פרסומת
דלג

אלון תלה את נעלי הספורט

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 21/9/2011 09:09 ● ערב ערב 2516
את צלצול הפעמון של תחילת השנה הנוכחית שמע אריה אלון, המורה המיתולוגי לספורט של בית הספר 'גולדווטר' בבית ולא ממש התגעגע. "עשיתי כל השנים את מה שאהבתי, אהבתי כל השנים את מה שעשיתי ודי, הגיע הזמן להפסיק", אומר האיש שהספורט שזור בנימי נשמתו גם היום. לאחר 39 שנות הוראה, אריה אלון תלה את נעלי הספורט ופרש. ראיון פרידה
אלון תלה את נעלי הספורט



יש מורים שנדמה כי כבר כשהקימו את עמודי התווך עליהם הוקם בית הספר, הם היו שם. כזה הוא המורה לספורט המיתולוגי של בית הספר 'גולדווטר'- אריה אלון, ליתר דיוק- המורה לספורט לשעבר, שכן ב – 20 ליוני האחרון, באותו יום בו חילק לתלמידי י"ב של כתת החינוך שלו את תעודות הסיום, היה זה היום האחרון ללימודים גם עבורו, יום שסיכם עבורו 39 שנים במערכת החינוך, כולן מרוכזות בבית ספר אחד- 'גולדווטר', עובדה שיכולה בקלות להצעיד את אלון לשבירת שיאי הישרדות במקום העבודה.
מה קרה שהחלטת שדי לך? אני מתעניינת, ואלון מבהיר: "בגיל 64 זה מספיק. אני דוגל בזה שאדם צריך לעצור בנקודה בו הוא עדיין זקוף, נהנה, יכול לעשות וי ולהמשיך הלאה. מעבר לזה, היום יש קאדר של מורים צעירים, חדשים שבהחלט תורמים למערכת. יש נקודה בה אתה צריך לאפשר לאחרים לעשות את העבודה, ואני יכול לומר בפה מלא שהם ראויים".

למרות עזיבתו את תחום ההוראה, אלון, המשמש מעל 20 שנה כנציג ארגון המורים באילת, לא מתכוון לוותר על תפקידו זה בייצוג המורים.

בין הרים ובין סלעים


דורות של בני אילת גדלו על ברכי החינוך הגופני ש'ה
רביץ' בהם אלון. כולם הכירו את המורה שלא עומד בצד ומחלק הוראות, אלא משמש דוגמה אישית לתלמידיו ורץ בראש השיירה. כך אפשר היה לראות אותו רץ בשיעור אחד בראש כתה אחת, שעה אחר כך רץ בראש כיתה שנייה, וכך חוזר חלילה עד כדי חמש פעמים ברציפות ביום אחד. לא רק בגלל שהאני מאמין שלו הוא – להוות דוגמה אישית, אלא גם מאחר והריצה זרמה מאז ומעולם בנימי נשמתו. עד היום בכל בוקר הוא מקפיד לרוץ 10 קילומטרים בשטח ורק אחר כך מתחיל את היום.

כל יום אתה רץ? אני מגביהה גבה, ואלון מחייך ומשיב: "למה לא? אני גם מצחצח שיניים כל יום לא?", כזו היא בדיוק הריצה עבורו- חלק בלתי נפרד מהחיים.

אלון ייזכר תמיד אצל תלמידיו גם בזכות משפטי המחץ שהיה מבריק והמושגים שהיו מיוחדים לו. כך למשל מכירים חברי נבחרות הריצה של כל הזמנים שפעלו תחתיו את בית העלמין בעיר, נקודה ממנה היו יוצאים האימונים לדרך בתור 'מועדון השיש' ובבדיחות הדעת באם תלמיד זה או אחר היו מתלוננים על הריצה הקשה, אלון היה מצביע על הקברים ואומר- "הם דווקא היו מתים לרוץ...".

גם בראיון הוא מבריק לי ממשפטיו, וכשאני תמהה איך יש לו כוח במשך כל השנים האלו להקפיד לרוץ בכל בוקר 10 ק"מ, אומר לי אלון- "אנשים לא מפסיקים לרוץ כשהם מזדקנים, הם מזדקנים כי הם מפסיקים לרוץ"...

היה זה אלון שהקים את נבחרת ריצות השדה העירונית ששמה יצא לפניה. נבחרת שייצגה את אילת בתחרויות ארציות ואף הביאה לעיר הישגים ראויים כמו למשל הנבחרת שזכתה במקום הראשון באליפות הארץ בשנת 1982 וייצגה את ישראל באליפות העולם לבתי ספר באיטליה. "סיימנו איפה שהוא במקום אמצעי", הוא נזכר בהישגי תלמידיו באיטליה ומונה כמה מהשמות בקבוצה הראויה ההיא: "בני הראל, היום היועץ המשפטי הארצי של בנק 'אוצר החייל', רענן רוטשטיין, היום בכיר במוסד, ועוד רבים וטובים". הוא גם היה זה שעמד בראש נבחרת החתירה של מועדון השייט שקטפה את המקום הראשון באליפות ישראל. גם הפעם הוא לא מוותר ומונה בזה אחר זה את ששת חברי הקבוצה ביניהם: אבי גבעתי ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים: מוטי אילני, אבי חכמון, בני זרח, עופר גלוברמן ודני טרמר. כזה הוא אלון, לא שוכח. היסטוריית הספורט של אילת לא תשכח לו גם את נבחרת האתלטיקה הקלה עליה ניצח, נבחרת שלימים הולידה את אלוף הארץ בקפיצה לגובה- טיבי סבו (שנת 75') ואת דורון מאיר, גם הוא קופץ מוכשר לגובה שהגיע לרמה ארצית. את שניהם אגב שכנע אלון לעזוב את ענף הכדורסל ופיתח בהם את יכולות הקפיצה לגובה.

אני נפעמת מכך שאלון לא רק זוכר את השמות ההם, אלא גם יודע מה עושה כיום כל אחד ואחד מתלמידיו המצטיינים, וזאת לא מעט בזכות העובדה כי עם רבים מהם הוא שומר עד היום על קשר טוב.

יש קשר בין להיות אתלט טוב לבין לצאת מוצלח בחיים? אני שואלת לנוכח התפקידים הראויים בהם משמשים כיום חניכיו הבולטים.
אלון: "מסתבר שכן. אתלט מצטיין נדרש לחיות חיים סגפניים משהו על מנת לממש את הכישרון בו ניחן, כך שמדובר באנשים שבכל תחומי החיים מסמנים לעצמם יעדים ומטרות וחותרים להשגתם תוך התגברות על הרבה מכשולים מבלי לוותר. ממש כמו בספורט. תכונת הנחישות היא תכונה נפשית שמסייעת לאורך החיים ולא רק בספורט", הוא אומר.

ב-1 לספטמבר שמעת את פעמון בית הספר מצלצל, לא התגעגעת קצת?
"אני מהטיפוסים שמסמן וי ולא מסתכל אחורנית. נהניתי ממה שעשיתי, אבל אני נהנה גם היום ממה שאני עושה, ומאחר ובתפקידי כנציג המורים באילת אני עדיין בקשר עם המורים, זה אומר שמהלחץ התנתקתי אבל לא מהחברים".

ומה אתה עושה בימים אלו?
"בעיקר מוריד הילוך וקצב. זה אומר שאחרי ריצת בוקר אפשר להתרחץ 20 דקות ולא צריך עוד למהר ולצאת מהבית עם הנעליים ביד כדי לא לאחר. יש לי זמן להתראיין לעיתון", הוא צוחק, "זה פשוט מדהים שאתה מצליח להחליף דיסק ולהבין שמה שלא הספקת לעשות היום אתה יכול לעשות מחר ולא צריך לדחוס את הדברים בין הצלצולים. מלכי (אשתו) צוחקת שמרוב שאני לא ממהר היום, הקפה שלי עובר בבוקר חמש פעמים דרך המיקרו עד שאני מסיים לשתות אותו, כי אני אוהב לשתות קפה רותח...".

אני מבקשת לדעת למה הפסיק בשנים האחרונות לרוץ בהרים בראש חניכיו, ואלון מסביר לי: "כל עוד אפשר היה לרוץ בשטח עם התלמידים, רצתי איתם. היום, על הבטון, לא אעשה את זה כי אין לי כל כוונה להרוס את הרגליים. היום, הכללים של מדרש החינוך נוקשים מאוד בכל הנוגע להוצאת תלמידים מחוץ לשטח בית הספר, כדי לעמוד בדרישות שלהם ולעבוד על פי הספר אין לי סיכוי בכלל להצליח, זה לא מה שהיה פעם".

שלום הגעתי


הרומן הארוך של אלון עם אילת ועם הוראת החינוך הגופני בבית הספר 'גולדווטר' החל בשנת 72' עת הגיע לעיר יחד עם אשתו מלכי, שניהם מורים לחינוך גופני צעירים ונמרצים, רגע לאחר סיום לימודיהם במכון 'וינגייט'.

"התאהבתי באילת עוד קודם", הוא ממהר לעדכן אותי, "במהלך טיול שנתי של כתה י"א. אילת הייתה נהדרת. עיר בתולית, לא מה שאנחנו מכירים היום, ואם התאהבתי בה אז, ואני ממשיך לאהוב אותה היום, אחרי 40 שנה, זה אומר משהו, לא? אני אוהב את קצב החיים האיטי בעיר, את הנופים, את מזג האוויר הנהדר, ואני אוהב את האינטימיות עם האנשים. למרות שאילת של היום גדלה, זו עדיין שכונה".

אלון ומלכי החלו את דרכם כמורים לחינוך גופני בעיר בבית הספר התיכון היחיד שפעל אז בעיר- 'גולדווטר' ונשארו בו מאז ועד לפרישתם. לא זו בלבד ששמרו על זוגיות מוצלחת בבית, אלא עשו זאת גם בעבודה זו לצד זה באותו בית ספר במשך כל כך הרבה שנים. לפני שלוש שנים, פרשה מלכי והיום, אלון מצטרף אליה.

אחרי כל כך הרבה שנים באותו בית ספר, תגלה לי, יש הבדל בין התלמידים של היום לתלמידים של אז?
"תלמידים הם תלמידים ואין שוני. היום הם אולי קצת יותר מפונקים ואת זה מרגישים בעיקר בטיולים השנתיים", הוא אומר, ואני מתעקשת- ומה עם יותר חצופים? אלון מחייך ואומר לי- "אני הרי לא אינדיקטור לענייני חוצפה, כי אצלי הרי לא מתחצפים. אז היו ספורטאים טובים וגם היום ישנם כאלו".

ומה על שינויים שעבר מערך החינוך בעיר?
"אין ספק כי בכל הקשור לנושא החינוך הגופני, התנאים בעיר השתפרו לאין ערוך בהיבט של מספר המתקנים ואיכותם. ב'גולדווטר' היה לנו משטח עפר, וכדי להתאמן במקום סגור היינו צריכים לחצות את הכביש לאולם 'הפועל'. היום בתיכון 'רבין' למשל יש אצטדיון, מסלולי ריצה, מגרשי ספורט, אולם ספורט, חדר כושר עם חדרים נספחים, דברים שמורים לחינוך גופני בעבר יכלו רק לחלום עליהם. היום כל מורה לחינוך גופני עובד במתקן משלו, כבר לא נפגשים חמישה מורים באותו מקום".

ולמה אתה לא נותן לי כדוגמה את בית הספר 'גולדווטר'? אני מקשה.
אלון מחייך ומשיב: "'גולדווטר' נתקע קצת, ועדיין זה לא מה שהיה בעבר"...

עבדת עם אשתך באותו בית ספר במשך 35 שנים, איך זה היה?
"דווקא נחמד. יכולנו להיפגש לפחות בחדר המורים כי כל הזמן הייתי בעבודה".

איך היה להמשיך ללמד בבית הספר עוד שלוש שנים בלעדיה?
"הייתי חוזר מהר הביתה כדי לראות אותה", הוא צוחק ואז מרצין ואומר: "מתרגלים להכל ומהר...מלכי עצמה הייתה נעלמת לי לשבוע לבייביסטר במרכז על הנכדים מבלי להניד עפעף".

בד בבד עם פרישתה של מלכי ממערכת החינוך, החלטתם לפני שלוש שנים על סגירת בית הספר לשחיה שלכם. מה קרה?
"מיצינו. יש קצב מסוים בחיים שבשלב כל שהוא אתה מחליט שנמאס לך ממנו. מלכי החליטה שהיא חותכת מבית הספר, ואני לא רציתי להמשיך בלעדיה".

רגע לאחר פרישתה, חברה מלכי לקבוצת הטריאתלון המקומית, 'האילתים', אתה בדרך?
אלון צוחק: "אין סיכוי שאדבק בחיידק של מלכי. חתכתי עכשיו את הקטע של לומר לאנשים מה לעשות ואני לבטח לא מוכן להיכנס למסגרת בה יכתיבו לי את המינון, הקצה וזמן האימון. כרגע אני עוסק בעיקר בספורט שהוא לא הישגי, אלא לשם ההנאה. אני רץ, שוחה ו'שובר' קצת ברזלים בחדר כושר, אבל לא רק ספורט יש לי היום בחיים שאחרי בית הספר, אני אוהב לקרוא ועושה את זה ומשקיע בנכדים, הלא זו תמצית החיים, לא? היום כששנינו בפנסיה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות הרבה יותר על הקו".

אתה רואה את עצמך משתלב בקרוב באיזה שהוא תחום?
"ממש לא. אני רואה את עצמי ממשיך ליהנות מהחיים".

וזה אומר שאם טיילתם הרבה בעולם, עכשיו תטיילו יותר?
"גם במהלך תקופת ההוראה נסענו הרבה וטיילנו המון בעולם. בשבועות היינו בצ'ינקווטרה שבאיטליה, בקיץ היינו באלפים באוסטריה, עניינים כרגיל, עכשיו מן הסתם נוכל לתזמן את הנסיעות לא רק בחופשות מבית הספר".

אז מה, עכשיו תהייה סבא במשרה מלאה?"
לא צריך להגזים, אבל מן הסתם אהיה סבא יותר נינוח".