פרסומת
דלג

מחדל המסתננים נחשף בדיון סוער

מאת: עומר כרמון ● 31/5/2012 11:30 ● ערב ערב 2552
רחובות שכונה א' הסתננו השבוע למגדל השן של קמפוס אילת. ראש מינהלת השכונות הוותיקות, נחום סרי: "לפני חמש שנים, שמחנו מאוד לקלוט כאן 500 פליטים". מנכ"ל משאבי אנוש ב'ישרוטל', דוד בלום: "מרגע שהתחילה ההעסקה של המסתננים האלה, החלה נהירה גדולה לארץ". אורית רובין, מעמותת א.ס.ף: "פעם חשבתי שאילת היא העיר הכי מדהימה בעולם". אחת מתושבות העיר צעקה לגדעון לוי: "בוא להסתובב בשכונות שלנו"
מחדל המסתננים נחשף בדיון סוער

לצפייה בסרטון לחצו על כפתור ||

שני מורחקים מהאולם, קריאות "מגעיל", "שמאלן", אישומים בגזענות ואף איום בהגשת תלונת שווא על הטרדה מינית - כך נראה ביום חמישי קמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, שאירח כנס בנושא פליטים ומבקשי מקלט - והפך לרגע לזירת התגוששות מילולית בין נציגי אקדמיה, העירייה, המסתננים, ארגון סיוע לפליטים והעיתונאי גדעון לוי, מ'הארץ'. "השיח של הפוליטיקאים ושל הרחוב הוא גזעני", אמר גדעון לוי שהלהיט את הרוחות באולם. "בואו לא נתחבא. ידענו יפה מאוד לקבל מיליון רוסים - חצי מהם היו לא יהודים, אבל זה היה בסדר, כי הם לבנים ובלונדינים. אין מדינה במערב, בה פוליטיקאים מעזים להתבטא, כפי שהתבטאו בימים האחרונים הפוליטיקאים הישראלים. אין מקום כזה שבו חברי כנסת ידברו על סרטן כשמדברים על בני אדם, רק אצלנו". ראש מינהלת השכונות הוותיקות בעיריית אילת, נחום סרי, ענה לגדעון לוי: "לא מדובר בגזענות. אי אפשר לנהל שכונות ותיקות כשכובשים אותך מסתננים. די בכך שיהיה גם באילת אונס אכזרי, כדי להדליק את העיר הזאת. יש קיצוניים שתופסים טרמפ על העניין".

תמונת כתבה


"התעוררות קשה"


מנחת הכנס, פרופ' שפרה שגיא, ראש התוכנית לניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון, פתחה את הדיון בהתייחסות לאירועים הקשים בתל אביב, במהלכם נבזזה חנות של זרים, וזר אחר הותקף באבנים ובמכות: "היום אנחנו אחרי ערב כואב במיוחד של הפגנות אלימות ושל התעוררות קשה", היא אמרה. כמה שעות לאחר מכן, כששככה המהומה, הצליחה תושבת אילת, מור סלע-שרעבי, לרגש את המשתתפים, כשביקשה מתושבי העיר לחזור לעצמם: "אני מוצאת את עצמי דואגת לילדי אילת, לא פחות משאני דואגת לדורשי המקלט. לא בגלל שאני חושבת שהם חשופים לאלימות מצד דורשי המקלט, אלא להיפך. אני רוצה לשתף אתכם בתפילה שאני נושאת בלבי בימים סוערים אלה: תפילה עבור ילדי העיר, שבתוך כל הקונפליקט המורכב, שיש בו מקום לכל הקולות של כולם, נשכיל אנחנו, תושבי העיר הבוגרים, להפריד בין מדיניות, לבין חיי היומיום. ושכאזרחים וכבני אדם, נצליח להנחיל לילדים שלנו את המורשת האילתית הנפלאה והייחודית כל כך של קבלת כל אחר באשר הוא. שום מילה אקדמית לא תוכל לתאר את הרווחה הנפשית, השקט והפשטות, במובנה הטוב של המילה, שאפיינה את חיי הרחוב של העיר בעבר. ומי ייתן וחוויה זאת תחזור לרחובות אילת גם בעתיד".

מי מנקה את הרחוב? סודנים


הוויכוח הראשון במהלך הכנס פרץ בין נציג העירייה לנציג המלונאים ועסק בהחלטה שהתקבלה לפני חמש שנים, להביא לאילת 500 מסתננים, כדי שיועסקו בבתי המלון. ראש מינהלת השכונות הוותיקות בעיריית אילת, נחום סרי, סיפר: "לפני 5-6 שנים, שימשתי כראש לשכת ראש העירייה, הייתה ישיבה עם המלונאים ושמחנו מאוד לקלוט כאן 500 פליטים. לפניהם היו עובדים זרים מגאנה, מניגריה מכל מיני מקומות, והם חיו פה בכבוד".
מנכ"ל משאבי אנוש ברשת 'ישרוטל', דוד בלום, טען, כי אותה החלטה, לה היו שותפים ממשלת ישראל והמלונאים, גרמה לגל המסתננים הגדול שהציף את הארץ: "המהגרים הללו מסודן החלו לטפטף בשנים 2004-2005. בשנים האלה הם נכלאו, נעצרו וישבו בכלא, כי הם נכנסו לכאן באופן בלתי חוקי", אמר בלום, "אבל בשנת 2007, החליטה מדינת ישראל, בלחצם של הארגונים החברתיים, שאין תכלית במאסר הממושך שלהם ופנתה למעסיקים. אני רוצה לספר לכם שמדינת ישראל וצה"ל פנו אלי בשנת 2007 ואמרו לי: תעשה לנו טובה, תעסיק את הפליטים האלה, תוציא אותם מהכלא, והנה לך צו אלוף שנותן לך אותם למשמורת ותעסיק אותם'.

נחום סרי ענה לו: "מדובר ב-500 אנשים".

דוד בלום: "נחום, תאמין לי, אני מכיר את הנושא הזה טוב מאוד. ומה קרה? מרגע שהתחילה ההעסקה של המסתננים האלה, החלה נהירה גדולה לארץ. ולמה זה? היצע המהגרים הוא אינסופי. יש מיליארדים בעולם השלישי שמעוניינים בעבודה. הם ילכו למקום שיש בו ביקוש ומי שיצר את הביקוש במדינת ישראל, זאת מדינת ישראל ולא המעסיקים... יצאתי היום מביתי, עיריית אילת. נחום, אתה מדבר, מי מנקה את הרחוב ליידי? סודנים. מתקנים את הכביש לידינו? מי עושה את העבודה? סודנים".

"כאוס מוחלט"


ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי , שלא השתתף בדיון והסתפק בדברי ברכה, אמר בהתייחס לנושא המסתננים: "בפרק זמן מאוד קצר, נכנסה תופעה שגרמה לי להרגיש שאיבדתי שליטה. בתוך פרק זמן של שנה פלוס, העיר גדלה בעשרה אחוזים, באוכלוסיה שלא תכננתי אותה, לא הזמנתי אותה, לא ערוך לקלוט אותה. זה מצב שמביא אותי מבחינת השליטה כראש עירייה, לכאוס מוחלט... אין לי שום בעיה עם אף מסתנן ברמה האישית. אני מעדיף שיהיו להם חיים מצוינים במולדתם, אבל לא אצלנו. רוצים היום להכניס את ילדי המסתננים לבתי הספר שלנו. לילדים שלהם מגיע החינוך הכי טוב שניתן. אבל לא בבית ספרנו. לאלץ אותי להכניס עשרות ילדים לבית ספר 'יעלים' שהשקענו מאמץ גדול לשדרג אותו, זה אומר לקחת את בית הספר ולחסל אותו".

הגננת רוני פרידמן ביקשה להתייחס לדברי ראש העירייה ואמרה: "כמי שגדלה פה באילת מכיתה ב', גידלה את בתה כאן ועבדה 20 שנה במערכת החינוך באילת, מתוכם, במשך חצי שנה, בקליטת ילדי הסודנים בגן הילדים של פליטים סודנים באילת, אני רוצה להגיד שאין לנו מה לפחד מקליטת הילדים הסודנים. הם לא פחות טובים מאתנו ברמתם, יש ביניהם גאונים ומוצלחים פחות. בהתנהגות שלהם בגן, הם עולים עלינו. הם הגיעו לגן לבושים לתפארת, התייחסו פנטסטי אחד לשני, ואין שום סיבה בעולם לא לקלוט אותם במערכת שלנו. אל תפחדו, הם יביאו לנו המון דברים טובים ואולי זאת תהיה ההזדמנות שלנו לחנך את הילדים שלנו לקצת יותר הומאניות והתייחסות אל השונה".

עובדים זרים על חשבון ישראלים


כמה מהדוברים בכנס ביקשו להפנות את תשומת הלב לכך שישנם גורמים כלכליים בישראל שמעוניינים בסילוק המסתננים, כדי שיוכלו לייבא לארץ במקומם עובדים זרים ממדינות בעולם השלישי - בהן משלם כל עובד אלפי דולרים לחברות כוח האדם הישראליות, תמורת הזכות לבוא ולעבוד כאן. "כשנוח לנו, אנחנו מאוד רוצים אותם (את העובדים הזרים, ע.כ)", אמר גדעון לוי, "דיברו פה בשלילה על כך שהמסתננים מגיעים לארץ באמצעות חברות בדואיות לכוח אדם, אבל כשחברות ישראליות עושות מיליונים מאותו דבר בדיוק, זה בסדר גמור, אפילו כשזה לא פעם על גבול הפלילי: כשהם מביאים ומחזירים, ומביאים ומחזירים רק כדי לעשות עוד כסף (שיטת 'הדלת המסתובבת, ע.כ), המציאות הזאת, שבה לא מתירים להם (למסתננים, ע.כ) לעבוד, היא 'ישראבלוף' אופייני: לכאורה אסור להעסיק אותם, אבל בקריצת עין מותר להעסיק אותם כי יש התחייבות של בג"ץ כי אף מעסיק לא יועמד לדין עד שיוקם מתקן שהייה".

תושב אילת, איתן שוורץ, חיזק את דבריו של גדעון לוי, כשהוסיף: "המצב העכשווי בעייתי ומספק לזורעי האימה והשנאה, הרבה חומר כדי לעשות דברים רעים לחברה שלנו. יש פה מאגר של עובדים שנכנס באופן בלתי חוקי. הם שילמו לבדואים להיכנס לפה, ולא שילמו למתווכים במדינה שלנו על הזכות לבוא לעבוד כאן. אז יש את הלחץ הכלכלי שלהם כדי לא לקלוט אותם. ישראל ממשיכה בינתיים לייבא עובדים לקיבוצים, למושבים ולבתי מלון, וגם זאת מדיניות כושלת: עובדים זרים על חשבון ישראלים".

"אפילו הימין הניאו-נאצי"


כשהעיתונאי גדעון לוי הזכיר את אירועי תל אביב, פרץ כנגדו בצעקות הפעיל האילתי נגד המסתננים, סיימון בן דוד: "תל אביב עלתה באש וזו רק ההתחלה", הוא קרא, "כולם שונאים אותך ואת השחורים באפריקה. כל הארץ עולה באש בגלל אנשים כמוך. זה שמאלן שיש לו חלק מהרס מדינת ישראל והאושיות היהודיות שלה". לאחר שפיזר עלונים נגד מסתננים, יצא בן דוד מהאולם לבקשת מארגני האירוע, וגדעון לוי המשיך בדבריו: "גם הימין הקיצוני הניאו-נאצי באירופה לא יעז לקרוא לקהילה של אנשים שחיה בארצם, סרטן, לא יעז. אין דבר כזה". חלק מהיושבים באולם שמחו לשמע הדברים וטענו, כי מדובר בזילות השואה. גדעון לוי ענה להם: "כשראש הממשלה משווה את איראן לשואה זה בסדר, אבל השוואות אחרות אסורות? 'פליטות' - זו רק מילה ליהודים, ו'אנטישמיות' היא רק כלפי יהודים, ו'קסנופוביה' (שנאת זרים, ע.כ) זה רק כשזה מופנה נגד יהודים. הרי קל מאוד להחליף את הטקסטים שנשמעים כאן בזמן האחרון ולהחליף את המילה 'יהודים', ב'מסתננים'. שוב אנחנו הקורבן. הכיבוש - אנחנו הקורבן. העובדים הזרים – אנחנו הקורבן. כמה שאנחנו אוהבים להתפלש בקורבנות שלנו, ולא לראות אף קורבן אחר מסביבנו. אין ישראלי אחד שחושב שישראל צריכה לפתוח את גבולה לכל אחד שרוצה להיכנס לכאן. לא על זה מדובר. אני לא בעד להכניס כל אחד ללא הגבלה. אבל למדינת ישראל אין מדיניות הגירה. ישראל לא יודעת מה לעשות, אז היא החליטה לעשות ניסוי בבני אדם: ניתן להם להיכנס, במשך שנים נעצום עין, לא נאפשר להם לעבוד, ובואו נראה מה יקרה? בינתיים, הניסוי נכשל. כל הארץ רועשת בגלל מעשה אונס אחד, אבל מעלימים את הסטטיסטיקה, והיא תשתנה, שעד לרגע זה, אחוז הפשיעה שלהם נמוך מאחוז הפשיעה הארצי. אבל אנחנו נגיד שהם מפיצים מחלות ומביאים פשע. צריך להדביר מיד את הגזענות המחליאה שפושטת כאן כי היום היא נגד אלה ומחר נגד אחרים".

אחד מהנוכחים באולם, מוטי חרמון, לשעבר ראש לשכת התעסוקה בעיר, קרא לעבר גדעון לוי: "אתה מגעיל". עיתונאי 'הארץ' ענה לו: "אז צא החוצה. זה מין מזוכיזם כזה להקשיב למישהו שמגעיל אותו. מה לך ולאוניברסיטה? יש פה שוק בטח, תלך לשם". תושבת אילת אחרת צעקה: "בוא להסתובב בשכונות שלנו. אני לא יכולה לשלוח את הנכד שלי למכולת. הם יכבשו אותנו בהליכה, כי אנחנו 50 אלף והם 10 אלפים ומה יהיה בעוד שנתיים?". לוי ענה לה בציניות: "עד שהם הגיעו לא היו מעשי אונס, לא הייתה אלימות, לא היה כלום. הם הגיעו, פתאום פוחדים לצאת לרחובות. הגלגול הזה של כל תחלואי החברה אל הזר, גם הוא צריך להיות מוכר לנו מההיסטוריה. 'הוא אשם, הוא אחראי, ואם רק נסלק אותו, יהיה מחננו טהור'. מחננו לא היה טהור לפני זה ולא יהיה טהור לאחר מכן".

ראש מינהלת השכונות הוותיקות, נחום סרי, אמר לגדעון לוי: "אני בטוח שאתה לא גר בשכונות הוותיקות ובשכונות המצוקה. אני לא גר בשכונות הוותיקות, אבל אני מקבל כל יום עשרות מכתבים עם צעקות: 'הצילו'. מדינת ישראל צריכה להחליט: אם מדובר במסתננים - שתחזיר אותם לפי החוק, לארץ מכורתם. אם מדובר בפליטים - תנהגי בהם בפליטים. אבל בשוויון מלא: שהחזקים יטפלו בהם, לא החלשים. לא מדובר על גזענות. אי אפשר לנהל שכונות ותיקות כשכובשים אותך מסתננים. לא יודעים אפילו כמה הם. איזו מדינה מתוקנת משאירה גדר פרוצה ואנשים גונבים את הגבול? אנחנו לא כאלה גדולים שיכולים לטפל בכולם. להערכתי, אם הבעיה הייתה בשכונות החזקות, היא הייתה נפתרת".

"מדינת ישראל נבהלה מהמחדל שלה"


אורית רובין מארגון הסיוע לפליטים א.ס.ף הייתה נרגשת ביותר במהלך דבריה והתקשתה להסתיר את דמעותיה: "כשהתחילו להגיע מבקשי המקלט הראשונים, הם השתחררו מהמעצר ונשלחו לקיבוצים ולמושבים ואחר כך - לאילת", היא סיפרה. "חזרתי אז מאפריקה, שם התנדבתי במחנות פליטים וזומנתי לאילת כדי להקים מסגרת חירומית לילדים שישבו לפני זה בכלא. ההורים התחילו לעבוד בבתי המלון שהיו מעין חלופת מאסר. בתי המלון הפכו להיות פתאום ארגונים הומניטריים. מנהלי בתי מלון ומנהלי כוח אדם חיפשו פורמולות לתינוקות וחיתולים ופתחו אולם ישן כדי לארגן בייביסיטר לילדים. הם התקשרו לעמותה כדי לשאול: 'מה עושים? התינוקות ימותו? יש כאן אימהות שצריכות ללכת לעבוד ולא יכולות לקחת את התינוק יחד עמן'. באותה תקופה חשבתי שהעיר אילת היא העיר הכי מדהימה שראיתי בחיי. הייתי מאוהבת בעיר הזאת, לא יכולתי לעשות את זה אז, לולא הייתה כזאת התגייסות מדהימה של התושבים שהגיעו עם תרומות, כדי לטפל בתינוקות. פתאום לאחר מכן, מדינת ישראל נבהלה מהמחדל הנוראי שלה, אז מה היא עשתה? עודדה את התושבים לצאת נגד מבקשי המקלט: 'הם המאיימים, הם הפולשים'. לא אנחנו, שלא בנינו שום מנגנון להתמודד עם זה. 'הם פושעים, אז תצאו עליהם'.

"אנחנו לא רצויים"


מוזס גדיה מדרום סודן, תושב אילת בחמש השנים האחרונות, הציג את בעייתם של כמאה פליטים מדרום סודן שעדיין מתגוררים בעיר, אולם פוטרו ממקומות עבודתם בהתאם להחלטת הממשלה האוסרת על העסקת אזרחי דרום סודן, מכיוון שהוקמה שם מדינה עצמאית: "אני רוצה להודות לתושבי ישראל שקיבלו אותנו כשבאנו ממצרים", הוא אמר. "רוב תושבי דרום סודן המתגוררים בישראל כבר עזבו, למרות שארצנו עדיין לא בטוחה. פנינו לממשלת ישראל כדי שתאפשר לנו לעבוד בישראל עוד שלושה חודשים לפני שנחזור לדרום סודן, כדי שנספיק לקבל תשובה מהאו"ם לגבי מעמדנו, אולם לא קיבלנו תשובה ובינתיים פוטרנו ממקומות העבודה ונותרנו ללא אוכל וכסף. יש לנו ילדים ואין לנו מה לאכול". חברו, אדם אחמד, הוסיף: "אני מודה למדינת ישראל שנתנה לנו אשרה. אבל אנחנו מרגישים כעת שאנחנו לא רצויים. התקשורת מגדירה אותנו כ'מסתננים' וכ'רוצחים מסוכנים'. מסרבים לתת לנו לעבוד או לחדש את האשרה, כיצד אנו אמורים להאכיל את הילדים שלנו? אנו חוששים מאוד מתוכנית הממשלה לשים אותנו בכלא גדול במדבר. עיריית אילת אסרה על ילדינו ללכת לבית הספר. ראינו את הדגלים האדומים ברחובות. קוראים לנו 'כושים' בכל מקום - גם לילדים שלנו. משליכים עלינו אבנים וביצים. אנחנו מקווים שיום אחד נוכל לשוב בשלום לביתנו בדרום סודן".

תפילה לילדי אילת


במושב השני בדיון הגדוש בקמפוס אילת, הציגו סטודנטים מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים, פרויקטים שהכינו בנושא מבקשי המקלט באילת. אחת הסטודנטיות, מור סלע-שרעבי, ריגשה את הנוכחים כשנשאה דברים כואבים בנוגע לעתיד העיר: "אני אילתית, אבל לא ילידת העיר. בגיל 12 התאהבתי באילת והבטחתי לעצמי שאבוא לגור כאן", היא אמרה. "מאז גיל 18, כששירתתי פה בבית ספר שדה, לא עזבתי את העיר מלבד ארבע שנים בהן למדתי לתואר ראשון בצפון. הגעתי לפה כי התאהבתי. תחילה בים ובהרים - המגוונים ועשירים עד בלי גבול. בהמשך, התאהבתי בנוף האנושי החם והמגוון בלי גבול - גם הוא. כבת למשפחה רב עדתית, נושא האינטגרציה היה קרוב ללבי. כשהעליתי את הסוגיות האלה בפני חבריי האילתים, לא התפלאתי לשמוע כי נושא העדתיות והמוצא האתני, מעולם לא היה 'אישיו' באילת. כאן לא דובר על אינטגרציה, כי לא היה צורך ביצירת אינטגרציה. תושבי אילת חיו פה מאז ומעולם, מעורבבים זה בזה מקבלים זה את זה וחיים את המפגשים העדתיים התרבותיים באופן טבעי ונינוח לכולם. מאז שהגעתי לאילת, הרגשתי שיש כאן משהו מעבר לאינטגרציה ולרב תרבותיות - איזו מהות קוסמופוליטית שעומדת בפני עצמה. אולי בגלל המרחק הפיסי מהארץ. אני מתגוררת בשכונה א'. הגעתם של מבקשי המקלט לשכונה, מעולם לא עוררה בי פחד, אלא סוג של סקרנות. מתוך תפיסתי הרב תרבותית, חשבתי שזה עוד רובד רב תרבותי. טבילת האש אל מול הסערה שהנושא עורר - היתה כמו דיסוננס פראי אל מול הנאיביות והפניה הרב תרבותית שהבאתי אתי. ובתוך כל הכאב והצער והתלישות הזאת שהתעוררה במהלך התהליך, אני מוצאת את עצמי דואגת לילדי אילת, לא פחות משאני דואגת לדורשי המקלט. לא בגלל שאני חושבת שהם חשופים לאלימות מצד דורשי המקלט, אלא להיפך. אני רואה בשכונה את האלימות המופנית כלפי ילדי הסודנים. וכמעט ברמה היומיומית, מתמודדת מול השאלות של ילדיי הגדולים: בן 12 ובת 9, שסופגים בבית אווירה מסוימת, שמשמקפת רצון לקבלת האחר, אך ברחוב נחשפים למעשי אלימות ואפילו גזענות. הם חוזרים הביתה מבולבלים, תוהים, לא מבינים. ולפעמים אפילו מאמצים גילויי גזענות, בלי שהם מבינים בכלל. וכשבתי בת ה-6 חזרה יום אחד הביתה ושאלה: 'אמא, כל השחורים ברחוב רעים?', התכווץ לי הלב. אני רוצה לשתף אתכם בתפילה שאני נושאת בלבי בימים סוערים אלה: תפילה עבור ילדי העיר, שבתוך כל הקונפליקט המורכב, שיש בו מקום לכל הקולות של כולם, נשכיל אנחנו, תושבי העיר הבוגרים, להפריד בין מדיניות לבין חיי היומיום. ושכאזרחים וכבני אדם, נצליח להנחיל לילדים שלנו את המורשת האילתית הנפלאה והייחודית כל כך של קבלת כל אחר באשר הוא: רב תרבותיות, רב עדתיות ואינטגרציה. שום מילה אקדמית לא תוכל לתאר את הרווחה הנפשית, השקט והפשטות, במובנה הטוב של המילה, שאפיינה את חיי הרחוב של העיר בעבר. ומי ייתן וחוויה זאת תחזור לרחובות אילת גם בעתיד".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש