פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 24/9/2012 16:21 ● ערב ערב 2569
והשבוע- הבועטת נפרדת מה'שפוי זמני' המיתולוגי, הלא הוא עורך האח הגדול 'ערב ערב'. וגם בשינוי חד- אילת, עיר התיירות המובילה בארץ נחשבת לעיר נותנת שירותים, חבל שבפועל רק בתי עסק מעטים יודעים לתת שירות. ולקינוח- קולנוע בפארק יופי של יוזמה. זלצי פורש כנפיים בחן, אז למה לעזאזל אני עצובה?
חיה ובועטת

תמונת כתבה


מה יכול להיות טוב יותר מזה שבן אדם, קצת אחרי אמצע החיים, מקבל את ההחלטה הטובה ביותר בחיים שלו והולך בעקבותיה? זה בדיוק מה שקרה לראובן זלץ (זלצי שלנו), העורך המיתולוגי של האח הגדול 'ערב ערב', ה'אנטי פתי' הנקרא ביותר בעיר, שהחליט ללכת בעקבות הלב ולהשאיר 23 שנות עבודה בבית שנקרא 'ערב ערב' מאחור. האמת, הופתעתי. לא מעצם הרצון שלו לפרוש כנפיים ולעשות דברים אחרים שרצה לעשות בחיים, אלא בעיקר מהעוז והתעוזה, נו באמת, כמה מאיתנו מסוגלים באמת לעזוב את היציבות, את מה שהם יודעים לעשות אולי הכי טוב, להשאיר מאחוריהם שנים של עבודה, ניסיון, וותק ובל נשכח את השם והטייטל (כן, מי לא מכיר היום באילת את השם ראובן זלץ), ופשוט להמשיך הלאה. אז כן, מצד אחד אני יכולה רק לקנא ולקוות שביום מן הימים גם אני אוכל 'לפרוש בשיא' ולצאת לדרך חדשה, כי הלא לחיים אין גיל, ועדיין אני עצובה. עצובה מפרידה לא קלה מאדם יקר איתו חלקתי מקום עבודה מזה 18 שנה.
את זלצי הכרתי לראשונה לפני כ- 20 שנה. אמנם הוא לא זוכר את המקרה הזה, אבל אני אף פעם לא אשכח איך הגעתי באחד הימים לגן פרדקין בעיר, כתבת צעירה בעיתון שמעבר לרחוב (או לפחות היה מעבר לרחוב...), לסקר תצוגה של כלבים. עמדתי לי מתחת לאחד העצים, כשלפתע הבחנתי בו על העץ, בוחר לעצמו זווית צילום אידיאלית, שכן זלצי של אותם הימים היה צלם צעיר ונמרץ במערכת 'ערב ערב'. הסתכלתי עליו ואז ממש כמו במשך כל השנים, תעתע בי גילו האמיתי. "הי ילד", לחשתי לעברו, "לאיזה מדור נוער אתה כותב?".
הוא זרק לעברי מבט מלמעלה (תרתי משמע) ואמר לי- "השתגעת? מדור נוער? אני ראובן זלץ הצלם של 'ערב ערב'", ואיזה מזל שלא היה לי כובע לאכול....
מאז עברו הרבה מים בנהר. אני הצטרפתי לחבורה ב'ערב ערב', הופכת כמעט מידית לת"פ של ראובן, שכהרגלו אהב לחנוך את ה'חדשות' במערכת. שנים עבדנו יחד. בשלב מסוים כשהפך לעורך הראשי של 'ערב ערב' העביר אלי ראובן את שרביט עורכת מדור הספורט במקומו. אבל רק בשנים האחרונות יש להודות, גילינו זה את זו במונחי אהבה והערכה מקצועיים נטו. אולי הייתה זו העובדה שהתחתנתי, אולי ההיריון היה זה שעשה לו את זה, פתאום גיליתי ראובן מתחשב, מקשיב, מעריך, תומך, עוזר, ראובן בוגר שהיה שם לצידי בכל בוקר, מחפה ובעיקר תומך. וכשאתה עובד לצידו של אדם כל כך הרבה שנים, אתה אף פעם לא חושב על היום שאחרי, לכן גם העצב שממלא היום את ליבי, אף על פי ולמרות שברור לי שראובן יוצא לדרך חדשה בחיים, דרך בה בחר מתוך מודעות מלאה, רצון ואהבה. האיש שידע לעשן טונות של ניקוטין והפך בשנים האחרונות לחובב חסות ומיני עשבים, יודע עכשיו להזיז את הגבינה שלו, לנקות את הראש והנפש ולבחור בדרך הנכונה עבורו.
אני איתך זלצי, תומכת, מפרגנת, מחזיקה אצבעות לדרך צלחה ומקווה שהאור יחזור לעיניך וכמה שיותר מהר. אבל תדע לך שאני נשארת מאחור עצובה, עם תחושה של בלי חצי שהולך לו עכשיו ומשאיר אותי להיות 'קשישת' מחלקת העיתונאים של 'ערב ערב'...
צא לשלום, אל תשכח את החסות, הפירות האורגניים, החיוך והציניות, אל תשכח להילחם על החולות הטבעיים, על העצים חסרי הישע ועל כל הירוק הזה ותמיד תזכור שיש לך כאן הרבה חברים, ולפחות חברה אחת טובה, שאף פעם לא אמרה לך מה היא באמת חושבת עליך, אולי כי לא חשבה שתעזוב...

עיר של שירות עלק


תרצו או לא, אבל עיר התיירות מספר אחת של מדינת ישראל חייבת להחשב כעיר נותנת שירות. אחרי הכל כשמרבית מתושבי העיר מועסקים במלונאות, מסעדנות וחנויות, אין לכך שום הגדרה אחרת. אלא שאז הגיע ראש השנה ובכמה ימים של חג הבנתי על בשרי עד כמה אנחנו רחוקים מלענות על ההגדרה הזו. כי כשאתה מגיע לבית קפה נחשב בעיר ונאלץ להמתין חצי שעה (נשבעת, מדדתי), רק כדי לקבל כוס קפה ומאפה, זה לא נקרא לתת שירות. כשאתה מזמין שתי מנות במסעדה רק כדי לאכול אותן יחד ואז מקבל מנה אחת ומגלה כי שכחו את המנה השנייה, ובכל זאת מסכים להמתין כי אתה מת מרעב ואז אומרים לך שהמנה הזו בעצם נגמרה- זה לא נקרא לתת שירות. וכשאתה יושב וממתין במסעדה אחרת לארוחה ובזמן שאתה מתייבש לך, המלצרית לא משכילה להביא לשולחן בינתיים לפחות את השתייה שביקשת כבר מזמן, זה לא נקרא לתת שירות. אבל הלו, לא סיימנו, וכשאתה מגיע לחנות שמציעה מחירים לכל כיס, מעמיס עגלה בכל טוב ואז מגיע לקופות ומגלה שבאילת כמו באילת, יש אמנם מבצעים אבל אין קופאיות בקופה, ואז לנוכח השיירה הארוכה של הממתינים אתה עוזב ברוגז את העגלה, זה לא נקרא לתת שירות. וכשאתה מגיע לסופר לעשות קניות לחג ומגלה כי אמנם המדפים עמוסי כל טוב ויש גם מבצעים אבל אין קופאיות, זה לא נקרא לתת שירות, וכשמנהל המשמרת מגיע אליך ומתנצל על הפאשלות בשירות ומסביר כי הצוות חדש ואותך זה ממש לא מעניין כי נשארת רעב, לזה לא קוראים לתת שירות, וכשאתה מגיע לבית קפה בשעה 10:30 בבוקר ומגלה שכל המאפים נגמרו כבר בשעה כל כך מוקדמת של היום, זה לא נקרא לתת שירות, ועדיין לא דיברנו על נהג המונית העצבני שקידם את פניך, רק בגלל שנאלץ לסבול במהלך היום בפקקים על כבישי העיר, זה לא נקרא לתת שירות, אז אולי שמישהו בעיר הזו יסביר לי פעם אחת ולתמיד איך בעלי העסקים בעיר רוצים להרוויח ולהצליח אם הם לא יודעים דבר אחד פשוט- לתת שירות. אולי הגיע הזמן שמישהו ישכיל לפתוח באילת קורס למלצרים שילמד אותם דברים בסיסיים בנושא השירות, ואולי בעלי העסקים שבוכים ובצדק על הקושי בגיוס עובדים כי הצעירים באילת כל הזמן מתחלפים, ישכילו לשלם אולי עוד כמה שקלים ולהעסיק עובדים בוגרים יותר כי ההפרש הזה יכול להפוך את העסק שלהם מכושל למצליח...ואולי בעיר התיירות הזו שנקראת אילת מישהו ישכיל לא רק ללוות כלכלית את בעלי העסקים בעיר אלא גם מקצועית, כי הלא, בקצב הזה לא ייסגר באילת כל עסק שלישי אלא כל עסק שני, כשהתושבים בעיר ואפילו האורחים בה יצביעו ברגליים נגד ויגידו לא עוד. ותחשבו על זה.

בואו לפארק


אחד מזיכרונות הילדות היותר נעימים שלי קשורים להקרנת סרטים שהייתה נערכת אי אז בשנים בפארק 'אופירה' בעיר, אותו פארק ירוק בלב ליבו של אזור המלונות (בואכה 'פארק אבניו'). אני זוכרת את השמיכה שהיו הורי פורשים על הדשא, את הסרט המקרטע שהיה מוקרן על המסך בימים בהם הסליל היה נקרע לפרקים, אבל למי היה אכפת כששמיים זרועי כוכבים היו פרושים מלמעלה. זה קרה כמה פעמים ודי, זיכרון שנאגר אי שם בתאים רדומים...עד ש...להפתעתי הרבה גיליתי שבעיריית אילת החלו לאחרונה לקיים שימו לב- קולנוע בפארק- כן, אותה גברת בשינוי אדרת, עם מיקום קרוב יותר לשכונה ולבית, וסרטים רבותיי מהשורה האחרונה באיכות קצת יותר טובה מהסרטים ההם. אז שימו לב, זה קורה אחת לכמה שבועות בפארק השחמון, רעיון מקסים עם ניחוחות חוויתיים קסומים פלוס סרטים איכותיים ובעצם מי צריך יותר. תעקבו אחרי הפרסומים ואל תוותרו על השמיכה הגדולה והמפנקת מתחת ואולי גם לטובת התכרבלות. קחו כמה סנדווצ'ים מפנקים וצאו עם הילדים שלכם של פארק. זה חינם, מהנה ומדליק. ואם עושים, למה שלא תגיעו? חוצמזה שעכשיו מזג האוויר מדליק. אז שאפו לעיריית אילת על היוזמה וקדימה תקרינו כמה שיותר כדי שננצל את המעט שעוד נשאר עד שיהיה קר מדי.

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש