פרסומת
דלג

אנטי פתי

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 24/9/2012 12:45 ● ערב ערב 2569
כיצד מסכמים למעלה מ-14 שנות עבודה משותפות עם מי שהיה יד ימינך? ראובן זלץ, העורך המיתולוגי של 'ערב ערב', נפרד מהעיתון לאחר כמעט רבע מאה, מה שמחייב כמה מילות סיכום. ותודה אחת גדולה
אנטי פתי

תמונת כתבה
זלץ עם הזוג פועה ויצחק נועם. מודל 1990


תמונת כתבה
זלץ והח"מ - השוני הוליד צמד חזק שמאזן זה את זה


תמונת כתבה
השריפה מ-1995


תמונת כתבה
בבחירות 1998 הרגשות סערו והעורך "זכה" לכתובת נאצה על קיר המשרד


את ראובן זלץ הכרתי לראשונה בשנת 1995. נכון, הוא כבר היה במערכת שבע שנים, אבל אם לוקחים בחשבון שהחל את דרכו ב'ערב ערב' כסטודנט לקולנוע שזה עתה סיים תואר באמסטרדם ונחת באילת המהבילה כשבידו מצלמה, הרי שרק לאחר שקודמו בתפקיד סגן העורך עזב, הפך זלץ מצלם וכתב מהשורה לסגן עורך, ואגדה מקומית נולדה.
את הכתבה הראשונה שלו, הוא וודאי כבר לא יזכור, כתב ב-7.7.88. היתה זו כתבת צבע על במאי התיאטרון הקהילתי צ'ארלי קינן. באותו גיליון גם הופיע הטור הראשון שלו, אז תחת השם "חדשים באילת", עם תמונה ובה הרבה יותר שיערות שחורות על הפדחת מהיום ועדיין, מאז ועד היום פרסם זלץ למעלה מ- 1,000 טורים, אשר את רובם קראתם תחת השם האלמותי 'שפוי זמני', שכמו הפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו הנמרצת, ולמעשה גם מתולדותיה של אילת, אותה הוא מתעד באהבה ובכאב לאורך כמעט רבע מאה.
כאמור אני את זלץ הכרתי כשנכנסתי לשמש כעורך 'ערב ערב' במקומו של אבי, לפני 17 שנה, ראובן היה ונותר גם לצדי סגן העורך המיתולוגי. יעברו חמש שנים נוספות עד שאפנה לו את הכסא בשנת 2000, מאז שימש כעורך הכל יכול של המקומון שהשנה סוגר חצי מאה של הוצאה לאור. ריספקט.
אני בטוח שלא קל לראובן לסכם למעלה מ-23 שנות עבודה, ממש כשם שלנו לא קל להיפרד ממנו. בכל זאת 'ערב ערב' חב לזלץ לא מעט לאורך השנים. אישית אני חב לו תודה על כך שאחז במושכות בשנים בהן שקדתי על התואר השני במרכז, בשנים ההן, כש'ערב ערב' עוד היה "רק" עיתון ולא בית הוצאה לאור של שלל מוצרי פרסום, היתה בכך הבעת אמון מוחלטת באדם שיכול היה ואף הצליח לנווט את הספינה בין המצרים הפוליטיים, לצרכים העיתונאיים, מבלי להיתקל בשרטון עם אחד המפרסמים. בעיר קטנה כמו אילת מדובר בוירטואוזיות המחייבת כישרון של לוליין. לא קל לכתוב ביקורת על מי שתפגוש מחר בבוקר בתור למכולת. האמינו לי.
כששבתי לאילת בשנת 2000, פגש זלץ רותם אחר. גם אני פגשתי עורך שהתבגר אל תוך המערכת אותה הכיר ככף ידו. למעשה, בתקופה הראשונה לשובי, אף אם לא הודיתי בכך, היה לי ללמוד ממנו לא מעט, על העיר, האנשים, יחסי הכוחות וכמובן הקשרים הענפים שפיתח עם כל מי שצריך. אין ספק כי התפקיד בנה את ראובן, לא פחות משראובן בנה את תפקיד העורך.
מיד עם נחיתתי המחודשת באילת לפני שמונה שנים, צקצקו הלשונות הטובות ברחבי העיר ולא נתנו לי ולזלץ אפילו לו שלושה חודשי חסד. הבטיחו שהעסק יתפוצץ, לא יעבוד, שאו טו טו הצמד מפריד כוחות – והנה חלפו להן שמונה שנות עבודה משותפת שאני יכול לומר כיום בוודאות מוחלטת שהיו פוריות, מהנות ומוצלחות מאוד מבחינה מקצועית.
כמובן שלא תמיד ראינו עין בעין את הדברים ואולם תמיד כיבדנו זה את מקומו של האחר. אני השתדלתי לצמצם למינימום את התערבותי בתכני העיתון, מותיר לזלץ את בימת ההכרעה בכתובים, בעוד שהוא היה תמיד קשוב לצרכי הניהול ולשגעונות הפרטיים שלי בדרך לשינוי תפיסתי בעיתון - לא עוד עיתון אלא בית הוצאה לאור, החולש על מגוון מוצרי פרסום. אלא שעל מנת לבצע את השינוי ולצמוח לאפיקים חדשים, נדרש לי עורך חזק שאוכל לסמוך עליו שיחזיק את המערכת בכל מקרה ובכל מצב.
כך למשל הכרחתי את עצמי לעבור על חומרי העיתון רק ביום ה' לאחר הדפסת העיתון. אם היתה לי ביקורת על עימוד או כתבה מסוימת, היה ראובן שומע על כך רק ביום חמישי לאחר צאת העיתון לדוכנים. ראובן מצדו דאג תמיד להתריע על כל שרטון שעמד להתרגש עלינו ואף סייע לא אחת בהרגעת הרוחות כשהיה בכך צורך. והאמינו לי, לנהל עיתון זה לא כמו לנהל עסק רגיל. כמות האמוציות המתכנסות לסוג המסוים הזה של עיסוק, המשלב בין עיתונות מסחר ופוליטיקה, יכול לשגע גם את המתון והרגוע שבבני האדם.
למעשה אם אני נדרש לתת לראובן את המחמאה הגדולה ביותר שבעל עסק יכול לתת לעובד שלו, הרי זו הידיעה שראובן תמיד התייחס ל'ערב ערב' כבית ומשפחה. באופן כזה הוא גם דאג לשמור תמיד על האינטרסים של העיתון. עם ראובן יכולתי לישון בשקט, מתוך ידיעה שהעיתון תמיד יצא בזמן לדפוס, ויגיע לעיר בכל יום ה' בבוקר. הידיעה הזו שיש מי שדואג לעסק שלך ממש כשם שהיית דואג לו אתה, שהוא לויאלי תמיד ועד הסוף בכל - שווה המון, יעיד כל בעל בית עסק.
ואכן, אף שנדרשה לי ולזלץ תקופת לימוד הדדית, הפכנו במהרה לכוח חזק שהשלים זה את זה. רוח התזזית של זלץ מול הירידה לפרטים שלי, פעם אני מרגיע אותו, ופעם הוא אותי, איכשהו בין הקצוות השונים של אופיינו השונה בתכלית, הצלחנו לאזן אחד את השני וגם את העיתון. ביחד נלחמנו לא מלחמה אחת ולא שתיים, עמדנו כצוק איתן מול ראשי ערים שניסו לתקוף את עצם קיומו של 'ערב ערב' ולהשמידו בכל מחיר. נלחמנו בהם מעל גבי העיתון, מול סוחרים שהם לקוחות, ואף בבתי המשפט והוכחנו להם שוב ושוב, שהיחידים שמתחלפים בעיר זה הם - הפוליטיקאים – בשעה 'ערב ערב' נותר יציב על מקומו, כמו ההרים, כמו הים.
הזוגיות המקצועית שלנו היתה חזקה ומתוכה אני יכול להעיד, שאבתי הרבה כוח על מנת לעמוד באינספור הלחצים ואיומים שהופעלו ומופעלים עלינו עד היום, בדרך לעוד עיתון שלא עושה חשבון.
עברנו מערכות בחירות עקובות מ"דם", התמודדנו מול חרמות עירוניים, תביעות סרק, אפילו כתובות נאצה בגרפיטי על קירות העיתון ספגנו יחד, אבל תמיד ידענו, שאם אנחנו מצליחים לעורר כזו סערת רגשות אצל האילתים, סימן שאנו עושים עבודה חשובה. גם אם לא פופולארית, הרי כזו שמישהו צריך לבצע ועם אינטגריטי עיתונאי.
מהעבר השני, גם המון אירועים הפקנו בזכות זלץ, למען העיר ותושביה: 'הפנינג הצילו את הדקלים', שאכן הצילו את דקלי עין עברונה, 'אמנים למען אלמוגים', שהצית את מרד חוות הדגים וניצח אותן, 'מצילים את חולות סמר', ושני ערבי הגאלה להצלת המרכז לנפגעות תקיפה מינית, לצד שנים של הפקת טקסי נערת אילת - על כל אלו חבים העיר אילת, תושביה והטבע הסובב לה, לאיש הירוק והזועם את זעם הפיתוח המואץ.
אך עיתון בסופו של יום הוא כמו כל גוף חי. גם הוא זקוק להתחדשות. גם הוא זקוק להשיל את נשל הנחש שלו ולעטות עליו חדש אחת לכמה עשורים. גם ראובן, שצדעיו כבר האפירו מרוב פוליטיקה וסערות דרומיות, עומד כיום בפני פרשת דרכים. הילדים גדלו ופרחו מהקן, התרחקו למרכז וגם הוא שואל את עצמו את השאלות שכל אחד מאיתנו שואל אחת לכמה שנים – ובכן, מה הלאה? מה עדיין לא הספקתי להגשים, ומתי אני מתכונן לעשות כן? ועם מי והיכן? כל השאלות שתשובה נכונה עליהן פרושה להיות מאושר.
על כן אני מביט על תהליך הפרידה מזלץ, שהוא לא פשוט וטעון עבור כולם, כעל שלב חשוב בחיי 'ערב ערב', אם הוריי הניחו את יסודות המבצר, הרי שראובן סייע להם בביצורו לאורך השנים, כך שכשאגיע אני, יהיה לי הבסיס לבנות עליו מגדלים חדשים. ואכן כך היה. 'ערב ערב' הוא כיום בית הוצאה לאור המוציא לאור שלושה מקומונים שבועיים, ושלל מגזינים ומדריכים, ואף אתר חדשות פעלתני. כל אלה לא יכלו היו להתקיים ללא היד שעל הגה התכנים. ידו של זלץ. על כל אלה אני מודה לו היום באהבה רבה, ואם כבר יום כיפור בפתח, אז בהחלט שמגיעה לו ממני התנצלות ענקית, על כל הפעמים בהם הרמתי קול, או טרקתי דלת, עשיתי כן רק משום שידעתי שמולי ניצב אדם שקול, שידע לקחת הכול בפרופורציה הנכונה, שאינו נוטר טינה, וניחן בפרגמאטיות כתכונה מובילה. והאמינו לי, עבור עיתונאי ציניקן שכבר ראה ושמע הכל, פרגמאטיות היא כנראה התכונה החשובה ביותר לשם הישרדות לאורך עשורים במשחק המרתק והקשה שנקרא עולם העיתונות.
אני מאחל לראובן שימשיך להפיץ מניסיונו ומהידע הרחב שרכש לאורך השנים ושידע לתעלו לתחומים חדשים, פשוט משום שמגיע לו להתחדש בעצמו ולצמוח לפסגות חדשות, בין יהיו אלו אורגניות, ובין אם עיתונאיות. אני סמוך ובטוח כי לראובן נכון פרק ב' מפואר בכל מקום ובכל תחום בו יבחר, ובכל מקרה אני מזכיר לו, שיש לו חברים טובים מאוד באילת. תמיד. תודה.

50 גוונים של כחול


רחלי אבידוב

תמונת כתבה
רחלי אבידוב עם זלץ


כשסיפרו לי שראובן זלץ עוזב את 'ערב ערב', אחרי נצח נצחים, התקשרתי בבהלה לבדוק האם בניין מערכת העיתון עדיין עומד על תילו, האם משפחת נועם לא עזבה את העיר והאם אילת בטעות נחרבה ברעידת אדמה ולא נותר צדיק אחד שנשאר לעדכן אותי בכל אלו. ככה זה, יש דברים שמגיעים רק יחד: ברק ורעם, החטא ועונשו, מלחמה ושלום, זלץ ו'ערב ערב'.
הגעתי לאילת ב- 2006. את הקריירה העיתונאית שלי בעיר התחלתי בעיתון קטן שכבר נסגר מזמן וסבל באורח קבע מרגשות נחיתות מהאח האריסטוקרט – עיתון 'ערב ערב', ראשון המקומונים, בן לאצולת העיר – פועה ואיציק, והעיתון אותו ערך זלץ האיום – האיש שתדמיתו הלכה לפניו. למשמע שמו, פוליטיקאים האדימו בחוסר נוחות, תינוקות פרצו בצווחות בהלה, נשים הסמיקו עמוקות, ציפורים מבוהלות שינו מסלול נדידתן וקולגות הסתובבו לידו עם מכשיר אינהלציה צמוד.
חודשיים אחרי שהתחלתי לכתוב, קיבלתי הצעה לעבור ל'ערב ערב'. כשהתייעצתי עם מעט החברים שהיו לי אז בעיר, אמרו לי: "את בחיים לא תסתדרי עם זלץ. הוא בלתי אפשרי". למרות האזהרות, בסצנה שכאילו נלקחה מסרט, קבעתי בליינד דייט עם זלץ בקפה בקיבוץ אילות (שגם הוא נסגר בינתיים) ושנשא את השם שהתאים יותר מכל לדמות המרתקת עמדתי לפגוש – שחור לבן.
זלץ הגיע מהוסס ובחן אותי בקפידה. מאותו הרגע, התחיל הרומן האפלטוני שלנו. באותה פגישה סיכמנו את המעבר שלי ל'ערב ערב', וכמו שמחתימים כדורגלנים, זלץ כתב את פרטי החוזה שלי על מפית ומשם יצאנו לדרך משותפת מהיפות בהן הלכתי:
בניגוד לכל נסיונות העבר ולכל תחזית וסטטיסטיקה, ראובן ואני ממש הצלחנו להיות חברים טובים במהלך כל ארבע וחצי השנים שכתבתי ב'ערב ערב'. גיליתי שלראובן יש קסם וכריזמה מסחררים שהוא יודע להפעיל על כל אשה, וזה כמובן עד שזו מתעטשת עליו, והוא נמלט לתפוס מחסה במחלקה קרדיולוגית ב'יוספטל' אחרי ששרף את מכוניתה בזעם. הוא יודע למצוא נתיב לליבו של כל פוליטיקאי ומוכשר במיוחד לשמור על שלוותם הסטואית בעת שהוא מפוצץ ישיבות מועצה ועוזב בצעקות. ראובן הוא אמן הזעף והמירמור, פולני בכל רמ"ח איבריו, אני די בטוחה שאם תפשפשו בהיסטוריית הדייטים שלו, תגלו שמעולם לא יצא עם בחורה בשם דיצה, גילה או רינה.
כמו מצבי הרוח הקיצוניים שלו, עיר הקצה אילת, הייתה המגרש הביתי המושלם עבורו. כבר שני עשורים וחצי שהוא מנהל עם העיר מעל דפי העיתון יחסי אהבה ושנאה, מלחמה ושלום, כפי שהוא, יצרי וסוער, מתקתק ומצחיק, שמאלצי, בנאלי, רומנטי, תיאטרלי והיפוכנדרי, כך הוא כותב, מצליף בעיר את שבט ביקורתו, מייסר פוליטיקאים בשוטים ועקרבים, ואוהב את ההרים ואת הים ואת האילתים של פעם, ומתגעגע למה שהיה פעם.
בשנים האחרונות, הדרקון הזועם, שירק אש וגופרית ממשרדו שבקומה השנייה של 'ערב ערב', עובר שינוי. הוא הפסיק לעשן בשרשרת, הוריד את מפלס העצבים ובמקום קפה, הוא מתמסר למיצים ממיני עשבים. העולם הדרמטי בו התנהל כמעט שלושה עשורים, מפנה מקום למהפכה אורגנית, הבוטות, חוסר הטקט והאישיות הנרקסיסטית, מפנים מקום לחשיבה הוליסטית, והעולם – משתאה: האיש אכן עובר שינוי, ולראייה, אחרי נצח נצחים, הוא נפרד מהמקום עימו הוא מזוהה יותר מכל – מערכת העיתון.
היום עצי השיטים מרכינים ראשם, ציפורים עוצרות ממעופן. הרי אדום מביטים בהשתאות, הים שקט ויעלים עוצרים מנוסתם – זלץ עוזב וזו עובדה ותקופה נכבדת מגיעה לקיצה. עשרות רבות של מילים, אלפי טורים, ראיונות, השקות, בחירות, הבטחות ואכזבות, יפים יפות, עשוקים ועשוקות, גאות ושפל, מלחמה ושלום, העיתון הזה אומר שלום, וכל קירות 'אילת עירי' לא יספיקו כדי לספר את התקופה, וכל גליונות המעקב של 'יוספטל' לא יספיקו לתאר את תנודות מצב הרוח והדאגות המיותרות וכל עובדי 'ערב ערב' לדורותיו לא יצליחו לספר כל מה שאפשר עליו – ראובן, אקזמפלר נדיר, מין בסכנת הכחדה – אחד בדורו (למזלנו).
היום, כשאתה נפרד, שולחת לך מהצפון הרחוק חיבוק גדול ואיחולי הצלחה. ההכרות עימך היא פרק מרהיב בביוגרפיה שלי. היית ועודך חבר קרוב, מסור וטוטאלי, ואחד האנשים הצבעוניים והמגוונים ביותר שיצא לי להכיר,
אוהבת אותך תמיד

להתראות חבר


איציק נועם
איך נפרדים מאחד שהיה יד ימינך יותר משני עשורים? לא נפרדים - אומרים להתראות!
ראובן זלץ שנפרד מאיתנו היום לדרך חדשה שבחר לעצמו, היה עבורי הרבה יותר מכתב - צלם - עורך. הוא, ועודנו אחד מהמשפחה, בימים טובים וגם בימים הפחות טובים.
לפני 24 שנים, כשנכנס למשרדי בחור צנום עם עיניים טובות ומראה אירופאי משהו – ידעתי שאקבל אותו לעבודה, עוד לפני שפתח את פיו.
"באתי מאמסטרדם", הוא אמר, "שם למדתי צילום וקולנוע ולא נראה לי שיש באילת עבודה במקצוע שלי - אבל אני צלם טוב ומחפש עבודה".
עד כמה שזכור לי, היה זה ראיון העבודה הקצר ביותר שערכתי לעובד, מימי.
עוד באותו יום, הציע לי לראיין ולצלם מישהו מעניין במיוחד, הכתבה הראשונה שבתה את ליבי, בעומקה וברגישות שלה ואף שהיתה בוסרית 'מעט', הוכיחה לי שיש עם מי לעבוד ויש את מי להדריך. ראובן זלץ קלט מהר, שפע רעיונות ועד מהרה הפך לבורג מרכזי במערכת. הוא עד היום אומר שאני אביו הרוחני, אני מצדי רואה בו יותר חבר מבן רוחני, מאות ישיבות מערכת, דיונים אל תוך הלילה, ומה לכתוב ומה לגנוז, איך לבקר מה שדורש ביקורת מבלי לעלות על שדה מוקשים של אנשים שאתה מתראה איתם בתור לבנק, באסיפת ההורים, בקנייה בסופר או באירוע ציבורי, זה לא עניין קל ופשוט ונראה לי שראובן זלץ צלח את המשימה הזאת בהצלחה לא מבוטלת. למרבה המזל, האהבה והדאגה לעירנו היתה נר לרגלינו ובעניין זה הלכנו יד ביד, מה שהקל על העבודה הימיומית ותרם למערכת יחסים של חברים בעבודה, במנותק לגמרי מיחסי עובד - מעביד.
ראובן עם כל רגישותו לטבע, לאיכות חיים ולדאגה לזולת, ידע גם להצליף במערכת העירונית שעה שחשב שהיא מזיקה לעירו האהובה ויעיד על כך טורו האישי 'שפוי זמני'. טור זה שהפך ללב ליבו של כל אחד מהעיתונים שיצאו לאור בשני העשורים האחרונים, מעיד יותר מכל, איזה בן אדם הוא ועד כמה הוא יחסר למערכת כעורך ולי כחבר.
אין מי שמבין לליבך, ראובן, יותר ממני, שכן גם אני הרגשתי (אמנם אחרי 40 שנה) שהסוס נגמר והמעיין יבש.
אני בטוח שתמצא דרך למלא מחדש את המצברים שלך ובכל אשר תיפנה תלווה אותך ברכתי החמה.
דרך צלחה!

שתפו את הכתבה בפייסבוק