פרסומת
דלג

ותיקי ערב ערב מספרים - חלק ב'

מאת: מערכת ערב ערב ● 16/2/2012 19:55 ● ערב ערב 2537

ערב ערב שלנו


שמוליק תגר

תמונת כתבה


בתחילת שנות השישים, כשהתחלתי לעבוד כרכז התרבות של אילת, נתקלתי ביצחק נועם שזה עתה החל להוציא דף אינפורמציה לתושבים בשם 'ערב ערב באילת' – כל מודעות התרבות של העירייה ומועצת הפועלים היו מופיעים בעיתון, כי היתה זו הדרך היחידה להגיע לבתי התושב עם המידע. באמצע שנות השישים, כשהתחלתי לכתוב ב'ידיעות אחרונות', הצטרפתי לכותבים ב'ערב ערב באילת' ואף עזרתי לא פעם לאבי קופיטו בהדפסת העיתון בימי רביעי בערב בדפוס 'סירונית', ומאז פעל בשכונת יעלים. הקשר עם יצחק נועם (איציק) היה תמיד נפלא, הוא היה עורך מאוד יוצא דופן וקשוב, תמיד הסכים להיכנס להרפתקאות, למשל סיפור 'חפש את המטמון' לילדי אילת, תחרות האישה היפה של אילת על עמודי השער, חידונים, תשבצים ותחרויות כתיבה – מה לא עשינו ביחד? האווירה במערכת היתה תמיד חברית, אישית, חמה מאוד ותומכת, והעיתון? הוא עצמו הלך וגדל, הלך ותפח לו ועימו - התכנים והחומר. נראה לי שזה הזמן להצדיע לפועה ולאיציק נועם שעמדו במשימה הם וילדיהם, במשימת העברת המידע והחדשות לנו, לתושבי אילת שנים כה רבות. אני גדלתי עם העיתון, ילדיי ואף נכדיי, וזהו אכן הישג נהדר לעיר קטנה כמו אילת ויש לאחל לעיתון "כה לחי" על עמידתו במשימה.

יובל לערב ערב


בצלאל רובין

תמונת כתבה


וואו, וואו – העיתון כבר בן 50 שנה. פשוט לא להאמין. "רק אתמול, אולי שלשום" – ראיתי את פועה רכובה על קטנוע ומחלקת את העיתון למספר קיוסקים ברחבי העיר. והעיר מנתה אז ארבעת אלפים תושבים. והעיתון...אם עלעלת בו, ראית שזה בסך הכל ארבעה עמודים קטנים מקופלים ביד לשלושה חלקים. אבל היה בו הכל, מה שעניין אז את תושבי העיר. פלילים, קולנוע, תרבות, פוליטיקה, אינפורמציה עירונית ו...הרבה רכילות פרובינציאלית. וראו זה פלא, העיתון הזה תפס את כולם, התושבים המתינו ליום חמישי אחה"צ כדי לקרוא ולהתעדכן על הנעשה בעיר לראות ולהיזכר בעיתון של אז שהיה לו הכבוד להימנות עם ראשוני הכותבים בו, ולראות את 'ערב ערב' של היום – זה כמעט בלתי נתפס.
איזו כברת דרך עברה אילת במרוצת 50 שנה ועימה עיתון 'ערב ערב'.
איציק נועם היזם והעורך הראשון יכול לטפוח על השכם ולהתגאות על "שלא נשבר", התמיד לשמור ולתחזק את העיתון גם בימים קשים ובעת משבר.
50 שנה זו חתיכת תקופה. כאילתי וכעיתונאי שכתב בו שנים רבות – לא אטעה אם אומר ש'ערב ערב' הפך היום לקונצרן תקשורתי מקומי.
לחגוג 50 שנה לעיתון זה בהחלט אירוע מכונן ראוי לציון – ודווקא בימים אלה כאשר התקשורת, כל התקשורת נמצאת "על הכוונת" מצד גורמים שלטוניים.
אסיים בכמה משפטים שכתבתי לפני מספר שנים כאשר פרשתי מ'ערב ערב'.
"ההתחלה היתה צנועה – אפילו צנועה מאוד. העיתון המקופל ההוא הגיע לכל בית באילת שמנתה אז כאמור כארבעת אלפים תושבים. במהלך השנים שופר העיתון מבחינת צורתו החיצונית הגרפית והחומר המערכתי שהופיע בו. ערב ערב הפך לשם דבר, מוגדר כיום כמקומון הראשון בארץ, ואוניברסיטאות מתעניינות בו כדי לשכנו כבוד בסיפרותיהן". לעורכי העיתון ולכתבים הצעירים ברכות והצלחה.

אילת ערב ערב


ברוך מאירי

תמונת כתבה


מתחילים את הבוקר בערב טוב.
ככה אצלנו באילת. כל בוקר מתחיל בערב. עיר משונה היא אילת. אתה תוהה לפשר 'השיגעון' הזה להתחיל יום חדש דווקא בערב, ומיד צצות מולך שתי דמויות מוזרות: פועה ואיציק שמם.
די לומר את שתי המלים הנרדפות – 'ערב ערב' – וכל מי שחי במדינה הקטנה שלנו כבר יודע להשלים: באילת. שבועון שיש לו עיר. דבר משונה. כל מה שעשו פועה ואיציק (רק רגע, בעצם לא מדובר באדם אחד ושמו פועהאיציק?...) הם דברים ייחודיים. כי רק צעירים משוגעים שכמותם קמים ערב אחד (בבוקר הם אוהבים לישון...) ומחליטים להקים עיתון מקומי.
הביטו צפונה (מאילת, כידוע, מביטים רק צפונה...), תרו בעיני רוחם אחר ערי ישראל, ולא מצאו חיה דומה: "זה טוב", קרוב לוודאי לחש איציק באוזני זוגתו, "אנחנו נהיה ראשונים".
"ראשונים...ראשונים", חרצה בקולה החודר פועה, "פרנסה מזה... איך קראת לו? עיתון מקומי... תהיה?".
איציק: "האמת? אני לא יודע"...
ככה זה אצל פועהאיציק: אחד הוגה. לעתים גם חולם בגדול. ואחת אשת מעשה: היא כבר תדע ותדאג להביא את הכסף...
לא קל להיות עיתונאי באילת. עשרות מונים קשה להיות עורך ובעל בית של עיתון מקומי. הסיבה היא פשוטה למדי: כולם מכירים אותך ואתה מכיר את כולם. זה טוב ונאה עד ש... עד שיום אחד אתה צריך לכתוב על 'חבר' (באילת הרי כולם חברים...) שסרח, על ראש עירייה שיומיים לאחר בחירתו כבר לא רואה אותך ואת התושבים ממטר... על פקיד במוסד ממלכתי שמעל...
וביום פרסום הדברים אתה תפגוש – אם לא את ה''אובייקט' עצמו, הרי אחד מבני משפחתו – ליד תיבות הדואר, בחוף הים או הסופרמרקט. אתה תביט בעיניהם ותאמר לעצמך: אני עשיתי את עבודתי העיתונאית! ואת זה בדיוק למדנו ממורנו ורבנו איציק.
מפועה ואיציק למדתי לא רק אהבת העיר אילת, אלא גם את מלאכת העריכה: הזוג הפעלתן הזה, כידוע לכם, אינו מסוגל לשבת במקום אחד לאורך זמן. את השגרה היומית הם הפרו על-ידי נסיעות תכופות לחו"ל. פריז, לונדון, אמסטרדם ועוד ערים 'קטנות' ברחבי אירופה, הפכו לחלק בלתי נפרד מ...אילת. את המשפט הקצר –"אנחנו נוסעים לשבוע ימים. תעשה את העיתון"... – שמעתי מפיהם לעתים קרובות. מישהו צריך להמשיך לעבוד. אז עבדתי...
במשך השנים, רבות מערי ישראל וגם העיתונים הגדולים חיקו את בני הזוג הצעיר מאילת והוציאו לאור עיתונים מקומיים. רבים מהם מבקשים לדעת: מתי יפרשו פועה ואיציק האלה?
למאיצים הללו אני רוצה לומר: חכו... חכו... חכו... עוד הרבה הרבה שנים !
ביום חגכם-חגנו, אני מרים כוסית לכבוד נ' השנים. כן, אני יודע שגם שם משפחתכם מתחיל באותה אות.
וזה לא מקרי.

זיכרונות מערב ערב באילת


יאיר שטרן

תמונת כתבה


הגעתי לאילת ככתב צעיר של 'מעריב' בינואר 1966. אילת נחשבה אז ל'מערב הפרוע', עיר קטנה ומבודדת, שרוב התושבים בה הרגישו כמו משפחה אחת גדולה. למרות היותה עיר קטנה, היה בה עדר כתבים של העיתונות הארצית. תמיד היו אירועים שהיה בהם עניין לכל המדינה. אילת היתה כמו ילד שנמצא בחוץ לארץ, והמשפחה [כלומר המדינה] התעניינה בכל מה שקורה עם הילד. מונה ריינר ז"ל עבד בחברת 'לים' וכתב ל'ידיעות אחרונות', החליף אותו שמוליק תגר עם הכלב. בובי עציוני ז"ל היה כתב סוכנות עתי"ם, ואחר כך החליף אותו קוקיי [שלמה כוכבא], איציק נועם עבד ל'הארץ', בצלאל רובין ל'על המשמר', זאב ויניצקי ל'דבר', בקיצור חגיגה עיתונאית. ובתוך כל אלה 'ערב ערב' הקטן שהיה מוקד המידע עבור כל התושבים. לפועה ואיציק נועם, המייסדים, היה חוש מסחרי מפותח, והם אספו מודעות מכל מכולת ומינימרקט. היתה הרגשה שמי שלא מפרסם ב'ערב ערב' בעצם לא קיים. המערכת שכנה בשכונה א' למטה, קרוב לאיזור התעשיה הקטן, ותמיד היתה שם הרגשה של כיף לעבוד. כתבתי כל שבוע ל'ערב ערב', תהרגו אותי אם אני זוכר על מה – אבל אז התייחסו למילה הכתובה בחרדת קודש. היה לי אז עיסוק נוסף, לחלק את העיתונים לקיוסקים ולחנויות. עיתוני הערב אז היו מודפסים בבוקר ובמטוס 'ארקיע' של 12.30 בצהרים היו מגיעות חבילות של עיתונים. בקיוסק של מוסקוביץ' מול שדה התעופה הייתי ממתין יחד עם עוזי בית הלחמי, המחלק של 'ידיעות אחרונות' לנחיתת המטוס. אז היינו טסים למסלול, מעמיסים את הרכבים [לי היה פיאט 600] ומתחילים לטוס ברחבי העיר, לזרוק את חבילות העיתונים תוך כד נסיעה. כל יום היתה חראקה של מחלקי העיתונים. עיתונאי הוא לא רק כותב, הוא גם נהג מירוצים. יכולתי להפליג בעוד המון זיכרונות מהתקופה ההיא, אבל עיתונאי חייב להכיר גם במגבלות המקום, או חוסר המקום בעיתון, ולכן אסיים בברכה ל'ערב ערב' לעוד 50 שנה של עשייה והצלחה.

מקומון ועיתון ערב ערב אגדה, היסטוריה ומציאות של העיר אילת


מנחם הופן

תמונת כתבה


תמיד אמרו והדגישו את המשפט: עיר שאין לה עבר מרשים עם משקעים חודרים – בוודאי שלא יהיה לה עתיד...
עיתון 'ערב ערב' שאני מכיר ומוקיר, שימש 'עמוד שדרה' רציני לגבי התפתחות ומעקב לפיתוחה של העיר אילת, בכל התחומים ובכל הרבדים.
תמיד שמעתי את הקריאות האומרות "מה לא קנית עיתון 'ערב ערב'"? יש בעיה, בתים ל'ערב ערב' וכאן, אני מבקש לומר – שהעיתון עם צוותו המכובד, תמיד נתן הרגשה של "משרדרים מהשטח" (סיסמת גלי צהל היום), ז"א, יש ביטוי לדברים הטובים והלא טובים להתפתחותה של העיר אילת.
זכורה לי התמונה שאיציק נועם המכובד יורד ממטוס קל, יחד עם מר שמעון פרס ומשמש כיועץ בכיר לקראת הבחירות לראשות הממשלה, אין לי ספק, שהוא נבחר (מתוך אלפים) היות ופרס שמע על העיתון ועל איציק נועם והחשוב מכל - תרומת העיתון להמשך עתידה ופיתוחה של העיר אילת.
אישית, שימשתי ככתב ספורט של העיתון ונהניתי מהיחס והרצינות של אהובה דוידי, שהדפיסה את הכתבות. ואנשי הצוות האחרים יש לציין ולהדגיש, שצוות העיתון פועל בצורה הדמוקרטית ביותר והיא: מדיניות הדלת הפתוחה והשיחות הגלויות הזורמות לעיתון, זאת מתוך נתינת הרגשה לכל האזרחים/יות שאכן יש למי לפנות...!!! וכך זה פועל עד היום. תכונה יפה מצאתי שהעיתון 'לא מסנן' וכותב גם דברים נגד כתבות בעיתון – דבר המשמש דוגמה ומופת לעיתונים אחרים ומקומונים שונים בארץ.
אני מאחל לפועה ואיציק, מכובדיי, לעורכי העיתון ולכל הצוות, יישר כוחכם – וכה לחי.
מזל טוב עם כל הלב לעבודתכם המבורכת והנפלאה.
רק בשמחות ובשורות טובות ומי יתן שנחזור לימים של ... 'אילתי איכפתי'
מנחם הופן תושב אילת מזה 42 שנים.

למען הסביבה


צילום: יהודה בן יתח

תמונת כתבה
מצילים את חולות סמר. שלט האירוע


תמונת כתבה
הפקת האירוע להצלת חולות סמר 2011


תמונת כתבה
היה היה 2007


תמונת כתבה
ארוע למען הצלת דקלי הדום



ערב ערב באילת


עזרא כהן

תמונת כתבה


שואלים מה לי ול'ערב ערב באילת?"
ובכן -
בשנת 1961, כשקיבלתי על עצמי לרכז את פעולות התרבות של אילת, עלה בדעתי להוציא לאור דף מידע ובו אפרסם את פעילויותינו השונות- הרצאות, מופעים, סרטים, חוגים ועוד. דף זה שהודפס במכונת כתיבה ושוכפל במכונת סטנסיל 'ענתיקה' הופץ באילת בנקודות מרכזיות ובתי העסק בעיר.
והנה, בוקר אחד הופיע במשרדי ב'בית פיליפ- מוריי' איציק נועם והתיישב מולי.
"מה נשמע, עזרא", אמר.
"בסדר", עניתי, "אבל המון עבודה".
"אז תראה, באתי עם רעיון שיכול לעזור לך", אמר ושלף מכיסו דף מקופל.
"איזה רעיון?".
"אתם מפיצים כל שבוע את הסטנסיל המסכן הזה. זה ודאי גוזל ממך מאמצים וזמן".
"ועוד איך", עניתי, "עד שנורית המזכירה מתפנה להדפיס, אחר כך משכפלים, וכל המשרד מטונף, והידיים שחורות, ובסוף צריך להסתובב בעיר ולחלק... אל תשאל".
"אז תשמע", אמר בנחת, "אני מוכן לבצע עבורך את הכל. להוריד את זה ממך".
"די, איציק, אני מכיר אותך כבחור רציני...".
"אני ממש רציני".
"לא מבין".
"אני אוציא עיתון מקומי, אפיץ אותו, ואתה תפרסם בו בחינם את כל פעולות התרבות שלך...".
"תגיד, אתה פילנטרופ?".
"ממש לא".
"אז איך אתה מתכוון לממן את כל זה?", תמהתי.
"מודעות. אפרסם מודעות בתשלום".
"אתה לא נורמלי, איציק", הגבתי, "מי באילת יהיה מוכן לשלם על פרסומת? זה לא יעבוד. אתה סתם הולך לשבור את הראש. מציע לך לרדת מזה".
"מה אכפת לך", אמר, "זה הראש שלי. אתה רק תעביר אליי את המודעות שלך. השאר עליי...".

שבועיים לאחר מכן, כבר הופץ ברחבי העיר הגליון הראשון של 'ערב ערב באילת'. לא האמנתי למראה עיניי. חוברת צרה בת שמונה עמודים ובה עשרות מודעות. מי לא נמצא שם? מלון 'מדין', מועדון 'הדג הכחול' של שימע'לה, 'סוף העולם' של רפי נלסון, 'הרהיטים של הוכמן', השכרת חדרים של פופר, 'אזורית' של מילר, הזמנה למשחק 'הפועל אילת' נגד ביתר ב"ש מליגה ב' ועוד כהנה וכהנה. בעמוד המרכזי התנוססו לתפארת המודעות על סרטי השבוע ופירוט פעולות התרבות. כל זה באותיות הסדורות של דפוס אילת שהוקם לא מכבר.
כך זה התחיל. מאז ואילך הלך 'ערב ערב' והתרחב, גדל והפך למוסד המלווה את התפתחותה של העיר. נוספו כתבים ואיתם - מדורים וכתבות שהעשירו את ידיעותינו על המתרחש באילת.
שבוע רדף שבוע ואתם, איציק ופועה, עשיתם ימים כלילות כדי לבסס ולשפר את העיתון שלכם שהפך עד מהרה לשלנו. ולזכותכם יאמר – דאגתם אמנם להפנות את זרקורי העיתון לפינותיה המעניינות והיפות של אילת, אך בה במידה לא ניסיתם להסתיר את צלקותיה וכתמיה. כאילו הציבותם ממולנו מראה. "זה אתם", אמרתם, "ללא כחל וסרק".

ערב ערב באילת


דן יוד דני יערי

תמונת כתבה


בשלהי שנת 1957, השתחררתי משרותי בצה"ל (בחיל האוויר) והוצעה לי עבודה בשדה התעופה באילת. ירדתי דרומה בלוויית השיר "הי דרומה לאילת" באוטובוס (פעם ראשונה ואחרונה), כשאני לבוש בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים ועל גבי תרמיל קטן בו הכנסתי כמה מלבושים קלים. אמרתי בלבי שאני יורד לאילת רק לתקופת נסיון בת חודש או חודשיים ולא יותר.
לאחר נסיעה בת שעות אחדות, מתישה וקופצנית, הגעתי לאילת, ועם ירידתי לקרקע, שטפה השמש את פניי בלהיטותה כי רבה. מיד החלטתי שתקופת הנסיון תקוצר לשבוע-שבועיים.
הופניתי על ידי מקבלי פני למגדל הפיקוח של שדה התעופה ששכן אז מעברו המערבי של הכביש החוצץ בין שדה התעופה לעיר,הסבירו לי במשך דקות ספורות על מכשירי הקשר העצומים, על מנורת האיתות למטוסים (מכסה ירוק למנורה - "רשאי לנחות" ומכסה אדום - "אל תנחת, לך סביב"), על אקדח הרקטות הפולטות זיקוקים ירוקים או אדומים, אם במקרה והטייס לא ראה את האור שנשלח לעברו מהמנורה, ובעיקר הסבירו לי על הצופר הגדול המותקן בראש מגדל הפיקוח שהופעל מספר דקות לפני שמטוס הגיע לנחיתה. בשורת נחיתת מטוס היתה נחלתה של כל העיר וכן סימנה לכל האנשים שחצו דרכם דרך המסלול לשפת הים ולגמלים שמצאו את חום המסלול מתאים למנוחתם, לפנות מיד את המסלול.
השדה רחש פעילות ענפה. שני מטוסי ה'דקוטה' של 'ארקיע" ביצעו שני סבבים ליום בערך! לא חלף זמן רב ומוניתי להיות מנהל שדה התעופה. הייתי מהלך עם חולצת טי, מכנסיים קצרים וסנדלי אילת. מנהל גדול. הפכתי להיות מעורב בחייה הסוערים של אילת (מהבית לים ומהים לבית). תקופת הנסיון עליה החלטתי בראשית הדרך חלפה עברה ותקעתי יתד בעיר. הטפטפות מסביב לחדר בקומה הראשונה של מגדל הפיקוח בו התגוררתי ציננו את נפשי שנקשרה לאילת.
חלף זמן, תושבי אילת התרבו קמעה, ואז פרץ לאוויר של אילת עיתון בשם היומרני 'ערב ערב באילת'. הסרטים בשחור לבן בבית 'פיליפ מוריי' (שבו אני הייתי ממונה על גלגול סרט התרגום) והמועדונים 'סנפיר' ו'סוף העולם' של רפי נלסון ששכן אז בצריף מגוריו במעלה שדרות התמרים, היו עיקר הבילויים של תושבי אילת. וכמובן הים. מדי יום חמישי בערב, היתה כל העיר מחכה לו, שיגיע במטוס 'ארקיע' מתל אביב (למיטב זכרוני, העיתון לא הודפס באילת, אלא רק נערך בה), ואני, מהיותי קרוב למטוס שנחת באותה עת בשדה וחסר סבלנות עד שהעיתונים יחולקו ברחבי העיר, הייתי הולך אט אט לחבילת העיתונים שזה עתה הורדה מתא המטען של המטוס, מוציא עיתון אחד וקורא בו להנאתי וגם מקבל מידע נרחב על 'שפע' בילויי הערב והעסקים הפורחים באילת מתחת לאפינו (איציק - אל תכעס עלי בשל כך. תקופת ההתיישנות להגשת תלונה פלילית כבר חלפה מזמן).
או אז,התוודעתי לאיציק ופועה נועם, עורכיו של העיתון והעמדתי עצמי לרשות ה'מערכת'. הצעתי לשגר לה כל שבוע כתבה, לה קראתי "על קפה הפוך עם..." , תחת השם הספרותי "דן יוד".
מדי שבוע בשבוע, ראיינתי את כל המי ומי באילת וגם את מי שלא היה מי. את זאב מוסקוביץ', מראשוני אילת שהיה בעל המזנון ששכן בצריף מול שדה התעופה, שם היה משרדה של 'ארקיע', ממנו יצאו הנוסעים לשדה לטיסתם, את בובי עציוני הזכור לטוב, את מפקד המשטרה, את אנריקו לוי, מנהל הנמל, את מפעיל הקולנוע בבית 'פיליפ מוריי', את יוסקה לוי, ראש העירייה דאז, את אברהם בורדה, מנהל 'ארקיע', את רפי הוכמן, שלימים נבחר להיות ראש העירייה, את ריצ'י וצבי מהשקם, את מוטקה מהשרות המטאורולוגי, את יוסקה דגים - בעל מסעדת הדגים מול מגדל הפיקוח שבזכותו התאהבתי במאכלי הים, את עמוס ואילנה מ'בית ויליאמס', את רפי נלסון המיתולוגי, ועוד ועוד אנשים רבים וטובים שרישומם בוודאי ניכר עד היום באילת.
אני שאלתי שאלות, והם פתחו את צפונות ליבם בתשובותיהם. בזכותי היה לעיתון 100% רייטינג ובזכות העיתון הייתי לעיתונאי בעל שם דבר באילת (ללא תעודה מאגודת העיתונאים).
50 שנים חלפו להן ביעף מאז. מה לא קרה בהן. המדינה התפתחה לבלי הכר. אילת, על עשרות אלפי תושביה, צמחה והפכה להיות עיר ואם בישראל. 'ערב ערב באילת' נטוע היטב ביסודותיה.
אני שמח וגאה שהייתה לי הזכות לקבל מניית יסוד בעיתון (ללא תשלום). אין לי ספק שהעיתון ואילת ימשיכו לצעוד יחדיו, שלובי זרוע, עוד שנים רבות, לעבר השמש האילתית הנהדרת שערב ערב קורצת ל'ערב ערב באילת'.

יובל 50 שנה


קוקיי

תמונת כתבה


עולם התיאטרון הפסיד שלושה שחקנים מעולים, אשר החליטו שעדיף להיות אנשי עסקים באילת ולא אנשי במה.
כל זאת קרה לפני 50 (כן חמישים שנה) באילת בהכנות לקראת חג העשור הראשון לאילת.
לקראת מאורע חשוב זה, גויסו (על טהרת תושבי המקום) אנשי אילת 'ותיקים' לשמש כשחקנים, ביניהם היו יצחק 'איציק' נועם ואשתו פועה. איציק עבד בחב' 'ארקיע' לטיסה ופועה היתה קב"סית (מי שלא יודע מהי קב"סית נא לפנות למחלקת החינוך בעיריית אילת). כוכבא שלמה הידוע בכינויו 'קוקיי' שעבד בחברת קו הנפט 'אפיקי נפט' לימים קצא"א. הדוורית המפורסמת של משרד הדואר באילת לוטה היקית שידעה היכן גרים התושבים לא לפי הכתובת אלא לפי מקום העבודה שלהם, ו'צוברי' - עובד תמנע שהיה גם זמר לעת מצוא ועוד רבים וטובים מתושבי אילת.
החגיגות עברו בהצלחה וגם ההצגה המפורסמת 'שלושה שחלמו' בבימויה של שולמית בת דורי, אבל כל זה לא עזר לעולם התיאטרון. קוקיי, צוברי וכל השאר חזרו לעבודתם, ואיציק ופועה הגשימו את חלומם הצנוע ויסדו והקימו את השבועון (כיום המקומון) 'ערב ערב' באילת. באותה תקופה, מספר האנשים שהיו באילת היו יחסית מועטים כי נחשבו כאנשי 'עובר ושב' ולא כתושבי אילת קבועים, העיר היתה עדיין 'מועצה מקומית'. הדרך לאילת היתה ארוכה ורובה לא היה סלול. מסבוב סדום נסענו בערבה על כביש לא סלול, היתה גם דרך לאילת דרך מעלה עקרבים למרות שהיתה מסוכנת לנסיעה וגם עקב בעיות ביטחון (אוטובוס נוסעים הותקף שם על ידי טרוריסטים והיו קורבנות), הדרך הבטוחה היתה בטיסה ב'ארקיע' במטוס 'דקוטה'. העיר היתה כמעט מנותקת. רדיו שמעו בקושי, עיתונים הגיעו מאוחר ואספקת מזון היתה מגיעה לסירוגין, מי השתייה בברזים היו בלתי ראויים לשתיה. התושבים קבלו לשתייה מים מסוננים על ידי חב' 'מקורות' שחולקו ברחוב על ידי מיכל מים שהיה בעגלה רתומה לחמור, אילת היתה כמעט מנותקת. אם אינני טועה, באותה שנה 1962, היה גם שיטפון גדול באילת והעיר היתה ממש מנותקת. לא היה קשר טלפוני לצפון, שדה התעופה היה מוצף מים ולא היו טיסות מסודרות והיה 'שמייח' בתקופה הזאת, ובמצב רוח כזה קמו פועה ואיציק ויסדו את 'ערב ערב באילת'. בצנעה ובאדיקות ובעבודה קשה הם אישית ובסיוע חברים וילדיהם היו באים ביום רביעי לחדר בשכונה א' מול בי"ס 'יעלים', וכאשר העיתון היה מגיע מהצפון חבילות חבילות, הם בעזרת הילדים היו מסדרים לפי הדפים ומהדקים אותו ב'שדכנים' ואחר כך מחלקים אותו לחנויות ולשאר מקומות החלוקה. כן, כך זה התחולל לפני 50 שנה. הדפים האלה, 'ערב ערב באילת', איחדו את התושבים וסיפקו למעט המבקרים והתיירים ידע על העיר. גם קומתם של התושבים גבהה מגאווה מהעיר אילת, ובגאווה היינו עונים כשנשאלנו מניין אנחנו וענינו – מאילת. למייסדים ולממשיכים – כה לחי. היום אפשר לומר שהמקומון הפך מ'ערב ערב' לאילת למקומון בשם 'קול אילת' לא רק בערב אלא לכל הזמן!

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש