פרסומת
דלג

אנטי פתי

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 18/10/2011 21:41 ● ערב ערב 2520
איך הפסידו עכביש שממית וגרביל, לגלעד שליט. עוד סיפור על דיונה נוספת שהולכת לעזאזל כדי שלמישהו יהיה קצת יותר נוח לנסוע על כביש חדש. על המרד החדש הצפוי להתרגש על קניוני ישראל. וקצת מספרים שמוכיחים שאילת היא לא בדיוק עיר התיירות מספר אחת של ישראל, לפחות לא כשמדובר בתיירות חוץ
אנטי פתי

גלעד והעכביש



תמונת כתבה
טורף על - (זכר) צרבלוס ערבנסיס בחולות סמר


איזה סיכוי תקשורתי היה לו, לעכביש ה'צרבלוס' הנדיר, המתגורר בחולות סמר, שהקרב על חייו מתנהל לו בימים אלו, מול הקרב על חייו של גלעד שליט. מסתבר שלא היה כזה. לא שניתן להשוות, ובעצם, האם באמת לא ניתן? מצד אחד חייו של חייל שבוי אחד, ודאי שלא האחרון בתולדותינו, מהצד האחר, סכנת הכחדה הרובצת על מין עכביש ייחודי לאזורנו (והאמת שגם על שממית אחת וגרביל, אבל מי סופר), שלו תחל הכרייה בחולות סמר כמתוכנן, פשוט ייעלמו מהעולם, לצד נחש העכן הארסי ועוד שלל זני בעלי חיים שמקשטים את שארית הטבע שבחצר האחורית שלנו. ביום שני, בתזמון הגרוע ביותר שניתן היה לעלות על הדעת, נערך האירוע הכי ירוק והכי בלתי מתוקשר בישראל, שאמור היה להפנות זרקור של תשומת לב אל הדיונה האחרונה שבערבת ישראל. רצה הגורל והתאריך שנבחר נפל בדיוק יום לפני שחרורו של גלעד שליט וכך כבשו ההיסטריה וההיסטוריה את מסכי התקשורת, שהתמסרה לדמעות, וחרחרה מלחמות אחים, ולא טרחה להדרים לאמצע המדבר, כדי לראות 1700 איש שאכפת להם, יוצאים מבתיהם במטרה להציל חיים – רק של בעלי חיים. אני מניח שיהיו שיאשימו אותי בציניות. בכל זאת סמל לאומי לעומת עכביש ושממית, ובכן הרשו לי לתנות דעתי, שחייהם של אלו חשובים מחייו של כל חייל בודד אחד בישראל. ואף שאני בעד העיסקה, לו היה עלי לבחור כעורך חדשות ארציות, לא הייתי מבטל את הסיקור של האירוע ה"אזוטרי" במדבר, והייתי מוצא את הדרך להקדיש לו דקה או שתיים של 'פריים טיים', דווקא משום שמדובר בנושא בלתי סקסי בעליל. דיונה – חול – עכביש – נחש – לא בדיוק רשימת הדברים שהייתם רצים לערוך עבורם חרם קוטג', ועדיין, היעלמותם מנוף חיינו, אפילו לא תורגש בחיי היומיום שלנו, אפילו אם לא תכננו לקחת את ילדינו אל פיסת הבראשית הזו בשבת כדי להתגלץ' בחולות, עדיין היא קריטית וחשובה לאין ערוך לעתיד האזור בו אנו חיים ולמען הדורות הבאים. על כן כה התאכזבתי כאשר התברר כי אף גורם תקשורת ארצי לא יטרח להגיע לאירוע. אפילו כתבת ערוץ 1 לילך סונין, היחידה שאישרה את הגעתה, הודיעה על ביטול לאור ההתפתחויות המדיניות בעניין שליט. איזה מזל שלפחות אתרי האינטרנט המובילים NRG ו-YNET , העלו ידיעות קצרות על האירוע (בזכות אברי גלעד), כסוג של נחמה פורטה. ערוצי התקשורת המקומית לעומתם היו וסיקרו – 'ערב ערב' שהפיק את האירוע והעלה כתבות וידיאו מההפנינג, ורדיו 'קול הים האדום', שהעניק חסות, ג'ינגלים, ושידורים מקדימים ומהאירוע. אלו ספקו סוג של עלה תאנה לערוותה של התקשורת הארצית, שהתמסרה לטלנובלה הכלישראלית שבאה אתמול אל סיומה המשמח. בני ישראל של קיץ 2011 אולי רוצים לראות עצמם "חברתיים" יותר, אבל כל עוד שומרי הסף של התקשורת הישראלית משרתים את הסדר הישן, הסיכוי שידיעה פוליטית מדינית תפנה מקום למעט סדר יום סביבתי חדש, הנה בגדר חלום בלבד. יום אחד נצטער על כך.

מדיונה לדיונה


ואם כבר בעניינים ירוקים, הרשו לי להיסב את ראשכם דרום מערב מהדיונות של סמר, אל אורך הגבול הפרוץ שבין ישראל למצרים, בנגב המערבי. על הצרה צרורה הזו כבר כתבנו רבות ולא נפרט את מה שכולנו כאבנו בפיגוע האחרון שעדין שותת דם. גדר, אומרים כולם, חייבת לקום, ולא רק בשל בעיית המסתננים, אלא, כאמור, גם משיקולי ביטחון. ובכן, לגבי המסתננים אולי אין ויכוח, ואולם לעניין שיקולי הביטחון, ראוי שאלו ישקלו היטב מול הנזק הסביבתי הצפוי בשל הקמתה של הגדר, שתחלק באחת את האזור המדברי ותמנע מעבר בעלי חיים רבים מצד אל צד, תוך צמצום שטחי המחיה שלהם באופן דרסטי. כעת מתווספת לתוכנית הזו תוכנית נוספת לסלילתו של כביש חדש לשום מקום, שייסלל על פי המתוכנן, על הדיונות המרהיבות שלאורך הגבול המצרי. הסיפור הזה אולי לא אילתי פרופר, אבל הוא מדגים את האופן המעוות שבו פועלת השיטה הישראלית. לאורך חלקו הצפוני של הגבול עם מצרים, משתרע כביש 10, המוכר יותר כ"ציר פילדלפי". מדובר בכביש ישן ומשובש, הממוקם ממש על קו הגבול ורשמית התנועה עליו של אזרחים אסורה ואולם עבור ישראלים החוק במקרים כאלו כידוע הוא לא יותר מבגדר המלצה, וכך יוצא שעל הכביש המשובש הזה עוברות כ-250 מכוניות ביום, ממש לא הרבה. אל תוך התמונה הזו נכנס שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שרוצה כביש חדש, שיחבר בין פתחת שלום ופתחת ניצנה, שני גושי ישובים שצמודים לרצועת עזה מדרום. אלא שמשרד הביטחון קובע כי שיפוצו של כביש 10 הוא לא פחות מסכנת נפשות, לאור קרבתו לגבול המצרי ועל כן עלתה ההצעה החדשה, לסלול כביש חדש דנדש באורך 30 ק"מ, שימוקם במרחק "בטוח" של 750 מטר מהגבול. הבעיה הביטחונית אולי (עם דגש על 'אולי')נפתרת, אבל מי שישלם את המחיר הן 20 אלף הדונם של הדיונות המרהיבות של הנגב המערבי, שיקברו תחת הכביש החדש. אז מבלי לחוות את הדעת האם 750 מטרים מהגבול אכן מספקים הגנה טובה לנוסעים (מול טיל גראד?!) ועוד לפני שהבענו דעתנו על 130 מיליון השקלים שהכביש לשום מקום הזה יעלה, אף אחד, כך נראה, לא ממש שואל את השאלה הבסיסית, האם הכביש הזה באמת נחוץ? שהרי יודעי המקום ידעו להנחות אתכם לנסוע בדרך חלופית דרך משאבי שדה, שאמנם תוסיף 20-30 דקות נסיעה, אבל לאור השימוש הדליל בכביש, למי זה בדיוק אמור להיות אכפת. החברה להגנת הטבע הגישה ערעור על התוכנית לועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ללמדכם, שהחלם שמבקש לכרות את חולות סמר לצרכי בניה, יכול לפעמים להיות מטומטם עוד הרבה יותר, לפעמים ההרס הוא סתם לשם ה"נוחיות" ו/או האדרת שמו של איזה ראש רשות.

תמונת כתבה
תיכף יסלל כאן כביש – חולות עגור ברמת הנגב בדרך פאייפן (צילום החברה להגנת הטבע)


כוכב שליט - מה באמת השיב את גלעד הביתה
"הסולידריות הישראלית האגדתית שנפרמה לא מעט בעשור האחרון...מתאחה מחדש. משתקמת בידי הישראלים החדשים...חדשים לא בגיל, אלא בגילויה מחדש של הסולידריות האזרחית והחברתית הישראלית. הסולידריות הזו, ולא תכנון מופלא של צה"ל...שחררה את החייל החטוף גלעד שליט". את הרעיון הזה, שהעלה סבר פלוצקר בטור הפותח את המוסף המיוחד שהדפיס הבוקר 'ידיעות אחרונות' לרגל שחרורו של שליט, קראתם לאורך השבועות האחרונים באינספור נוסחים. "הבן של כולנו" חזר ועליונותנו המוסרית שוקמה והושבה אל מקומה הראוי. ובכן, קל היה להיתפס אל הקטרזיס הלאומי הזה, בחזקת "עורו אחים בלב שמח", אלמלא ניתן היה להביט על המאורע כולו, מתחילתו ועד סופו המשחרר, כלא יותר מאשר תוכנית הריאליטי האולטימטיבית ששודרה אי פעם בישראל, ויתכן שבעולם כולו. בהתאמה, גלעד שליט הוא כוכב הריאליטי הגדול ביותר שהונפק, המחזיק בתוכנית הריאליטי הארוכה ביותר ששודרה אי פעם למתמודד יחיד, ושהביאה לאורך השנים את סך הרייטניג הגבוה ביותר שנספר, ושהשתתף בהצבעתה הקהל הגדול ביותר שהשתתף אי פעם בתוכנית ריאליטי בישראל, ומה שמדהימה יותר, היא העובדה, שהצבעתו לא הייתה באמצעות אסמסים, כי אם במגוון אפשרויות הצבעה, חלקן ספונטניות, חלקן מאורגנות, כולן ביחד, לאורך זמן, הן שהביאו לשחרורו של גלעד שליט. לא ביבי נתניהו, ששימש כאן כקולו של האח הגדול. לא פחות, לא יותר.

התמזל מזלו של שליט להתבגר בתקופה בה נולדה בישראל תרבות חדשה. תרבות של סלבס, תרבות שבה תוכנית ריאליטי יכולה להמציא כשרון, גם כשאין. שבה די במשימה קשה במיוחד על מנת לסמן אותך למספר רגעים ארוך יותר, או פחות, כרווק מבוקש. גם אחרי חמש שנים בלי קרן שמש ורזון חורה.
המשימה מגדירה את הכוכב, לא אישיותו, שיכול ורצוי כי תוותר אניגמטית, גם לא מראהו, אלא כישוריו, ובמקרה המבחן – הישרדות. גלעד שליט חזר מאי המתים, ושום תלתל של נועם תור לא יוכל לאפו הנשרי ומבטו הכבוי. בחמש השנים בהן שהה בבית 'האח הרשע', כאשר בתפקיד המצלמות עושה דמיוננו המפותח, מגובה בתקשורת רווית אג'נדה וסופרלטיבים, הפנינו מבטנו אל המולך והמולך אינו מבחין בין כוכב נולד לחייל שנחטף. שניהם, תחת אותה פרדיגמה תרבותית, מהווים מזון בר השגה לקרייבינג שנולד בנו להמליך מלכים לרגע.

היתה זו אם כן הסולידריות הישראלית ששחררה את שליט מכלאו, ואולם לא משום הולדתם מחדש של ערכים שהתפרקו זה מכבר. אלה, הלכו ואם שבו, שבו כשהם עטויים אצטלות חדשות - מסרסות.
הסולידריות ששחררה את שליט מכלאו, הייתה זו של תרבות האסמסים, שהצביעה פה אחד בפני הפקת התוכנית, כי הגיעה העת להביא לסיומה, רגע לפני האנטי קליימקס, או תוכנית הספין אוף המתרגשת בעונה הבאה באיראן החרבה. כך או כך, ממש כבחצר הקולוסאום הרומאי, לחיים או למוות, שליט - כגלדיאטור מודרני, שקול ההמון המתכנה כעת "הישראלים החדשים", חורץ גורלו - זוכה בחייו תמורת מחיר דמים לא פשוט. סוכן טוב, זה מה שהוא זקוק לו כעת, לא פסיכולוג.
ואת זאת כושלים פלוצקר ואחרים בתקשורת להפנים - הם "הישראלים הישנים" אינם חוזים בחזון העצמות היבשות של הישראליות הנושנה, אלא בהתגשמותו האכזרית ביותר של מולך תרבות הסלבס, שכבר נשמעים הקולות המתחננים להשקיטו ולהניח לגלעד תקשורתית, בשעה שלכולם ברור שאין הדבר אפשרי. לא בישראל החדשה.

בקרוב, מרד בעלי הרשתות


לו אני מנהל אחד הקניונים הפזורים באילת, הייתי מתחיל להילחץ. פתיחתו הצפויה של הקניון הצמוד לאטרקציית הקרח ההולכת ונשלמת, עלולה, או עשויה, תלוי את מי תשאלו, לטרוף את חוקי המשחק בשוק המקומי. רבות כבר דובר על ההצפה חסרת הפרופורציות של אילת בשטחי מסחר, ואולם המגמה הזו, מסתבר, כלל אינה אילתית, היא מאפיינת את כלל הארץ. ישראל היא ארץ הקניונים וזו עובדה. רק לשם המחשה, ייפתחו החודש חמישה קניונים חדשים ברחבי הארץ, בשטח כולל של 110 אלף מ"ר (עכו, קריית אתא, שכונת רמות בירושלים וקניון G ביקנעם וכמובן המתחם של רשת קיקה והמרכז הצמוד אליו, שפועל חלקית). אם תשאלו את ישראל בטיטו מנכ"ל 'מול הים' (ושאלתי), הוא יספר לכם שהוא כלל אינו מודאג, ובאותה נשימה יספר לכם על מבצעי המיתוג שערך במיליון שקלים לפרסום במטוסי 'ארקיע', כמו גם הדפסת "כסף מול הים", המאפשר רכישה בכל חנויות המול. גם ב'ביג' וגם ב'מול הים' נערכו היטב למבצעי חגים כאלו ואחרים - אלו, לצד המחירים הגבוהים לטענת בטיטו, שדורשים בעליו של המול החדש, יישרו קו עם רמת המחירים הנגבית כיום במתחמי הקניה השונים באילת. לדעתו של בטיטו שותפים גם היזמים השונים בארץ שסומכים על הצרכן הישראלי שישוב לחנויות, ואולם אם שואלים את המומחים, שומעים דווקא אזהרות – ישראל נכנסת להאטה כלכלית וזה עוד לפני שהתחלנו בכלל לדון במחאה החברתית שמעודדת הוזלת מחירים בכל תחומי החיים. את העובדה המצערת הזו כבר אישר הבוקר נגיד בנק ישראל שהודיע כי הגענו לכדי מקסום פוטנציאל הצמיחה של ישראל בהתחשב במצב הכלכלי בארץ ובעולם. אמנם אנחנו עדיין צומחים, אבל בשיעורים נמוכים בהרבה מהשנה שעברה. ההאטה כבר כאן והעתיד לוט בערפל ולא נראה כי הוא צופן בחובו טובות. אם הצפי מדויק, נראה כאן האטה מוגברת בצריכה ובמידה וזו תמשך, ייאלצו בעלי הקניונים להוריד את דמי השכירות. ואולם גם אם נניח את צרותיהם של בעלי הקניונים בעיר בצד, שכן מסכנים הם ודאי שלא, חייבים לזכור, כי כל קניון כזה, נוגס את חלקו בעוגת התקציב של התייר המקומי, כך שמישהו תמיד ישלם את המחיר. אם כיום כבר מזהים תרעומת הולכת וגדלה בין הקמעונאים לבעלי הקניונים על גובה דמי השכירות, נראה כי זו צפויה להגיע לנקודת רתיחה בשנה הקרובה. יהיה חכם מצד מנהלי הקניונים באילת לא להמתין להתנגשות הזו ולהקדים תרופה, תוך מציאת שביל הזהב שיאפשר לכולם לשרוד את המשבר שבפתח.

לחשוב מחוץ לקופסה


ולבעלי המלונות בעיר שמחפשים לעצמם גימיק חמוד לתקופה שאחרי החגים, נספר על מלון 'וולדורף אסטוריה' היוקרתי בניו יורק, שהודיע השבוע על מבצע מהחלומות – במידה וביליתם את ירח הדבש שלכם במלון, אתם זכאים לשלם את אותו תעריף בדיוק, אם תחזרו אחרי חמישים שנה ותביאו קבלה. לבני הזוג אן ופרנק ליץ' מוויטפילד ניו יורק, זה השתלם במיוחד, שכן בשנת 1961 הם שילמו כזוג צעיר סך של 23.1 דולר ללילה. כיום, עומד מחיר ללילה במלון על 139-400 דולר. בעקבות המבצע, ישלמו בני הזו ג סכום של 136 דולר בעבור שהות בת חמישה ימים במלון ותהיו בטוחים שאמצעי התקשורת עטו על הסיפור ונתנו הן לזוג המאושר והן למלון חשיפה תקשורתית ששווה הרבה יותר. התנאי כאמור דורש הצגה של הקבלה המקורית. אז נכון שהדרישה לשמור קבלה במשך חמישים שנה מוגזמת, וודאי כשמדובר בישראלים, וגם הזמן – חצי מאה, קצת אופטימי במושגי הגירושין של היום (מה גם שאין באילת מלון שעומד על תילו די זמן), ואם להיות כנים, ראוי שמבצע כזה יזכה ליותר פרסום מאשר בתקנון המלון כפי שהדבר נעשה ב'וולדורף' ועדיין, ראויה לציון החשיבה מחוץ לקופסה. לא תמיד צריך להשקיע מאות אלפים במבצעי פרסום שיווק. לפעמים די ברעיון אחד ששווה את משקלו בזהב של יחסי ציבור. בהחלט מומלץ לאימוץ בשינויים המחויבים גם אצלנו באילת, בתקופות שבין חג ומועד.

עיר התיירות מס' אחת של ישראל? לא בדיוק!


אמנם הקיץ כבר הסתיים רשמית, אבל ראוי שתדעו מה הוא הביא עמו, רגע לפני החורף האופטימי שמסתער עלינו – ובכן, 950 אלף ישראלים יצאו לנופש בבתי מלון ברחבי הארץ, כ-450 אלף מהם לנו באילת שעודנה היעד המועדף על ישראלים. לכן אין לבטל כלל את המלצתו של נשיא התאחדות המלונאים עמי פדרמן שהציע בשבוע שעבר למלונאי אילת, להתרכז בתחרות מול נתניה במקום מול טורקיה. צודק. לגבי מספר תיירי החוץ שפקדו את העיר, הנתונים וורודים פחות – רק 34 אלף מהם שזפו את חופינו הקיץ (מתוך 508 אלף שהגיעו לישראל במהלך יולי אוגוסט). אילת כאמור ממוקמת בתחתית הרשימה אחרי תל אביב, ירושלים, טבריה וסובב כינרת – בהחלט לא עיר התיירות מספר אחת של ישראל כשמדובר בתוצרת חוץ. הנופש הישראלי לעומת זאת, נוהג לנפוש בממוצע 3 לילות, כאשר השבוע העמוס ביותר היה השבוע השלישי בחודש יולי. תפוסת החדרים הממוצעת בקיץ עמדה על 70% ברחבי הארץ, אך באילת היא עמדה על 85% נאים. באשר לתיירות החוץ, היא נוהגת לשהות בישראל כ-11 לילות בממוצע, כאשר ההוצאה הממוצעת לביקור עומדת על 1100 דולר. 24% מהם הם יהודים ו-68% נוצרים וכאמור, מבחינתם, אילת היא היעד האחרון ברשימת האתרים לבקר בהם בישראל. עד שלא ייוודע לנו על איזה ביקור היסטורי של ישו באזורנו, ולאור מדיניות קידום התיירות הדתית שמעודד משרד התיירות, כנראה שניוותר עם הנתונים העצובים הללו גם בחורף הקרוב, שמסתמן נכון לרגע זה, כמוצלח, אבל כאמור, הכל יחסי.