספיק היום ברדיו, עכשיו יהיה ברלב ברדיו'. 'תרשום'. והתחיל להכתיב לי ידיעה, שכמובן שודרה אחר כך לאורך כל היום.
רותם: אפרופו מאבקי הגנרלים.
יצחק: מאז הפסקתי להעריך את כל ה'הוז אנד הוז', הם כולם בני אדם קטנים. והייתי מאוד ציני לגבי כל האנשים החשובים.

תמונת כתבה


תמונת כתבה


בתמונות: חגיגות השנתיים ל'ערב ערב' _1964), על המשאית - פועה נועם.
תעודת עיתונאי ב'ערב ערב', משנות השישים.



כמו למכור קרח לאסקימוסים


רותם: אבל קפצנו קדימה, ב-68' 'ערב ערב' כבר בן שבע, אני מחזיר אותך לאותו ערב גשום במגדל הפיקוח, אתה ובוב דותן חברך מעבירים משמרת משמימה בשדה תעופה שנסגר לנחיתות עקב תנאי מזג האוויר, והרעיון להוציא שבועון תרבותי באילת בשם 'ערב ערב' נולד.
יצחק: בוב סיפר לי על רעיון תל אביבי, שם התאגדו בעלי בתי הקולנוע להפקת נייר משוכפל שריכז את כל סרטי השבוע בעיר. חשבנו שאפשר להציע לבית התרבות של אילת, 'פיליפ מוריי', שהפיק סטנסיל כזה גם, להפיק עבורם את העסק על חשבוננו, תמורת הזכות למכור סביב ריבועי מודעות. וכך היה. בגלל זה גם השם 'ערב ערב', חשבנו שזה יהיה מוצר שיספר מה יש לעשות מדי ערב באילת. זה כמובן השתנה מהר מאוד והפך לעיתון, אבל אני יכול לומר לך שכבר הגיליון הראשון היה רווחי.
רותם: ככה אתה לימדת אותי גם לעשות.
פועה: בהתחלה שנינו עבדנו.
יצחק: אני עבדתי במקביל ב'ארקיע', ואמא היתה מורה, אז לשנינו היתה משכורת. בוב ומרטי, אני ואמא - ארבעתנו הוצאנו את העיתון.
פועה: ואני עם הווספה הלכתי וחילקתי.
יצחק: ואז הלכנו והבאנו את אהובה דוידי שתדפיס.
רותם: עדיין עבדתם מהבית?
פועה: אהובה דוידי כבר לא היתה בבית. ודי מהר עברנו לרח' רתמים, מעבר לכביש, היכן שאנחנו יושבים היום.
יצחק: לפני זה שכרנו מקום בשכונה א', שם היה ממוקם גם הדפוס שלנו 'סירונית'.
פועה: עבדנו כל כך קשה, בבוקר כל אחד לעבודה שלו, ואחרי הצהרים היינו עם העיתון, עד לפנות בוקר, אז אמרנו שאולי נפתח גם עסק של מזרונים שיהיה לנו איפה לישון (צוחקת) כי היינו עובדים עד ארבע לפנות בוקר.
יצחק: ככה שנתיים שלוש.
רותם: אתה מדבר על מ- 62', אבל מ-57' עד 62'?
יצחק: אז עבדתי ב'ארקיע' ועבדתי בתמנע ועבדתי בנמל.
פועה: וניסינו להיות יזמים.
יצחק: של כל מיני שטויות.
פועה: דירות להשכרה, פדלורים שייבאנו למפרץ ושטבעו מיד איך שהוכנסו למים.
יצחק: כן, כל מיני עסקים. בחוף הצפוני ליד 'מרידיאן', היו לנו חדרים להשכרה, ליד מוסד מיתולוגי של אותה תקופה - מסעדת 'בית הדייג', ואז לקחנו רכב שאמור היה להיות רכב טיולים לתיירים שיגיעו להתארח. הרכב הזה נהרס בתאונה ביזארית שתי דקות אחרי שהתחרטנו וביטלנו את הקניה שלו. זה היה מזל גדול. לא כל דבר הצלחנו. לקח זמן עד שהפסקנו לעבוד בעבודות שלנו. אני הראשון שהפסקתי לעבוד והתמקדתי רק ב'ערב ערב'.
רותם: והיית מערכת של איש אחד?
יצחק: כן.
רותם: אתה כתבת את כל הטקסטים?
פועה: כן.
יצחק: היו בסך הכל ארבעה עמודים בעיתון.
פועה: מרטי הדפיסה, ובוב היה הגרפיקאי, אבא כתב, ושנינו מכרנו.
רותם: לא צעקו עליכם שבאתם לקחת מודעות בעיר של שני אנשים?
פועה: הם לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם בכלל.
רותם: לא אמרו לכם 'אבל הרי כולם יודעים שהוא פה'.
פועה: בדיוק.
רותם: כל לקוח היה הרי החנות היחידה בעיר.
פועה: זה מה שאמרו כולם.
רותם: אז למה פרסמו?
פועה: אני לא אשכח את לאה ספיר שהשתוממה כשהצעתי לה לפרסם, אמרתי לה, ראי, אבל הנה את עושה איזה מבצע, הנה את רוצה למכור את השמלות האלה בזול, מאיפה אנשים ידעו? אז היא השיבה לי, אבל כולם מכירים את לאה ספיר. בסוף גם היא פרסמה.
יצחק: אני הייתי אומר להם דבר נורא פשוט, נסו פעם אחת, עשו חודש ימים ותרשמו כמה אנשים נכנסו ואמרו ראינו אתכם ב'ערב ערב'. אם תבואו אחרי חודש ותגידו אף אחד לא נכנס, ודה רבה, שלום, לא נטריד. לא היה אחד שהפסיק לפרסם.
פועה: כולם רצו שנה שלמה, ואבא אמר להם אני לא יודע אם נחזיק שנה שלמה. שנים שאבא שלך לא ידע אם יצא עיתון השבוע, זה תמיד הפליא אותו מחדש שלקוחות רצו פרסום.

תמונת כתבה


תמונת כתבה

בתמונות: גיליונות 'ערב ערב', מורדים ממטוס 'ארקיע', בדרכם לחנויות (שנות השישים).
מבט על שד' התמרים -במרכז בית פיליפ מוריי, ומאחוריו, מרכז הוכמן (בית 'ערב ערב' כיום), בשלבי בניה ראשונים.



מלחמות, משברים והפרידה מהשותפים


יצחק: שנה עבדנו בעבודות, ואז אני עברתי לעבוד רק ב'ערב ערב' וראינו שזה גדל כבר מעבר ל- 24 עמודים, אז לקחנו את כתבי 'מעריב' שהיו בעיר, אלו היו מתלמדים שנשלחו לאילת להשתפשף לשנה. הראשון היה הסופר יעקב האילון אני חושב.
רותם: שלימים הורשע בסקנדל גדול שהוביל אותו למאסר על עבירות מין אחרי שאשתו, שהיתה חברה שלכם, התאבדה מגודל הבושה.
פועה: נכון, יעל, היא כתבה ספר על כלב אילתי בשם 'פייטר'.
רותם: לגדי כץ שהיה אז ראש העירייה היה כלב בשם כזה, בתור ילד פחדתי ממנו.
פועה: הפייטר של משפחת כץ נקרא כך על שם הפייטר של משפחת העליון, שהיה פייטר ידו באילת של אז.
יצחק: אחר כך היו יאיר שטרן שניהל את רשות השידור לימים ויענקל'ה ארז שהפך לעורך 'מעריב'. הייתי לוקח אותם ברבע משרה, חצי משרה.
פועה: ואז לקחנו את נורית שוחט שהיתה בת 16 כגרפיקאית. לקחנו אותה מהתיכון. אותה ואת אחותה. אחותה התחילה, והיא הביאה אותה. אחר כך בוב המציא את המתקן הזה של הסיכות, שבאמצעותו הידקנו את העיתון. זה היה מתקן פשוט אבל יעיל כדי שלא נשבור את הידיים. הוא חיבר מהדק סיכות גדול לדוושה, וככה היינו לוחצים ומהדקים גיליון גיליון. הרבה מאוד ילדים אילתים העבירו אצלנו את החופשות שלהם בלחיצה על המתקן הזה. בני מזגיני הוא אחד מהם.
פועה: אחר כך הכנסנו את אבי קופיטו כשותף בדפוס וקנינו מכונת דפוס. 'גסטטנר' כזאת.
פועה: מה שכן, בכל שנה הקפדנו לסגור את העיתון לשבועיים ולנסוע ביולי-אוגוסט לטייל. עשינו את זה כמה שנים והיה נהדר, עד שיום אחד אמרו לנו סליחה, אתם נוסעים לחופש אבל אנחנו עובדים, אי אפשר בלי העיתון. ולא יכולנו לסגור את העיתון יותר.

מי יסכים להדפיס אותנו?


רותם: אבל בוב ומרטי יצאו מהעיתון מהר יחסית, לא?
פועה: כעבור שש-שבע שנים. תמנע רצתה נורא שאנחנו נעשה את כל עבודות הדפוס שלהם. אז תמנע היתה מפעל גדול. היה מדובר שבוב יהיה מנהל הדפוס עם אבי קופיטו שהדפיס, ואנחנו נעשה את העיתון, ככה נעשה את זה. אז מרטי אמרה- הבעל שלי יהיה מדפיס? היא לא רצתה בשום פנים ואופן.
יצחק: אז לא הקמנו בית דפוס ומזל שלא, כי שנה אחרי זה תמנע נסגרה ואז נפתח דפוס בן אפריים, האבא של דני מ'אלדן'.
פועה: בן אפריים היה עוד לפני כן. הוא הדפיס לנו שני עיתונים. אז היו מסדרים את הכתב במכונת אותיות עופרת שנקראה 'דרוקין', אות אות, אז הוא אמר מה אתם משנים כל שבוע את הטקסטים, זה המון עבודה, תשאירו אותו הדבר, ואנחנו אמרנו אנחנו לא יכולים, זה עיתון, אז הוא אמר שהוא לא יוכל לעשות את העבודה. באנו לעזרא כהן ושאלנו אותו איפה אתה מדפיס את הפלקטים לקולנוע. הוא סיפר לנו שיש אחד בגבעתיים, קוראים לו אבנר, אבנר פיטמן. הוא מדפיס. דאגנו שעזרא יאמר לפיטמן שאנחנו 'בסדר', ושהוא מעכשיו כבר לא ידפיס יותר ושאנחנו נעשה את זה במקומו. שלוש שנים עבדנו איתו, הוא היה שולח את העיתונים ב'ארקיע'. רק אחרי שלוש שנים נסענו במיוחד לגבעתיים לפגוש את האיש.
יצחק: אחר כך כמה שנים הדפסנו באילת ב'סירונית' ואז, כשהגענו לזה שמכונת הדפוס כבר לא הספיקה לעשות את העבודה, אז אמרנו נחפש בית דפוס בתל אביב. אמא ואני יום אחד טסנו לתל אביב, עברנו במשך יום שלם עשרים בתי דפוס.
פועה: היינו צריכים מישהו שירצה לקחת אחריות, שיבוא ל'ארקיע', שיעמוד בזמנים.
יצחק: כל אחד שנכנסנו אמר 'אוי' זה לקום מוקדם בבוקר, מה נעשה, ואם אני במילואים, כל אחד היה לו תירוץ למה הוא לא יכול. עד שנכנסנו למר סגל. דפוס קטן, הוא ישב איתנו ועם אשתו, וכל מה שאמרנו לו הוא אמר אין בעיה. הכל בנינוחות, בנחמדות. אמרנו יאללה, נדפיס איתו. התחלנו להדפיס ונשארנו אצלו 25 שנה, עד שעברנו ל'סולן'.
רותם: ומה עלה בגורל השותפות עם בוב ומרטי?
פועה: בוב קיבל הנהלה של משהו ואחר כך תכף לקחו אותו לצפון. הוא נעשה חשוב לחצי שנה ואז עשו צמצומים ופיטרו חצי צוות כולל אותו.
יצחק:ואז קנינו את החלק שלהם בפרוטות, היה אז משבר בארץ ב-67'.
יצחק: המצב היה נורא, והם לא האמינו שהעיתון יחזיק מעמד, אני כבר לא זוכר אם הוא הציע או אני הצעתי, אבל בוא נגיד שהסכום היה שווה ערך לנסיעה של חופש לקנדה לשבועיים. אז הם לקחו את הכסף שנתנו להם ונסעו לאחות שלה בקנדה לבקר קצת, ושם מרטי קיבלה אפנדיציט, וביטוח לא היה להם, אז כל הכסף הלך לבית חולים לאפנדיציט, חזרו בלי כלום.

מי מעלים מס הכנסה?


יצחק: ראה, פרנסה תמיד היתה מהעיתון, ותמיד הקפדנו לדווח למס הכנסה כחוק, מהגיליון הראשון. אתה יודע למה דיווחנו מהיום הראשון?
פועה: אהה (צוחקת) זה סיפור.
יצחק: שנתיים לאחר ש'ערב ערב' קם, נפתח באילת בית עסק מאוד מוכר, שקיים עד היום(השם שמור במערכת – ר.נ),. ואנחנו והבעלים היינו חברים ואותו איש היה תמיד אומר לי, שאם לא מרמים את מס הכנסה, אי אפשר לחיות בארץ הזאת, מוכרחים לגנוב, מוכרחים להעלים, אי אפשר אחרת לגדול. זאת היתה השקפת עולם של הרבה ישראלים באותה תקופה. כשהתחלנו לעשות את 'ערב ערב', בשיחה הראשונה שלנו, אמר לי בוב, שמע, אני רוצה לספר לך עכשיו סיפור, ואני רוצה להגיד לך למה אני מספר לך את זה, אבא של אשתי קראו לו ינוביצ'י, הוא היה סוחר גרוטאות בצרפת. אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא קנה גרוטאות מאירופה ומרוסיה ומכר אותן לברזל. אלא מה, הוא שכח להגיד שהגרוטאות הן טנקים. הוא העביר אותן לאלג'יריה שהיתה אז במלחמה עם צרפת.
רותם: ממש גאידמאק.
פועה: בדיוק.
יצחק: ואז שלטונות המס עלו עליו ואסרו אותו, והוא מת בכלא. עכשיו בוב מספר, שכיוון שהיה נשוי לבת של ינוביצ'י, מס הכנסה רדף אותי יום ולילה, והחיים שלהם שם לא היו חיים ואז הם החליטו לברוח מפריז. בוב אמר לי: 'אני יודע מה זה להיות רדוף ממס הכנסה. בסרט הזה אני הייתי, ואני מוכן להקים אתך את העיתון בתנאי שאנחנו נהיה ישרים כמו סרגל. כל ההכנסות, כל ההוצאות, הכל יהיה רשום. אני לא רוצה להיות יותר רדוף על ידי מס הכנסה. אמרתי - אין לי בעיה עם זה. אבא שלי לימד אותי שלא גונבים ממס הכנסה. וככה עבדנו מהיום הראשון. שנתיים או שלוש לאחר מכן, במסיבת יום שישי שהיתה בבית של אותו אילתי מכובד, בשעה שתיים בלילה, כל אילת עם הוותיקים היו במסיבה, אז עשינו מסיבות כל פעם בבית אחר. פתאום דופקים בדלת, מס הכנסה עם צו חיפוש, פשטו על הבית, הפכו אותו ועצרו את האיש, והוא היה בחקירות, ושבוע לאחר מכן הוא קיבל את התקף הלב הראשון שלו, ושנתיים אחרי זה, אחרי שני התקפי לב נוספים, הוא נפטר. והסיפור הזה שאי אפשר לחיות בלי לגנוב את מס הכנסה מלווה אותי מאז.
רותם: הצלחנו לכסות בקושי את העשור הראשון של 'ערב ערב', והשנה אנחנו נכנסים לשנת היובל, חמישים שנות עיתונות מקומית, זה משהו שממלא בגאווה.
יצחק: עיתונות היא יותר ממקצוע לדעתי, זו שליחות וייעוד. תמיד הסתכלתי על זה כך ולכן תמיד השקענו בתוכן, שעמד תמיד מעל הכל. תמיד האמנו שתוכן איכותי ינצח לאורך זמן, וזה הוכיח את עצמו.
רותם: לכבוד הגיעך לגבורות. אתה יושב ומביט היום במפעל שהקמת עם אמא, מה אתה מאחל לו, לך לכולנו?
יצחק: שנמשיך להיות חוליה חשובה במרקם החיים באילת. שלא נאבד את הקשר עם קהל הקוראים שלנו. שתמיד נהיה קשובים לביקורת ונדע לקבל אותה, כדי שגם יקשיבו לשלנו כשנשמיע אותה. והכי חשוב, שנתקדם במסלול שאתה הצבת בשנים האחרונות לערב ערב', שכבר אינו עיתון, אלא גוף תקשורת מקומי ברמה מעולה, שמספק מגוון של פלטפורמות פרסום לעסקים בעיר. הפכנו מעיתון לבית הוצאה לאור, עם 'מה נשמע' הנהדר וליין המגזינים שלנו. כולם יודעים שהאינטרנט הוא העתיד, אבל 'ערב ערב' הוא הראשון שקם וגם השקיע בתחום. ניצני הפרסום שאתה מטמיע היום באתר האינטרנט של 'ערב ערב' והתוספת של חדשות מצולמות בווידיאו, זה העתיד, וטוב וחשוב שנמשיך להיות גם שם ראשונים.

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש