פרסומת
דלג

הכל זהב? רק אל תגעו לנו בחוף

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 16/9/2011 18:03 ● ערב ערב 2515
אם יש . באם להיות מדויקים יותר, אל תגעו להם בחוף. ראו את יושבי 'חוף הזהב' שגילו לפני שבועיים, להפתעתם, שבעלי החוף סיימו את החוזה, עזבו, העירייה לא דאגה עדיין למחליף, והם נותרו בחוף שומם, עם פחות צל, בלי כסאות ועם הרבה שאלות פתוחות באוויר
הכל זהב? רק אל תגעו לנו בחוף



ביום שבת לפני שבועיים, הגיעו מבקרי 'חוף הזהב' כמו בכל שבת בבוקר אל החוף. לא עבר זמן רב עד שנותרו המומים לנוכח העזובה בחוף. לתדהמתם, גילו יושבי החוף הוותיקים, אילתים שמחזיקים בוותק של למעלה מעשר שנות ישיבה ב'חוף הזהב', שמישהו הזיז את הגבינה שלהם, או שבמקרה הנ"ל, מישהו שינה להם את השגרה. וככה, ללא שום התרעה מוקדמת, מבחינתם, עזבו מפעילי החוף של השנים האחרונות את המקום, לאחר שסיימו את החוזה כדין, מותירים מאחוריהם את החוף ששקק חיים במרוצת השנים החולפות- דומם. המבנה בו פעל בר משקאות ומזון נותר מסוגר, מוסיקת רקע כבר לא התנגנה ברקע ולא הנעימה להם עוד את היום, מבני השירותים נותרו סגורים ומסוגרים, אפילו חלק מהשמשיות השייכות לעיריית אילת נעקרו יום קודם והפחיתו את כמות הצל במקום. בדיקת הסוגיה העלתה, כי חמש סככות צל אכן נעקרו על ידי העירייה בעצמה לטובת אירועי אליפות אירופה בשחיה, שנערכו במקום. תוסיפו לזה את העובדה כי מי שהיה רגיל במשך שנים רבות ליהנות משירותי השכרת כיסאות ומיטות שיזוף בחוף, נאלץ עכשיו למצוא היכן לשבת. ככה הם גילו את החוף בו הם נוהגים לשבת בכל שבת כבר שנים רבות. עומד נטוש, דומם, עצוב ומוזנח. "זה נראה כאילו מישהו שאב מהחוף התוסס שלנו את כל החיות", מגדירה זאת מיכל לב, ילידת אילת, אם לשני ילדים, שמקפידה מאז גיל 15 לפקוד את החוף בכל שבת. "אם בעבר, כבת נוער אילתית, הייתי מגיעה לכאן עם החבר'ה שלי, הרי שבשנים האחרונות, הגעתי לכאן עם המשפחה הפרטית שלי", אומרת מיכל ומדגישה, כי למעשה, מאז גיל 15 היא לא החליפה את 'חוף הזהב' בשום חוף אחר בעיר, גם לא כשחופים אחרים הפכו ל'איניים' יותר. "יש בו משהו מיוחד בחוף הזה", היא אומרת, "משהו משפחתי, אילתי, נוסטלגי. פינה שמאז, ובמשך כל השנים 'נכבשה' על ידי האילתים. משפחות, צעירים, פחות פוזות ופחות 'שופוני'".

מיכל הופתעה לגלות שככה פתאום הופסקו השירותים בחוף. "אני יכולה למנות בזה אחר זה את כל הזכיינים שהפעילו את החוף", היא אומרת ונוקבת בשורה של שמות. כולם היו בני אילת, שהפעילו את 'חוף הזהב' במסגרת מכרז החופים שניתנו לבני אילת ביוזמתו של ראש העירייה דאז, רפי הוכמן, "במשך כל השנים האלו, לא הרגשנו אף פעם את החפיפה בין הזכיינים. בכל שבוע מחדש ניתנו כאן שירותי החוף הנדרשים והחפיפה התבצעה סביבנו. מה שקורה כאן היום, בניצוחה של עיריית אילת, זה אבסורד של ממש. כאילו- תצאו החוצה, מחליפים את החוף. מזל רק שלא מחליפים לנו גם את המים". יותר מכל זועמת מיכל על העובדה כי העירייה עקרה חלק מהשמשיות בחוף ולא טרחה להשיבן גם בתום אליפות אירופה לשחיה שנערכה בחוף. "כי היום, לא זו בלבד שאין לנו על מה לשבת כאן, חמורה עוד יותר העובדה שאין מספיק צל. עם כל הרצון שלי להגיע לכאן עם הילדים אף על פי כן ולמרות הכל, זה בלתי אפשרי, כי בשעה 10:00 בבוקר כבר אין שמשיות פנויות. השאלה היא עוד כמה זמן יימשך המצב הזה ולאן לעזאזל רוצים שניקח את ילדינו? הלא חופים כבר כמעט ולא נשארו באילת ומה שנשאר שייך ברובו לבתי המלון, אז מה יהיה?".

לתחושת אי הוודאות הזו של מיכל, שותפים כל יושביו הוותיקים של החוף שגילו בשבת האחרונה שאם לא די בכך שסגרו להם את שירותי החוף במקום, הרי שאליפות אירופה בשחייה גזלה להם באופן סופי את מעט המקום עליו נהגו לשבת.

החבר'ה מהחוף


זר לא יבין אולי את ההווי שנוצר במרוצת השנים על פיסת החוף הזהובה הזו. הניה בל, תושבת וותיקה, מיושביו של 'חוף הזהב', מדמה את ההווי על החוף להווי של שכונה בה כולם מכירים את כולם. "מאז שאנחנו באילת, בערך 16 שנה, אנחנו כאן, על החוף. משהו בסגנון רומן. את יודעת, כל אחד מוצא לעצמו את הפינה שלו, ועדיין כמעט כולם על החוף מכירים את כולם. משהו בסגנון אילת של פעם. בכל שבת כשאנחנו מגיעים לחוף ומתמקמים, העיניים סורקות את השטח, מחפשות את ה'שכנים' הקבועים. זו נמצאת כאן עם הילדים, אלו עם החברים, יש את חבורת הווכחנים שמתווכחים על כל דבר, בעיקר פוליטי ומלהיטים אחריהם את הסביבה, יש את פרלמנט התימנים, וככה אם כולם נמצאים, ממשיכים הלאה. אם מישהו חסר בנוף, מבררים אם הכל בסדר".
אני מנסה לברר למה דווקא 'חוף הזהב' ומה כל כך מייחד אותו עבור האילתים שבחרו דווקא בו, והיא עונה: "זה פשוט היה עד כה החוף האידיאלי. בינות כל החופים שהפכו לממוסחרים נטו, עם דק, דשא סינטטי וכדומה, זו הייתה פיסה טבעית של חוף או הכי קרובה לטבעית. המוסיקה התאימה, לא הייתה צווחנית מדי, הכל תאם את הציפיות. התחלנו ונשארנו. וכשגילינו כי המקום תפוס בעיקר על ידי אילתים שורשיים, זה עשה עוד יותר טוב בלב. ופתאום הגענו ובום. מישהו שינה לנו את השגרה. עמדנו בקצה החוף המומים, פעורי פה, ממש ככה. עכשיו המבוכה גדולה. לא ברור לנו מה מתכוונים לעשות כאן ומה בעצם אנחנו נעשה אם ישנו את החוף ולא ישאירו אותו כמו שאהבנו אותו במשך כל השנים האלו. אנחנו שואלים ואין לאף אחד תשובות. התפילה שלנו היא שלא ימסחרו גם את החוף הזה. מבחינתנו, ממש לא משנה מי ייקח את החוף לידיים, העיקר שישאיר אותו כמו שהוא. לטפח זה תמיד טוב, אבל בגבולות הטעם הטוב. בסוף גם הגלים כבר יהיו מפלסטיק".

ומה בינתיים? אני שואלת.
"אנחנו מגיעים עם כיסאות מהבית, עד שהתרגלנו לא לעשות את זה ויש תחושה עצובה, עגומה, אי וודאות שוררת באוויר. כל השכנים שלנו על החוף נראים אובדי עצות. בשבת האחרונה אפילו לא ירדתי לחוף, זו פעם ראשונה מזה שנים שנשארתי בבית. התחושה היא שכל השכנות היפה הזו הולכת ומתפרקת לנו בין הידיים".
נני דוידי, מוותיקות החוף, לא יכולה שלא להרגיש ש"אף אחד כבר לא 'סופר' את תושבי אילת. תראי מה קורה כאן? זו קטסטרופה. סגרו לנו את הים, פשוטו כמשמעו. לא נעים, אין איפה לשבת, אין שמשיות, מוסיקה, כלום, פשוט פיסת חוף שוממה. מזל שלא יכולים לייבש את הים כי מן הסתם גם את זה היו עושים על מנת לקבל עוד כמה שטחי מסחר...במרוצת כל השנים שעברו, התחלפו לא פעם ולא פעמיים זכיינים על החוף, אף פעם לא עצרו לנו ככה את החיים. תמיד היה לנו ברור שנחזור לכאן בשבת הבאה והכל יישאר כמו שהיה. היום, לצערי, שום דבר לא ברור. אף אחד לא מדבר, לא מוסרים פרטים, הכל סודי, שמור, לא לעניין".

ומה עם בני אילת?
ויש גם מי שלא אוהבים בלשון המעטה את הידיעות שפורסמו בתקשורת המקומית, לפיהן הפעם לא יקבלו צעירים בני אילת את ניהול החוף לידיהם. משה ואלי, תושבי אילת וותיקים, גידלו את ילדיהם על פיסת החוף הזו. היום, כשהם פנסיונרים וילדיהם כבר פרשו כנפיים ועפו מהקן ומאילת, הם מקפידים להגיע ל'חוף הזהב' כמעט בכל בוקר, יושבים להם בכיף בפינה הקבועה שלהם, רוחצים בים וככה מתחילים את הבוקר. "אנחנו מאוד כועסים", הם הודיעו לי בשעת בוקר מוקדמת כשפגשתי אותם בין טבילה לטבילה על שפת הים, "איך ייתכן וקיימת אפשרות שהחוף לא יינתן עוד לבן אילת? למי זה כואב? למי זה מפריע? הלא במרוצת כל השנים האלו הפרויקט עבד כל כך יפה. בעיר בה כמעט ואין מה להציע לצעירים מקומיים, איך יתכן שגם את הרעיון היפה הזה שהגה רפי הוכמן יש מי שרוצה להרוס?", שואל משה בכעס, ואלי חברו לשפת הים מזה שנים מוסיף: "עד מתי הקדמה והמרדף אחרי בעלי ההון תימשך? איפה המחשבה על עניי עירך קודמים? זה התחיל בזה שחילקו את כל החופים לבתי המלון, והיום את מעט החופים שעוד נותרו לבני אילת לוקחים בלי להניד עפעף?". משה מספר, כי גם בניו ניסו לא אחת את כוחם במכרז, "בכל פעם שחוף הוצא למכרז הם היו ניגשים, מתפללים שחוף זה או אחר ייפול בחלקם", הוא נזכר, "לצערי, אף פעם זה לא הצליח, אבל תמיד שמחנו שבן אילת אחר קיבל את החוף והתקדם. אם תבדקו היום תגלו עד כמה החופים האלו נתנו לבני אילת קפיצה כלכלית קדימה. ובעצם למה לא? זה המעט שעיר כמו אילת יכולה לעשות עבור צעיריה. כנראה שהימים ההם של התמימות וההתחשבות בבני אילת פסה מן העולם", הוא אומר בצער רב, ואלי מוסיף בכאב: "ואחר כך מתפלאים למה הדור הוותיק שלנו בוחר לארוז ולעזוב. כי אם הילדים שלנו כבר לא בעיר ולנו לוקחים אפילו את הפיסה האחרונה של החוף, שאף אחד לא יהיה מופתע". השניים מספרים איך הכירו על שפת הים לפני כ – 17 שנה. אז היו צעירים, נמרצים, בעלי משפחות גדולות ותוססות שישבו כולם על פיסת החוף הזו. "הילדים שלנו התחילו לשחק ביחד בבניית ארמונות בחול", נזכר אלי, "אנחנו התחלנו להחליף מילים, ומאז הפכנו בזכות החוף הזה לחברי נפש. קשה לנו להאמין שישנו לנו עכשיו את החוף".

בבדיקת נושא הסככות שהוסרו מהחוף עולה, כי אכן, ביום שישי לפני שבועיים, עקרה העירייה מקו החוף חמש סככות השייכות לה, זאת לטובת אליפות אירופה בשחייה שהתקיימה על החוף בשבוע האחרון, ואולם, במקום להחזיר את הסככות למקומם, מיד עם סיום התחרות, הוחלט כי הסככות יועברו לחוף אחר בעיר, ורק כשיקבל זכיין אחר את המושכות לידיו, הוא ידאג להצללה אחרת.

פנינו לדוברת עיריית אילת בין היתר בשאלות לגבי זהות הזכיין הבא על 'חוף הזהב', ביקשנו לדעת מי הוא, האם ייצא מכרז, מתי יקבל הזכיין לידיו את החוף ומה הן תוכניותיו לגבי החוף?

עד לסגירת הגיליון לא התקבלה תשובת דוברת עיריית אילת בנושא. ובינתיים, 'חוף הזהב' בשיממונו יישאר למורת רוחם של התושבים הוותיקים שלא מוכנים גם עכשיו לחפש אלטרנטיבות חדשות.

חופים הם לפעמים


'ערב ערב' מלווה את נושא החופים, בצמידות, אולי יותר מנושאים רבים. הסיבות הן כמה, הראשונה, אילת עיר תיירות וככזו, חופיה חייבים להיות ראויים לנופשים ותיירים ולצערנו אנו לא משופעים בחופים. סיבה שניה, באילת, למי ששכח, גרים גם תושבים הרואים איך לאט אבל בטוח, חופי העיר עוברים לאחזקת בתי מלון, יזמים פרטיים, והחופים הפתוחים, כמו פעם, הולכים ונעלמים. רפי הוכמן, ראש העירייה בשנות התשעים, יזם פרויקט מבורך, זכיינות למספר חופים, אך ורק לבני אילת, לתקופה מוגבלת. רעיון נפלא שמעבר לרעיון הכלכלי, גרם לתחושת שייכות ללא מעט צעירים ובני משפחותיהם. נכון לעכשיו, כל הפרויקט המבורך הזה, שתרם ללא מעט צעירי אילת להתחלת הדרך, נעלם כלא היה. חוף אחד נותר במסגרת הפרויקט, המגדלור, וגם זמנו תם, והזכיין ממתין לראות מתי יורו לו לצאת. אפשר לדבר עד מחר על מה שהיה לא יהיה, על פיתוח נכון, על כלכלה חופשית ועוד מילים שהפוליטיקאים אשפים בהן. אך במבחן התוצאה, שוב, האילתים נדחקים, והחופים נמסרים לגורמים אחרים. טוב, לא טוב, תלוי את מי שואלים, דבר אחד בטוח, אילת ממשיכה לאבד את הצביון שהיה בה ואני אומר, פיתוח כן, אך לא בכל מחיר. האדם, השייכות, ההרגשה כי אילת היא גם בית ולא רק בתי מלון, ההרגשה הזו הולכת ונעלמת. דבר נוסף, מי קבע כי בתי מלון ויזמים פרטיים יכולים לנהל טוב יותר חוף ים? מי קבע את העניין הקלוקל הזה? לכו לחוף המגדלור ותראו איך בן אילת מתחזק ומפעיל חוף לתפארת עם ישראל. ראובן זלץ

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש