פרסומת
דלג

ותיקי ערב ערב מספרים - חלק א'

מאת: מערכת ערב ערב ● 16/2/2012 19:45 ● ערב ערב 2537



50 שנות עיתון זה לא עניין של מה בכך, חגיגות היובל ל'ערב ערב באילת' מסמלות יותר מכל את רוח ההתמדה, הכישרון, היצירתיות והאהבה לעיר ולתושבים. המוסד האילתי הנקרא 'ערב ערב באילת' חוגג יום הולדת והפעם החלטנו לחגוג, בדיוק כמו שאנחנו יודעים, באמצעות המילים. מערכת העיתון פנתה לכל העיתונאים שעבדו בעבר וביקשה מהם לכתוב, על העיתון, עליהם ועל הקשר המיוחד. לא הצלחנו להגיע לכולם, חלקם כבר לא איתנו, אך הרשימה הינה בהחלט מרשימה, והכותבים מוכרי, לחלק גדול מקוראי העיתון כיום. ואם לכתוב אז איך אפשר בלי המילים של המייסד והעורך הראשון, איציק נועם ורעייתו פועה, שחלמו, הגו והוציאו לאור, תרתי משמע, את העיתון. אביבה דקל, איציק אדרי, בצלאל רובין, יהודית זילברשטיין, מנחם הופן, רחלי אבידוב, קוקיי כוכבא, רוני פילו, שמוליק תגר, אהרון דקל (דקס) דן יערי, עזרא כהן, לורד אריסטו, רותם נועם (מנכ"ל) ראובן זלץ (עורך) ועוד, כולם התיישבו וכתבו על 'ערב ערב באילת'. כל אחד מזיכרונו, חוויותיו ואהבותיו. קבלו את המילים והעיתון שכבר מזמן הפך למותג עירוני. 'ערב ערב באילת' חוגג יובל. פרויקט מיוחד


חמישים שנה ואני


איציק נועם, המייסד והעורך הראשון

תמונת כתבה
צילום:יהודה בן יתח


נולדתי ביום חמישי, השמונה עשר בפברואר 1931 בעיר הנמל דנציג שלחוף הים האדריאטי, שבאותם ימים הייתה אזור סחר חופשי, ללא מיסים וללא מכס. מאז ועד היום, עברו ללא שוב שמונים ואחת שנים. ביום חמישי השמונה עשר בפברואר 1962, נולד הגיליון הראשון של 'ערב ערב באילת' בעיר אילת שעל שפת ים סוף, עיר השואפת להיות בסופו של דבר אזור סחר חופשי לכל דבר ועניין.
האם יש קשר? האם מספרים ומקום לידה קובעים גורלות? הרואים בכוכבים והעוסקים בנומרולוגיה יאמרו שכן. אני בספק, אך אם ההשגחה העליונה הביאה אותי עד הנה, דייני.
את אילת ראיתי בפעם הראשונה בשנת 1949, שעה שהגעתי כקשר בפלוגת הסיור של אריק שרון לאחר מסע רגלי מרפיח לאורך הגבול המצרי עד אילת. מראש ההר המוביל לירידה האחרונה לעבר הים, התגלה בבת אחת המפרץ הכחול וההרים האדומים העוטרים אותו.
הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, וכבר אז ידעתי שזה המקום שבו אבלה את שארית חיי.
מאותו מבט ראשון ועד ליום בו תקענו יתד בעיר, עברו שמונה שנים, בהן הייתי בצבא קבע, למדתי באוניברסיטה והתחתנתי עם רעייתי פועה.
עוד בימים הראשונים של הקשר ביני לבין פועה, היה ברור שיש עתיד לזוגיות שלנו רק אם היא כוללת ירידה לאילת, האהבה ניצחה את הספקות, ויום לאחר חתונתנו הגענו לעיר, היא כמורה ואני כאלחוטן במשרד הפיתוח, שבאותם ימים של 1957 היה אחראי על כל מה שזז בעיר.
חלפו עוד חמש שנים. פועה לימדה בבית הספר ואני, בין שאר העיסוקים, כתבתי לעיתון הארץ ושידרתי כתבות על אילת ל'קול ישראל',
באותם ימים עיתוני הבוקר הגיעו לאילת בצהרים, ובעצם מה שעניין את תושבי תל אביב, לא בדיוק עניין את תושבי אילת. העיר חוותה פיתוח מהיר, והצורך לדף קשר בין התושבים היה כמעט ברור מאליו.
מכאן ועד ללידתו של 'ערב ערב באילת' היתה הדרך קצרה.
דף הקשר הפך במהרה לעיתון שבין דפיו מקופלת כל ההיסטוריה של העיר בחמישים השנים שעברו מאז.
לקיים עיתון בעיר קטנה ומבודדת, לאורך זמן, זו מלאכה לא קלה וגם לא פשוטה.הצורך לכתוב על אנשים שאתה פוגש ביום יום ולא פעם הם גם חברים שלך. החובה לבקר את השלטון אם הוא פוגע באזרח, הרצון להביא כל שבוע משהו חדש ומשהו מעניין ורצון להתריע על מחדלים ותקלות, הם רק חלק מהעבודה המרתקת כשלעצמה.
עוד צד בהוצאת עיתון הוא החזון, וכאן לי אישית יש בעיה: לאורך השנים ולפי חזונם של רבים וטובים, היו הדברים צריכים להיראות אחרת. חמישים שנה אנחנו מחכים לטיילת שתתחיל בטאבה, תמשיך לאורך חופי אילת, תחצה את חופי עקבה ותסתיים בחוף סעודיה. חמישים שנה אנחנו מצפים לשריקת הקטר של הרכבת המהירה מתל אביב לאילת. חמישים שנה אנחנו מחכים למטוסי הענק שינחתו בשדה התעופה הבין לאומי מול תמנע.
שנים רבות אנחנו מצפים לגשר היבשתי בין אילת לצפון. בציפייה לא פחות קטנה, אנחנו מחכים לתעלת הימים שתחבר בין ים סוף לים המלח. ולא פחות מכך אנו מחכים לכך שהערבה תהפוך לאסם התבואה של אירופה.
יכול להיות שכל הדברים האלה יקומו בסופו של דבר, אבל הבעיה האישית שלי היא שאי אפשר להשוות תוחלת חיים של אדם לתוחלת חיים של עיר.
אני רק מקווה שבחגיגות המאה של 'ערב ערב באילת' מישהו מנכדיי לא יצטרך לחזור על אותם הדברים..

פועה אשר מספרת על הניהול והביצוע


פועה נועם

תמונת כתבה
צילום:יהודה בן יתח


איציק ואני הגענו לאילת ב-1957 בעקבות חלומו של איציק שראה את אילת שבים קודם וחלם לגור בה.
כילדת השפלה {כפר יונה}, לא היה לי מושג מה זה ואיפה היא אילת, כבת כפר מעולם לא הייתי אפילו בתל אביב, ורק הלימודים בסמינר בית הכרם הביאו אותי לירושלים, שם פגשתי את אהבתי איציק.
חלומותיו היו כחלק מהרפתקה שלי: הפסוק "באשר תלך אלך" התאים לי. מנהל הסמינר היה הבלשן הידוע אבן שושן. הוא התרגש מרצוני לרדת לאילת ונתן לי את ברכתו ועזרתו.
לאחר שאיציק סיים את לימודיו באוניברסיטה, ירדנו לאילת. הוא כאלחוטן (זה מה שהיה) ואני כמורה בבית הספר 'אלמוג', היינו כאן שבע מורות צעירות שבאו בעקבות הבעלים, ומנהל אחד - המורה משה פונטרמולי.
בית הספר 'אלמוג' היה היחיד, והתחלופה בו הייתה עצומה. היו שנים שהתחלתי ללמד 30 תלמידים, ועד סוף השנה כל התלמידים התחלפו.
אילת היתה כתחנת רכבת. אנשים באו לזמן קצר ונשברו. כולם היו משוכנעים שלגדל באילת ילדים זו משימה בלתי אפשרית: החום שבר את כולם, ומזגנים לא היו בנמצא.
אבל לילדים היה ים וחופש להסתובב ללא חשש.
עשר שנים לימדתי מכתה א' עד ח', שגם המורים התחלפו מדי שנה שנתיים. רבים מתלמידיי גרים באילת והפגישה אתם תמיד מרגשת.
אילת הייתה עיר שכוחת אל, שמלבד בית הספר, המבנה הגדול והיציב היה 'בית פיליפ מוריי', גחמה של אמריקאי שהתאהב בשממה ובנה כאן בית תרבות לצעירים, שבאו לבנות את העיר.
המקום היה בית מפגש לצעירים, משחקים, ספריה קטנה וסרטים שהביאו במטוס אחת ליומיים.
היה כאן שילוב של שלוות אלוהים, חום תופת, קשר רעוע עם הצפון {עוד לא היו טלפונים ראויים}ועיתונים שהגיעו בצהריים.
הקשר בין התושבים היה בעיקר בפגישות ב'בית פיליפ מוריי' ובחוף הים.
כדי לדעת איזה סרט יהיה ומתי קבוצת הכדורגל תשחק, חשבנו שדף מידע יהיה קשר נחמד לתושבים.
מסביב למידע הזה, אספנו כמה מודעות קטנות שיכסו את עלות ההדפסה, והתושבים קיבלו את הדף הקטן בברכה... קראנו לו 'ערב ערב באילת', כדי שידעו מה לעשות בערבים החמים.
המודעות היו קטנות כמו 'הקפה של איזי' ומה חדש בבית מרקחת 'מיכלין' שנפתח אז.
הסברנו לבעלי החנויות שלא יטריחו את התושבים בחום ויספרו מה חדש בחנויות שלהם ואיפו כדאי לאכול.
דף המידע גדל, ומדי פעם הוספנו טור קטן של בדיחות ועוד ידיעות קטנות הקשורות לעיר. את הדף שלחנו לתל אביב בטיסה ומשחזר בסוף השבוע ,העמסתי אותו על הווספה שלי וחילקתי בחנויות.
דף המידע היה ההובי הקטן שלנו מחוץ לשעות העבודה ועסקנו בו בשעות הערב.
דף המידע גדל בינתיים, ואנחנו הוספנו בו מידע על החלומות שלנו לעיר המתפתחת: כמו רכבת לאילת, טיילת לאורך המפרץ, טיולים חופשיים לעקבה, מכרה ענק בתמנע ונמל הומה.
בן גוריון ירד לאילת וראה בחזונו את הערבה כאסם התבואה של ישראל. תיירות הייתה מחוץ לתחום בשבילו.
אנחנו חלמנו איתו וסיפרנו על כך בעיתון.
'ערב ערב באילת' עסק רק בנעשה בעיר ובתוכניותיה והיה המקומון הראשון, מה שהביא את אורי אבנרי {העולם הזה}לתת לו את הכינוי 'מקומון' ולומר שזה המקום היחידי בארץ שמעולם לא כותכ על הנעשה מחוץ לעיר.
העיר התפתחה ולמרות חזונו של בן גוריון, נפתח המלון הראשון שהיה מה שהיום 'בית החייל'. השיא היה כשנבנה מלון אילת על שפת הים{היום לאחר גלגולים רבים –רימונים}.
ואז הגיעו המצננים שהקים-המציא רוזנפלד{ש.א.מ היום}ונעשה לנו קל יותר לחיות כאן.
לאט לאט נבנתה העיר. הקצה שלה היה מחנה סולל בונה [היום מעונות מכבי], ו'ערב ערב באילת' הלך וגדל.
התושבים היו גאים בעיתון שלהם. כל חנות שנפתחה פנתה לפרסם את מרכולתה, כמו נ. הוכמן שבא מנתניה ופתח חנות רהיטים יפה או דפוס אילת [היום דפוס 'אלדן'] שהסכים להדפיס את העיתון הקטן בתנאי שלא נשנה כל שבוע את הטקסטים כי זה הרבה עבודה.
בית חולים קטן נפתח בצריפים ישנים בשכונה א', ודוקטור מוריס ז"ל היה מנהלו.
הנמל נפתח ונוצר השער הדרומי למזרח אפריקה.
שכונות נבנו זו אחר זו, ו'ערב ערב' נעשה חלק בלתי נפרד מהעיר.
גן החיות שהוקם בגן בנימין קיבל תמיכה קבועה מהעיתון. אסון שקרה לתושב העיר אלפוסו בוארון ז"ל שעלה על מוקש ואיבד את שתי רגליו זכה לשיקום לאחר ש'ערב ערב' רכש עבורו מונית.
בית חולים חדש נבנה {יוספטל], והעיתון שגדל רכש עבורו מכשיר לטיפול נמרץ בלב.
השנים חלפו, העיתון גדל והפך צבעוני יותר. מעורבות התושבים גדלה וקיבלנו כל הזמן עידכונים מהתושבים ובקשות לספר על הנושאים שעומדים על הפרק.
'ערב ערב' ושבועון המשנה שלו 'מה נשמע' ממשיכים לספר על העיר ותושביה וקשובים לכמיהת התושבים לעיר גדולה ומסודרת, שהקשר שלה עם הצפון ילך ויגדל. אוטובוסים ומטוסים קושרים אותנו עם העולם ומי יודע, אולי גם חלום הרכבת יתגשם ואנחנו לא נהיה בסוף העולם.
50 שנה מלאו לעיתון שנוסד ב-18.2.62 .בינתיים איציק ואני {פועה}העברנו את העיתון לילדים שלנו רותם וזיוית, כשרותם הוא איש הרעיונות כמו איציק, וזיוית המנהלת התפעולית והמבצעת כמוני.
איציק ואני מלווים את הילדים בהרבה גאווה ונחת.

העתיד כבר כאן, מזמן


רותם נועם

תמונת כתבה
צילום:יהודה בן יתח


בזמן שכולם עוצרים השבוע להביט לאחור, אל כברת הדרך העצומה שמסמנות חמישים שנות עיתונות מקומית, אני מוכרח להביט קדימה.

לפני שמונה שנים, כשקיבלתי לידי את מנכ"לות העיתון, הגעתי עם תובנה אחת מרכזית – איכותי וחזק כפי שהיה 'ערב ערב' באותם ימים, הוא חייב היה להמציא עצמו מחדש. עתידו המזהיר של האינטרנט כבר היה ברור לכל מי שהבין משהו בתחום, ההכרה כי מוצרי דפוס יוחלפו בבוא היום (ועוד רחוק היום) בטכנולוגיות חדשות, ומעל הכל, ההבנה לפיה אסור ל'ערב ערב' להישאר מוצר אחד ועליו להפוך מעיתון, לגוף תקשורת מקומי, הפועל במגוון פלטפורמות פרסומיות, או כמו שאבא שלי ניסח זאת בהגיון הבריא של הסוחר שבו – "אסור לשים את כל הביצים בסל אחד".

לחשוב מחוץ לקופסה
כך בעצם הפכתי, ביחד עם אחותי זיוית וגיסי רן (כי באמת שאין כמו ניהול עסקים בתוך המשפחה), את 'ערב ערב', לגורם התוכן והחדשות המקצועי והנפוץ ביותר באילת. היתה זו התפיסה החדשה של העיתון, לא כעיתון, אלא כבית הוצאה לאור, שהכניסה אותו אל המילניום החדש כגוף אילתי רלבנטי מתמיד. על כן הוקדשו השנים הראשונות שלי ושל זיוית בעיתון, לבניית התשתית ממנה צמחו לאורך השנים 'ליין' המגזינים והמדריכים שלנו, ביניהם 'בטן גב', 'קטנטנים' וה'תשבצון', אבל לא רק – משם עבר העיתון אל השלב האבולוציוני הבא, בהולדתו של החינמון 'מה נשמע', האח הקליל של 'ערב ערב' הרציני. מעברם בשנה שעברה, של חלק מהמגזינים והמדריכים, אל תוך גיליונות נושא ייחודיים ב'מה נשמע', היה כבר עניין של התפתחות מתבקשת.
לצד אלו, נוסף האינטרנט כמימד משלים מבחינה פרסומית (שלא לדבר על המהפכה בכל הנוגע לצילום חדשות וידיאו מקומיות, שגם בהן היה 'ערב ערב' לחלוץ ראשון בישראל), וביחד עם למעלה מ-40,000 כניסות גולשים בחודש, הפכו שלל הפתרונות הפרסומיים שמציע בית 'ערב ערב', לסל הפרסום המקיף והאטרקטיבי ביותר עבור המפרסם המקומי.

הסיסמוגרף של אילת
עבור הקוראים, היה 'ערב ערב' ונותר הגורם המקצועי והמקיף ביותר למידע ותוכן בעיר אילת. המדובר באחריות אדירה, לנהל עסק של כ-40 עובדים, שמספר רב של משפחות תלויות בקיומו, ושמתפקידך לא רק לשמר את שמו הטוב ואיתנותו הכלכלית, אלא אף לשמור ולהגדיל אותו, כך שיוותר רלבנטי מקצועית גם אחרי חצי מאה. אומרים שזו חוכמה קטנה לקבל לידיים ירושה מכובדת. אחרי שמונה שנות ניהול אני יכול לומר בביטחון, שלשמר ולפתח עסק כזה שניתן לך על מגש של כסף, זו חוכמה גדולה מאוד. דווקא בתקופת מיתון, בה אנו חווים את היעלמותם של לא מעט עסקים אילתים וותיקים, ניתן להבין עד כמה לא פשוט לשמר את עצמך רלבנטי מתמיד ואף להמשיך במגמת צמיחה.
אילת של העשור האחרון מדשדשת במקום. זוהי עובדה. 'ערב ערב' היה ונותר הסיסמוגרף של בעלי העסקים בעיר. כשרע להם, אנחנו יודעים את זה ראשונים. לכן מעולם לא לקחנו בעל עסק שנותר חייב כספים לעיתון, לבית המשפט, פשוט כי האמנו (ולרוב גם צדקנו), כי אילתי היום הוא גם אילתי מחר, ומי שחיכה לכספו היום, יזכה לתשלום והערכה בבוא היום. השיטה האילתית הזו, שבתל אביב היתה זוכה להרמת גבות, מוכיחה עצמה בכל פעם מחדש. 'ערב ערב' אולי יודע לעצבן לא מעט אנשים בביקורת שהוא מרשה לעצמו לכתוב (גם על מפרסמיו), אבל גם מבקריו החריפים ביותר, אני מניח, יסכימו כי עדיף לה לעיר אילת להתהדר במקומון עם שיניים, מאשר להיוותר ללא כל גורם ביקורת עצמאי. לכן אני תמיד אומר – מי שעושה, בטוח טועה. החוכמה היא להיות פתוח לביקורת, לא להאמין שהאמת חרוטה על מצחך, והכי חשוב - לא לטעות את אותה הטעות פעמיים, ומבחינה זו, אנו בהחלט מקפידים ללמוד כל הזמן ולהשתפר, וכאן אתם נכנסים לתמונה – קהל הקוראים הנאמן שלנו, שמתריע, מצלצל, מספר ומנג'ס, עד שאנחנו כותבים על מה שכואב לכם. נכון, לא תמיד זה קורה בדיוק בזמן שקיוויתם, או בדיוק באופן שייחלתם, אבל ככלל אנחנו קשובים, ובכפוף לעקרונות המקצוע שהם נר לרגלנו, אנחנו כאן, קודם כל עבורכם. מקווים להמשיך ולעניין אתכם גם בחצי המאה הבאה ומעבר.

אז מה בתוכניות?
כאמור, אנחנו איננו שוקטים על השמרים, וכבר בחודש מאי הקרוב נצא לאור עם סדרת מוצרי דפוס חדשים. אלו, לצד המשך פיתוחם של גיליונות הנושא המצליחים של 'מה נשמע', שעוד צפויים להוסיף ל'מה נשמע בבית', 'מה נשמע גורמה', ו'מה נשמע אירועים', גיליונות בתחומי הלימודים, גיוס, בריאות, כושר ואושר, אמורים להמשיך את מגמת הגידול שלנו אל תחומי עניין חדשים. לצד אלו, יושק במהלך החודשים הקרובים אתר האינטרנט החדש שלנו, ובו מערכות מתקדמות וחדישות שיעניקו לכם, המפרסמים וקהל הקוראים שלנו, עולמות תוכן חדשים.

אם יש לי מוטו ניהולי. אם יש לי חזון עבור המשך קיומו המוצלח של 'ערב ערב', הרי הוא זה – להמשיך ולשמש כמדורת השבט המקומית. אם נצליח בכך, נצליח בכל השאר. בכך אני מאמין באמת.

סוד המזל של 'ערב ערב באילת'


רבים שואלים מהו סוד הקסם שהותיר את 'ערב ערב' לא רק כעסק משגשג, אלא גם רלבנטי ומוביל בתחומו. ובכן, אפשר שזהו הניהול הנפלא לו זכה במהלך השנים (הקרדיט להוריי איציק ופועה), אבל ייתכן שגם למספרים יד בדבר. מי מכם המאמין בתחום הנומרולוגיה יופתע לגלות את הסידור החד פעמי כמעט של המספר הנומרולוגי של 'ערב ערב'. נקדים ונאמר כי הדבר אירע באקראי. איש לא ידע ולא תאר לעצמו אי אז בשנת 1962, כי השמות שייבחרו לעסק הצעיר, ישפיעו באופן עז כל כך על הצלחתו. ואולם עם מספרים קשה להתווכח, וכך קרה שהשם הלא מאוד מבריק - 'ערב ערב באילת', שכל קשר בינו לבין עיתון שיוצא פעם בשבוע מוזר עד מצחיק, הפך לנכס החשוב ביותר שלו, לפחות מבחינה נומרולוגית:
ערב = 7 + 2 + 2 = 11
ערב = 7 + 2 + 2 = 11
באילת = 2 + 1 + 1 + 3 + 4 = 11
18.2.62 (תאריך יום הולדתו של מייסד ערב ערב יצחק נועם והתאריך שנבחר להוצאת הגיליון הראשון של העיתון) – 1 + 8 + 2 + 1 + 9 + 6 + 2 = 29 = 2 + 9 = 11
שימו לב – המספר הנומרולוגי של העיתון אם כן הינו: 11 + 11 + 11 + 11 = 8
הספרה 1 מייצגת את האלוהות – ועל כן קשורה ביוזמה והתחלה. עסק (או אדם) שהמספר 1 הוא דומיננטי בו, הינו עסק רעיוני בעל כושר ניהולי ופוטנציאל להתקדם ולהגיע לעמדות גבוהות. יש בו אומץ ופעלתנות שאינה נגמרת ורצונו לשאוף להיות מספר 1. הצלחה מאוד חשובה לו וכסף מהווה עבורו הצלחה. זהו עסק (או אדם) שלא מוכן לקבל הוראות או שיגידו לו מה לעשות בחיים.
מאחר וכל זוג 1 נותן – 2 והמספר של 'ערב ערב' הינו – 2+2+2+2=8, הרי שיש לבחון גם את משמעותו של המספר 2 שאף הוא דומיננטי, במיוחד לאור כך שהוא מגיע מהצרוף של שני מספרי 1 על כל המשתמע מהם.
הספרה 2: מייצגת דואליות וזוגיות ואת היכולת להשתלב בעבודת צוות. אנשים בעלי מספר גורל זה הם בעלי דמיון רב ואינטואיציה. הם אינם כוחניים ומשכנעים בדיפלומטיות. יכולת הביטוי שלהם גבוהה ומרשימה. בהחלט נשמע מתאים ואף רצוי לאופיו של גוף תקשורת.
אבל החשוב מכל, הוא כמובן המספר הנומרולוגי הרשמי שלנו – 8. מספר גורל זה מייצג את אנשי העסקים, בעלי העוצמה אשר סטטוס, מעמד וכוח מדברים אליהם. הגורמים המניעים את אנשי המספר 8 קדימה הם הצלחה חומרית והנאה מכסף והם שואפים להגשימם בכל הזדמנות עסקית טובה. עם זאת, למרות שמספר זה מייצג את הפן הגברי בעיקר, הרי שהפן ה'נשי' שלו מוצא עצמו עוזר לאנשים או פונה לתחום של ייעוץ ועזרה לאנשים. בכך, מהווה המספר שמונה את המספר המושלם עבורנו כעיתון – כוח ומוניטין מצד אחד, כסף והצלחה עסקית מנגד, ובתווך עזרה וסיוע לזולת – אלו הם בעצם שלוש הרגליים עליהן נבנה 'ערב ערב'. רק שילוב בין שלושת אלו מוליד הצלחה האמיתית. וחשוב לא פחות – הספרה שמונה כשמשכיבים אותה על בטנה, הופכת לסמל ההמשכיות והאינסוף. אחרי חמישים שנות עבודה, אנחנו מאמינים ומקווים כי התנועה האינסופית הזו תשמור על כוח האינרציה של ''ערב ערב', לעוד חמישים שנה לפחות, ויותר.

לא שוכחים מאין באנו
לא פחות חשוב מלעשות עסקים טובים ועיתונות משובחת, הוא הקשר שלנו עם הקהילה האילתית. בכל שנה אנחנו מפעילים מחשבה רבה בשאלה כיצד להחזיר לקהילה ממנה אנו מתפרנסים בכבוד. לשם כך אנו מקפידים ליזום ולהפיק אירועים סביבתיים כמו ההפנינג שארגנו לפני מספר חודשים למען הצלת חולות סמר. כזה היה גם שבוע האוכל שיזמנו למען מסעדני אילת ותושביה, שבוע בו הפכו מיטב המסעדות האילתיות לזולות ואטרקטיביות במיוחד לכולם. כזה הוא גם שבוע ההנחות הגדול שאנו מפיקים עבורכם לכבוד יום אילת המתקרב, בו ייקחו חלק מיטב העסקים בעיר, שיעמידו מגוון רחב של מוצרים ושירותים למשך שבוע ימים, בהנחה בת 30 אחוזים. כל אלו מטרתם אחת – לנצל ולתעל את כוחו הציבורי של 'ערב ערב' למען הקהילה, ושלא למטרות רווח. מבטיחים להמשיך גם בעתיד.

ומה המבצע שלנו לשבוע ההנחות הגדול?
ובכן, מערכת 'ערב ערב' מרימה את הכפפה שהיא עצמה השליכה ומציעה ללקוחותיה מגוון אפשרויות פרסום ב-30% הנחה לשבוע המבצע בלבד (1-7.3.12):
*פרסום מודעת מילים בגיליונות 'ערב ערב' ו'מה נשמע' באותו השבוע תזכה את המפרסם ב-30% הנחה בעבור שתי המודעות (מותנה בפרסום מקביל בשני העיתונים).
*הזמנת עסקת פרסום של 10 פרסומים לפחות (בכל גודל) תהנה מ-30% הנחה (ואפשר גם יותר מעשרה).
*פרסום מודעת ברכה מטעם עסקים, בגיליון החג המיוחד שנפיק באותו שבוע ל'ערב ערב', תהנה גם היא מ-30% הנחה – על פרסום חד פעמי (ניתן לכלול במודעה תכנים שיווקיים ומסחריים לצד הברכה).

מפעל לייצור מילים


ראובן זלץ

תמונת כתבה
צילום:יהודה בן יתח


בתוך כל המולת החיים, השגרה המעייפת, עייפות החומר והאנשים ההולכים ובאים, המילים, עדיין, מיוצרות על בסיס קבוע, כל יום, כל שבוע. למביט מהצד, או לקורא העיתון, זה נראה לגמרי טבעי, 'ערב ערב' יוצא לאור כבר 50 שנה, כל שבוע בימי חמישי. כעורך העיתון בשנים האחרונות, אני עדיין לא ממש תפסתי לחלוטין את סוד הקסם, למרות השנים הרבות שלי במערכת.
כשהגעתי בפעם הראשונה למשרדי העיתון, קיבל את פניי האיש שהמציא את 'ערב ערב', איציק נועם. הבעלים והעורך הראשון. הוא האיש שלימד אותי את דרך המקומון, ולמרות השנים הרבות שעברו, איציק הוא עדיין המנטור האישי שלי. 'ערב ערב' באילת הוא קודם כל בית, ולמרות השינויים בתקשורת, הרגלי הצריכה המשתנים של קהל הקוראים ומבלי להיתפס לנוסטלגיה מיותרת, הרי שהעיתון הזה שאני זוכה לערוך אותו, מדי שבוע, הוא מפעל משפחתי המייצר מילים במשקל סגולי. בכוונה אני משתמש במונח מפעל, זה מזכיר לי את השיר של יהונתן גפן על המפעל לשוקולד. ולפעמים אנחנו מייצרים מילים מתוקות, לעיתים מילים מלוחות, קשות כמו ביסקוויט, מילים יפות, מילים חמות, מילים כמו מים ומילים כמו יין. מילים אקטואליות בדגש על רגישות חברתית, מילים מכל מיני צורות, ריחות ותמיד, תמיד רק מילים 'אילתיות'. כי 'ערב ערב' באילת, הוא אולי המקומון היחיד בעולם, הכותב אך ורק על העיר בו הוא יוצא לאור. זו החלטה היסטורית, התקפה ומעודכנת גם כיום. ועם כל השינויים, האינטרנט, ה'פרינט' הנלחם על חייו, 'ערב ערב' הוא פרח במדבר מול הים. וכמו בכל מפעל, לעיתים גם פועלי הייצור טועים, מתעייפים, שמחים ועצובים, והמפעל הזה, המעסיק עשרות מתושבי אילת, הוא סוג של אייקון עירוני. ידענו מלחמות, ידענו שריפות, ידענו מחלוקות וניהלנו ויכוחים. תמיד היינו דעתניים ולעולם נאהב את העיר שבה אנו פועלים. למדנו אהבה, לטוב וגם לרע, 'ערב ערב' באילת חוגג יובל ולרגע אחד, בהמולת המילים, העובדים והעמידה הלוחות הזמנים, לרגע אחד, אני עוצר, מביט סביבי ואומר תודה, על שזכיתי להיות חלק ממפעל ייצרי, יצירתי וכל כך אילתי. וכן, 'ערב ערב' ימשיך להיות רלוונטי, אקטואלי, מתקדם עם הזמן והמודרניזציה ולעולם לא נשכח כי בסופו של דבר, אנחנו באים באהבה גדולה, לעיר, לתושבים למפעל היצירה למילים ששמו 'ערב ערב באילת'. תודה.

"בצרור אחד"


אהרון דקל (דקס)
לפני 38 שנה, ניהלתי את מועדון 'הסלע האדום' שהיה מלא מדי ערב וביקרו בו אנשים מפורסמים כמו: גרגורי פק, לייזה מינלי, ברט לנקסטר, סטרסקי והאץ', רפי נלסון, פיטר יוסטינוב ואחרים. הרגשתי צורך לכתוב טור שבועי ולדווח לאילתים מה קורה במועדון 'הסלע האדום'. פניתי לאיציק נועם ב'ערב ערב באילת' וקיבלתי אוקיי, ואכן האילתים שקראו את הטור השבועי החלו להגיע למועדון 'הסלע האדום'. זו הייתה בשבילי שמחה גדולה מאד. רציתי שהאילתים יחלקו את החוויה וירגישו חלק מהמועדון. לימים נסגר מועדון 'הסלע האדום', המשכתי לכתוב את הטור השבועי והפכתי אותו לפוליטי, חברתי שנגע בכל מה שקשור בחיי הקהילה באילת. פעם עקצתי, פעם ליטפתי, פעם העלבתי ופעם החמאתי. אהבתי לכתוב מתוך הרגשה שהטור אקטואלי והומוריסטי. אחרי שמונה שנים, החלטתי שמספיק והפסקתי לכתוב.
הנה דוגמה של 'בצרור אחד' נכון לימים אלה:

*מינהלת התיירות סגרה את הדלת
העבירה את כל הפעילות לתאגיד התיירות החדש, בראשו עומד אמיר נפתלי. אמיר צריך להוכיח שבחירתו היתה ראויה. בהצלחה.

גיא מלר רואה חשבון? כן.
גיא מלר יודע חשבון? כן
גיא מלר עשה חשבון? כן
גיא מלר נכנס שותף לקפה ב'מול הים'. ימים יגידו אם עשה חשבון טוב.

דרור גולדשטיין לא נח לרגע.
לקח את מלון 'הולידי אין פטיו', משפץ אותו, עדיין לא קבע מי ינהל אותו.

פגשתי את זיו גולדשטיין
זרק את התיווך, זרק את האוניות של כספי,
נראה טוב, מרגיש טוב, מנהל את מלון אמריקנה"

תמונת כתבה


קאמבק


אביבה דקל
שנים רבות כתבתי מדי שבוע סיפור שבועי ב'ערב ערב'. היו אלו הימים טרום מחשבים. הדפסתי את הסיפור על מכונת הכתיבה הקטנה שלי והבאתי אותו אחת לשבוע למערכת העיתון. מדי שבוע, אחרי שיצא העיתון לנקודות המכירה, התחיל משחק הניחושים. אנשים טלפנו, עצרו אותי ברחוב בכל פינה וניסו לזהות את גיבורי הסיפור. היו גם כאלו שכעסו משום שהחליטו שהעזתי לכתוב את הסיפור שלהם, לגלות את הסוד שלהם. המשחק הסתיים רק בשבוע שלאחר מכן, כשהתפרסם הסיפור החדש ואז התחיל משחק ניחושים חדש. כמובן שאיש לא ניחש את זהות גיבורי הסיפור ואיש גם לא צדק כשאיים עלי בתביעה משפטית שכן את כל הדמויות בדיתי מדמיוני. זה באמת היה סתם סיפור. עד היום, חמש עשרה שנה אחרי שפרשתי מ'ערב ערב באילת' ולא כתבתי עוד סיפורים, עדיין מאמינים רבים שכל הסיפורים היו סיפורים אמיתיים. לאחרונה, חמש עשרה שנה אחרי שפרשתי מערב ערב, חזרתי לעבודה בעיתון, ואני כותבת ב'מה נשמע' - החינמון של 'ערב ערב באילת', אבל אני לא כותבת סיפורים.

הרומן שלי עם 'ערב ערב' באילת


יהודית זילברשטיין


תמונת כתבה


זה התחיל בהתלהבות רבה, דפיקות לב, זעה קרה ועיניים נוצצות, כן, ממש כמו כל רומן. אלה היו שנות השבעים התמימות של המאה הקודמת, אני הייתי צעירה, 'ערב ערב' באילת אף יותר. אילת הייתה עדיין הכפר הפרוע בצ'ופצ'יק הדרומי של המדינה, ועיתונות במחוזותינו הפוריטנים הייתה משאת נפשם ופסגת שאיפותיהם של כל מושכי העט. אלה שכתבו כל חייהם למגירה, ויום בהיר אחד דפקה ההארה על דלת ביתם.
17 שנים הסתופפתי במערכת 'ערב ערב' באילת, בחדרים הקטנים ספוגי עשן הסיגריות שעדיין עישנו בזו אחר זו. אני הייתי כותבת בעט, אהובה דווידי הייתה מקלידה במכונת הכתיבה העתיקה. איציק נועם היה עורך את העיתון עם חיוך תמידי המשוך על פניו, קולה של פועה נועם היה נשמע ברמה. והפרינט רבותיי, היה אז בשיא פריחתו ותפארתו.
ישיבות המערכת של יום ראשון היו קודש הקודשים. בכובד ראש כיאה לעיתונות חוקרת, מכובדת ורצינית, דנו בשאלות הרות גורל: מה עשה השבוע ראש העירייה, מה אמר חבר מועצה א' על חבר מועצה ב', איך כותבים על ג' שסרח מבלי לחלל את חוק הסוביודיצה ואיך מתפתלים בנבכי הצנזורה הדרקונית.
כמו כל רומן, גם הרומן הזה דעך לו ברבות השנים. אני הלכתי למחוזות עיתונאיים אחרים. 'ערב ערב' באילת חוגג 50 שנים, אני יותר, וגם הפרינט רבותיי, כבר לא מה שהיה פעם.
אבל לעולם לא נשכח את זכות הראשונים של 'ערב ערב באילת', את מקומו המכובד של העיתון בכותל המזרח של פנתיאון העיתונות בארץ ישראל בכלל ובאילת בפרט.
הידד, הידד הידד!!!

ה'ערב ערב' ואני


רויטל לוי-שטיין

תמונת כתבה


יום אחד החלטתי להיות עיתונאית. זה קרה מעט אחרי שסיימתי להיות חברת מועצת העיר הצעירה ביותר בארץ ומעט לפני שהתחלתי להדריך טיולים מאורגנים של ישראלים בחו"ל. וכך, תוך כדי שהילדים כבר ידעו ללכת על כפות הרגליים שלהם, מבלי שאמא ה'חופרת' תסמן להם את הדרך, צעדתי אני קוממיות אל חדרו של איציק נועם.
נכון ש'ערב ערב' לא היה היחיד במרחב. אבל 'ערב ערב' כן היה היחיד שלי. והעובדה היבשה בלוח השנה: "ערב ערב חוגג 50", אומרת משהו לא רק עליו, אלא גם עלי.
הוא היה כאן כשהגעתי לאילת, ילדה צעירה עם צמות בת חמש. הוא היה מעט מבוגר בעיר ממני. שלוש שנים. בדיוק מתאים לרומן מבטיח. מעל דפיו למדנו מה עושים בערב כיתה ביום שישי. אם ללכת שוב לגלידה 'אריזונה' ולחכות שבעל המקום, אבנר, יגרש אותנו משם אחרי שנגמור ללקק, ואנחנו בתגובה אילתית הולמת נעיף עליו אבנים בכפיות של הגלידה. או אולי ל'ווימפי' במרכז מול הקולנוע, שם צלו לנו על הגריל, את מה שלימים הפך להמבורגר הראשון בארץ, עם בצל מטוגן. מדי יום חמישי הסתערנו עליו, כדי לדעת איזה סרט אנחנו הולכים לראות בשבת. או בשישי אחר הצהריים. לא משנה. ממילא היה רק סרט אחד שם, ב'קולנוע הישן' של צייגר. גדלנו יחד. הוא ואני.
הוא היה אז ממש צנוע. וגם אני. ועם השנים שנינו קצת בגרנו. הוא נהיה גדול ורציני. וגם אני בגרתי, משהו. כך שבגיל שלושים, הרגיש לי מתאים לממש את הקשר.
זה לא שאיציק נועם חיפש כתבים. אבל איציק נועם ידע לזהות. לראות מבעד למילים ואמר לי: "תכתבי משהו". אז כתבתי. מצאתי שם לטור האישי שלי, וב"אישית לוחצת" אמרתי לעצמי שביום חמישי לא יהיה אילתי אמיתי אחד, שלא יידע שרויטל היא כבר לא רק מה שהכרתם – אלא גם כתבת מכובדת בבית הכי מכובד בעיר – בית 'ערב ערב באילת'. עם מאמר פרובוקטיבי, "זיונים. זה הכל" פרצתי לתודעה האילתית ומאז, כמו שאומרים, אני עיתונאית. וזהו.
פעם, אז נורא מזמן בשנות התשעים, עיתונאי היה רק מי שכתב וייצג עיתון ארצי. זה לקח עוד כמה חודשים ונהייתי כזאת. לצד הטייטל של 'ערב ערב' נוספה 'סופרת הארץ באילת'. וכל העת ההיא איציק נועם היה שם. בית ספר לעיתונות. מבית שמאי. אבל בנועם וסבלנות אין קץ, בדק והפך כל שבב ידיעה חדשותית שהבאתי אל שולחנו, בדרך לשיגורה לעיתון 'הארץ'. מלמד מניסיונו והמקצועי וחולק מניסיונו האישי את ששום בית ספר לא יכול. אז, עוד לפני עידן המחשב, הדוברים והידיעות המכובסות. אז, כשעיתונאי היה חייב להיות בחוץ, בשטח, כדי לדעת. ונכון שרצוי לו לעיתונאי שיהיו לו אינסטינקטים בריאים. אבל בשטח צריך לדעת לעבוד, ואיציק שמח ללמד.
הנישה של החדשות ב'ערב ערב' היתה יעד מבוצר היטב ובלתי חדיר לזרים, על ידי חברתי המופלאה יהודית זילברשטיין וראובן זלץ, שאז עוד לא היה עורך העיתון. ביחד הם היו כתבת וצלם 'מעריב' באילת. ניסיתי להידחף, אבל האמת, לא כל כך הצליח לי. עם הזמן דברים זזו. כוחם של החיים. איציק זז קצת הצידה, ופועה החליטה שאני, האקדמאית החכמה המוכשרת והרצינית, אהפוך לגברת 'גוסיפ'. אותי, שיכולה לראות את ההוא עם ההיא מול העיניים ולא לדעת שזה לא בסדר, החליטה פועה להפוך לרכילאית של אילת. נו, נו. היא אמרה ש'גוסיפ' תפור עלי, ואני זעקתי שתחליף משקפיים.
זה נגמר במפגש עוצמתי של כף היד שלי עם השולחן בישיבת מערכת, בצעקה לעבר פועה "זהו ולא עוד". ושלום.
שלוש שנים בסך הכל הייתי שם בבית ההוא של 'ערב ערב'. עשיתי שם חברים טובים. כתבתי, למדתי, בגרתי, צחקתי, בכיתי, שמחתי ונעצבתי וזזתי הלאה. שם למדתי לא רק לכתוב, את זה הרבה יכולים. אצל איציק נועם למדתי להיות עיתונאית. ומאז, בכל פעם אני נדהמת מחדש, איך פוגשים אותי אנשים, או מתקשרים ומבקשים לספר סיפור. מבקשים שאכתוב אותו ב'ערב ערב'. ולך תגיד להם שכמעט 20 שנה אני לא ב'ערב ערב'. יש משהו במקום הזה, שנותר צרוב בתודעה. ולא רק שלהם. גם שלי.

האקס המיתולוגי


רחלי אבידוב

תמונת כתבה
צילום:יהודה בן יתח


'ערב ערב' הוא האקס המיתולוגי שלי. הכרתי אותו בעיר רותחת, השוכנת לחופו של הים הכחול ביותר שראיתי. לאחר דייט קצר ובלתי נשכח עם עורך העיתון, הגעתי לפגוש את המשפחה: האבא והאמא של העיתון: פועה ואיציק, שכבר ראו וכתבו הכל ויודעים להביט על לחצי היום יום בפרופורציה מחויכת ורגועה, זיוית ורן – סלע הניהול היציב של העיתון, רותם לב נעם שיורה חיצי מטרה לאופק ודוהר לשם כשהוא רותם אחריו את הצוות כולו, וראובן – הדרקון רושף האש, הנשמה הפועמת, מלאת האופי, הסתירות והקסם של 'ערב ערב'. הם וכל הצוות המופלא שמושך בחוטים ומוציא מדי שבוע עיתון שמשרטט את עיר הקצה הקסומה הזו, הפכו להיות המשפחה שלי במשך כמעט חמש שנים. 'ערב ערב' לקח אותי למסע מהפנט בין מרומיה של העיר, ביביה ומצולותיה. הכרתי אנשים צרובי שמש וניסיון חיים, חמים כמעט כמו מזג האוויר, נדדתי בין חריגות בנייה, פשעים סביבתיים, מיזמים ותקוות, כישרונות צעירים, קוקטיילים מהודרים ופוליטיקאים מכל הסוגים.
בשנה האחרונה שלי באילת ובערבה, ירדו גשמים נדירים במיוחד בערבה. פתאום, כל הערבה הצחיחה הפכה לנהר שוצף של מים, מחזה בלתי נתפס באזור כה קיצוני. יום אחרי, כל המים נספגו ונעלמו כלא היו. אני זוכרת ששוחחתי עם בני שלמון, האקולוג המחוזי ואיש יקר יקר שלימד אותי הרבה. הוא סיפר לי שפעם ב- 20 שנה מתחוללת דרמה כזו וכמויות כל כך גדולות של מים ניתכות מן השמיים. הוא אמר שהאדמה תספוג את הכל, והמים הללו יספיקו להרוות את שורשי השיטים למשך כמה שנים טובות. שמעתי אותו, וידעתי אז, שבעוד כמה חודשים, גם אני אעזוב ואמשיך הלאה, בצער וגעגועים, יודעת שהמים החיים האלו, זיכרונות העיר, אנשיה, האזור והעיתון האהוב הזה, הם גם עבורי, אירוע של פעם בחיים, והם ילוו אותי עוד הרבה שנים וירוו אותי בזיכרונות מתוקים שיספיקו לעוד המון זמן.
כמו כל אקס, לנצח, אשווה כל מסגרת, לאותו אהוב עבר מושלם שלי. לתקופה הזו, שנחרטה לי בראש כיום שמשי ארוך, מהמם ומאושר כל כך. רכשתי חברי נצח. רשמתי כל מה שראיתי וחוויתי ואני גאה שההיסטוריה של העיתון המקסים הזה, שיש כמוהו ואין כמותו, כוללת גם אותי. מזל טוב 'ערב ערב'.
כתבה בגעגועים, רחלי

תמונת כתבה
בני שנתיים


תמונת כתבה
מתגבשים 2008


הזמני מול הקבוע


רוני פילו

תמונת כתבה


בחמישים השנים האחרונות, מלחמות פרצו, ממשלות נפלו, עצים נכרתו ואפילו 'הביטלס' התפרקו, לכל הרוחות. אנשים יצאו מהמערות, נכנסו לג'יפים, יצאו מהארון ואפילו התחילו לצייץ ב-140 תווים. ובכל המהומה, דבר אחד לא השתנה: בכל שבוע 'ערב ערב באילת' יצא לאור. בחום כבד, בחמסין או בשרב, מתייצב 'ערב ערב' נאמנה. תקראו לו "טרחן זקן", תקראו לו "נודניק בחסד", אבל האמת היא, ש'ערב ערב' הוא חלק מאילת בדיוק כמו שאילת חלק ממנו. חלק מהנוף, חלק מהתרבות, חלק מהרפתקת המגורים בעיר השמש, אי שם בקצה כביש הערבה. אין עיתונים כאלו במרכז, כי אין אנשים כאלו במרכז. 'ערב ערב', יצור כלאיים עם אף ארוך, הוא תופעה ייחודית, לרע ולטוב. ליובל הבא של העיתון, אאחל הרבה אושר, סיפוק והתחדשות.
רוני פילו. (כתבת חינוך 2007-2008)

מזל טוב - ערב ערב


איציק אדרי

תמונת כתבה


את יום ההולדת של 'ערב ערב' אני אף פעם לא שוכח. לא בגלל שגדלתי בעיתון ולא בגלל שהוא המקומון החשוב במדינה, אלא בעיקר בגלל שיום הולדתו חל ביום הולדתי, אבל עד כאן הקרדיט העצמי.
אמנם ממרום גילי הצעיר, שלא כמו אחרים, אני לא יכול לשתף בחוויות מלפני עשורים, על איך צמח העיתון מדף נייר מקופל לחוברת עבה, איך הכרתי את צמרת הכתבים שגדלה בעיתון ואת הריח של הארכיון השרוף. התחלתי לעבוד ב'ערב ערב' בגיל 15, ראשית ככתב צעיר במדור 'ג'וניור', ואז היה לי הכבוד להוביל את פיתוח אתר האינטרנט של העיתון. 2003, זה נשמע כל כך מזמן. עידן באינטרנט שהיקף רב של תוכן לא היה כל כך מקובל. היה זה המקומון הראשון שהעלה את כלל התכנים שלו לאינטרנט ומאז ועד היום, למרות שאיני קשור כבר לאתר, אני גאה לראות שהוא הפך לעורק מרכזי וחשוב בקרב אתרי האינטרנט באילת, והוא הרבה מעבר לרק מקום לקרוא את תכני העיתון.
אומרים שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם. וזה כל כך נכון כשמדברים על 'ערב ערב'. לנו זה נראה מובן מאליו, שכל בית באילת מעיין בו מדי שבת. כשאתה יוצא מאילת, אתה מבין שמקומונים אינם כלי תקשורת כל כך מרכזי וחשוב כמו ש'ערב ערב' הצליח להפוך ולהיות בקרב קוראיו ותושבי אילת. עיתון שמצליח להשפיע, לקיים אירועים, להפוך לדבר שכל אחד רוצה להופיע בו, לא סתם חוברת של כמה עמודים בגודל מחברת קטנה, אלא עיתון כרומו עבה ומרשים שמעורב בכל היבט של העשייה האילתית.
אני אמנם גר ועובד בתל אביב, אך מדי שישי נכנס לקרוא את המהדורה הווירטואלית באתר האינטרנט, ובכל פעם שמבקר באילת אצל ההורים, ניגש לעיתון, להרגיש, לדפדף (אה ולשלוח קיטורים לעורך העיתון...).
אז מי היה מאמין. יובל ל'ערב ערב'. יובל למי שהיה המקומון הראשון במדינה, שעליו לומד כל סטודנט לתקשורת.
*איציק אדרי הוא מנהל המדיה החברתית של מפלגת 'קדימה' ודובר 'ויקיפדיה'.

שתפו את הכתבה בפייסבוק