פרסומת
דלג

הרואות ואינן נראות

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 18/10/2012 08:39 ● ערב ערב 2572
מה אם היינו מספרים לכם, שיש בצה"ל חיילות שבמסגרת שירותן הצבאי - קרבי, כמובן, שוכבות בתצפיות אי שם בין הג'בלאות, 48 שעות ברציפות. לא פלאפון, לא מיטה חמה. הן אוכלות מנות קרב, לא זוכרות מה זו מקלחת, שלא לדבר על שירותים. תנו כבוד לחיילות האיסוף הקרבי, שלא היו מוכנות להסתפק בפחות קרבי מזה
הרואות ואינן נראות

תמונת כתבה


תמונת כתבה


דמיינו לעצמכם תמונה של מדבר. ג'בלאות צחיחות, גבעות חול מצהיבות, בפועל רק חול וחול. כמעט. מסתבר שמה שנראה בתמונה כמו כתם חולי כהה, הוא למעשה הסוואה של חיל האיסוף הקרבי. כן, ממש ככה, בנקודה הזו ממש מסתתרים חיילים ולעיתים חיילות, שעוסקים באיסוף נתוני מודיעין מהגבול הקרוב. בדיוק כך גרמה לי נציגת דובר צה"ל שהתלוותה אל שלושת חיילות האיסוף הקרבי, מייד אין אילת, להבין במה דברים אמורים.
יש כאן אנשים? הגבהתי גבה, מקרבת את התמונה כדי לבחון טוב יותר אם רואים משהו שיסגיר את התצפית בעורף האויב. שלושת החיילות שישבו מולי חייכו. ובאמת, רק מקרוב, ורק לאחר שהסבו את ליבי לעובדה, יכולתי להבחין ברשת ההסוואה שנפרשה מעל התצפית, מוסווית היטב בשטח. נעים להכיר- חיל האיסוף הקרבי או כמו שהחיל הזה מוגדר בצה"ל- החיל הרואה ואינו נראה.
נשמע מאתגר? מסתורי משהו? בהחלט, אבל יותר מכל נשמע קרבי. תארו לעצמכם, לשכב בתצפית שכזו 48 שעות ברציפות, לעקוב אחרי כל תנועה בגבול שמולך, ללקט מידע, פרטים, נתונים מודיעינים וכל זאת אגב מינימום תזוזה, כדי שלא יבחינו בכם. משימה לא פשוטה בהחלט, ומה שעוד פחות פשוט הוא, להאמין שיש בנות, חיילות, שמסוגלות לעמוד בתנאים האלו.
ואם לא שמעתם עדיין על חיל איסוף קרבי של צה"ל, אל תופתעו, מדובר בחיל צעיר יחסית, רק בן שבע, שפועל על קו הגבול ישראל- מצריים, ותפקידו לאסוף מודיעין מהשטח ולהעבירו לחיל המודיעין.

48 שעות במארב איסוף נתונים בשטח? אני כמעט צועקת גווע'לד. מה עם מקלחת, פיפי?
אנסטסיה: "אין מקלחת".
ליזה: "מקלחת בשטח?".
ליאור: "גם אין שירותים. עם מקלחת ושירותים צמודים, כבר לא תהיי מוסווית בשטח. עושים פיפי בשקית ג'לי".
שקית מה? אני נחרדת ואנסטסיה ממהרת להסביר: "זו שקית ג'ל מיוחדת שהופכת את הנוזלים למוצק. אגב כך הנוזל גם מאבד את הריח... עדיין לא ניסינו את זה, אבל שמענו על זה מחברות בחיל".

ומה על אוכל חם?
ליזה: "יש מנות קרב".
אנסטסיה: "אם רוצים לקחת חטיפים, צריך להניח בקופסאות איחסון, כדי לא להשאיר שרידי זבל אחרינו בשטח".

ליאור מסתכלת על אנסטסיה ושואלת - "איך את יודעת את כל זה?"
ואנסטסיה מזכירה לה - "יש לנו חברות בוגרות לא? הן כבר עברו את זה וסיפרו לנו הכל. כמעט. מודיעין או לא?".
אנסטסיה: "48 שעות בתצפית, כל הזמן שוכבים, מקסימום יושבים, תלוי בסוגי העמדות שאתה מקים בשטח. תארי לעצמך, על צלע הר עמדה גבוהה, הרי מיד יבחינו בך. זו הסיבה שהעמדות נמוכות וצריך לשכב בהן. פלאפון זה רק חלום כמו הרבה דברים אחרים"...

תנו להן בקרבי


נעים להכיר - טוראית ליאור קריחלי, בת 18.5 בוגרת בית הספר 'רבין' בעיר. התגייסה לגיבוש לוחמות, בעיקר כי גדלה וחיה בבית ציוני. אביה ואחיה שרתו בצנחנים. היא גדלה בבית ציוני ומאז שהכירה את המושג 'צבא' מה שקרה אצלה בערך בכתה א', חלמה להיות לוחמת. בסיום הגיבוש הקרבי, כשהייתה צריכה לבחור לאן פניה מועדות, היא בחרה בחיל האיסוף הקרבי. "לא הכרתי את התפקיד הזה קודם לכן", היא אומרת, "נחשפתי אליו במהלך הגיבוש, כשהקרינו לנו סרטונים שונים על אפשרויות הבחירה שלנו. התפקיד הזה נראה לי הכי מאתגר", היא מבהירה.
רב"ט ליזה נקאסובה, בת .20 עלתה לארץ לפני 3 שנים מאוקראינה במסגרת תוכנית 'נעלה'. התגייסה לצה"ל לפני כשנה. חיילת בודדה, עברה לגור באילת אחרי כתה י'ב, רגע לפני שעלתה על מדים. שימשה כסמבצ"ית (סמלת מבצעים) בגדוד 'איתם' אלא שתפקידה זה לא תאם את ציפיותיה מהצבא. "כבר בהתחלה רציתי להיות לוחמת", היא מבהירה, "אבל מסיבות טכניות זה לא יצא לפועל". אלא שליזה לא ויתרה וביקשה שנה אחרי שעלתה על מדים שינוי שיבוץ לטובת הפיכתה לחיילת קרבית. יחד עם חברתה אנסטסיה היא נלחמו במערכת עד שקיבלו את הזימון המיוחל.
רב"ט אנסטסיה פרוזפס, בת19 , בוגרת בית הספר 'רבין' בעיר, עלתה ארצה בגיל שנה וחצי מאוקראינה. לפני שהתגייסה ביקשה להיות חיילת קרבית, אך לא קיבלה כלל את אפשרות הבחירה הזו. היא שובצה למורת רוחה לשמש כפקידה פלוגתית בגדוד 'איתם'. לאחר שפגשה את הלוחמות בגדוד ושמעה מהן על תפקידן בחיל האיסוף הקרבי, ביקשה גם היא שינוי שיבוץ, על מנת להפוך ללוחמת.
ולמרות שלא בקלות קיבלו ליזה ואנסטסיה את שינוי השיבוץ המיוחל, הן לא ויתרו עד להשלמת המטרה. "באיזה שהוא שלב כבר הייתה תחושה ששום דבר לא ייצא מזה", היא מספרת, "אבל אז, חמישה חודשים אחרי שהגשנו את הבקשה, קיבלנו את הטלפון שבישר, שאנחנו מצטרפות לטירונות איסוף קרבי". עם פז"מ של שנה בצה"ל הצטרפו השתיים להכשרה הקרבית שכבר התחילה. "בחיים שלנו לא עלינו כל כך מהר על מדי א'", צוחקת ליזה ואנסטסיה מוסיפה בחיוך: "שברנו את השיא הצה"לי בטופס טיולים"...
בימים אלו ממש, הן מתחילות את ההכשרה המקצועית שתמשך ארבעה חודשים, לא לפני שעברו טירונות קשה של חודשיים וחצי, שם גילו השתיים שהן לא האילתיות היחידות בבסיס סיירים הקרוב לעיר, ש'שומרות על הבית', אלא גם ליאור קריחלי, ואפילו המ"פ סרן קיריל אהרונוביץ.

קשה באימונים


כשמדברים על טירונות קרבית קשה שארכה חודשיים וחצי, הבנות מדברות לא רק על קושי פיזי אלא גם מנטלי. תארו לעצמכם בנות ש'סוגרות 21' יום בבסיס ברציפות, לא פעם אחת אלא פעמיים. "זו נחיתה הכי קשה שיכולה להיות, ממה שאת מורגלת אליו מהבית", אומרת ליאור. "הריחוק מהמשפחה, הקשיחות של הצוות".
אנסטסיה: "שאין לך זמן לכלום חוץ מאשר למטלות הצבאיות ואין לך רגע עם עצמך"...
ליזה: "בטירונות כזו את מבינה חד וחלק מה זה להיות קרבית".
אם לא די באלו, הרי שבמהלך הטירונות, הן היו חמישה שבועות ברציפות בשטח - שבועיים קליעה, שבוע שדאות ושבועיים פרט חוליה. במהלך התקופה הזו הן אמנם יצאו פעמיים הביתה, אבל לאורך חמישה שבועות הן לא הגיעו לבסיס בכלל, "מה שאומר שהתרחצנו אולי שלוש פעמים. בכל חמשת השבועות האלו למעט היציאות הביתה", אומרת אנסטסיה. "בשדאות נאלצנו להסתפק במנות קרב וגם כשכבר קיבלנו בשאר ימי השטח אוכל חם מהבסיס, היה לנו זמן קצר ומוקצב לאכול. אין מה לעשות ככה זה כשצריכים להרגיל אותך לתנאי שטח"...
ליזה: "ושלא נשכח שבכל חמשת השבועות האלו לא היינו עם פלאפונים".
ליאור: "בשבוע השדאות לקחו לנו לא רק את הפלאפונים, אלא גם את השעונים. היינו מנחשות מה השעה בערך, לפני מזג האוויר".
אנסטסיה: "נותנים לך לישון 3-4 שעות בלילה ותוך כדי עושים הקפצות ומסעות"...
אז אולי כבר יש לכן תחושות חרטה? יכולתן להיות פקידות, קפה, נוחות...אני עוקצת והקרביות מבהירות נחישות לשמה.
ליאור: "ממש לא מצטערות. ידענו שזה מה שיהיה ובדיוק בגלל זה רצינו את זה. אני יכולה לדבר לפחות בשם עצמי. כשרציתי שירות צבאי משמעותי, לזה בדיוק התכוונתי".
ליזה: "האמת, ציפיתי שאפילו יהיה קשה יותר, לא שאני מתלוננת"...
ליאור: "המפקדים היו נהדרים. למרות הדיסטנס והקשיחות, לא יכולנו שלא להרגיש שהם דואגים לנו".
ליזה: "ועדיין לא דיברנו על המסעות. היה לנו מסע מ"פ מה זה קשה"..
ליאור: "חצי ריצה, חצי הליכה, 8 ק"מ עם מדים ווסט, 2 מימיות, מחסניות מלאות ואם לא די באלו, אני גם סחבתי את פק"ל האלונקה"...את יודעת איזה משקל כל זה? יש לי כחולים ברגליים, אבל בסדר, סיימתי בסוף".
אנסטסיה: "מה שכיף במסעות האלו, שכשקשה לך את מקבלת עזרה מהחברות ורואה במקרה של צרה מי בדיוק תעזור לך. בפועל כולן עוזרות, מעודדות, מכניסות אותך לרבק"...
ליאור: "ועדיין זה קשה. בחושך, בהרים, עם בורות פה ושם ופתאום תתחילי לרוץ, וכל המשקל על הגב שלך ואז קדימה, תפתחי אלונקה, תעלי על האלונקה מישהי ותמשיכו לסחוב, זה לא קל. קרבי כבר אמרנו?".
ליזה: "אבל בסך הכל היה מה זה כיף"...
ליאור: "כן, בסופו של דבר רק את הקשה זוכרים לטוב. את מה שהולך חלק וקל נוטים משום מה לשכוח".
ומה, אתן מקבלות כבוד באזרחות, קרביות, אתן יודעות...
ליזה: "כל החברות שלי גאות בי".
אנסטסיה: "כשאני כבר מגיעה הביתה ונפגשת עם חברות, הן תמיד מפרגנות לי. רק אני הלכתי להיות קרבית ועוד לוחמת. אחת החברות הכי טובות שלי היא מדריכת איסוף בסיירים, כך שהיא יודעת מה בדיוק עובר עליי".
ליאור: "אצלי זה נחלק. בבית אני מקבלת הרבה כבוד וגאים בי, אבל האנשים הפחות קרובים אליי, ששומעים מה אני עושה בצבא, מסתכלים עלי בהרמת גבה ושואלים- למה? אני כמובן לא מתרגשת ולא מתייחסת לזה, אחרי הכל אני עושה בדיוק מה שרציתי".
ועדיין לא דיברנו על העובדה שגם את הטירונות וגם את שלב ההכשרה שאתם עוברים היום, אתם עושים כפלוגה אחת יחד עם הבנים. באמת אין הבדלים בדרישות?
ליאור: "כמעט כל מה שהם עושים גם אנחנו עושות, אבל יש לפעמים הקלות מתוך ההבדלים הפיזיים שבכל זאת קיימים בינינו".
אנסטסיה: "עם כל הרצון שלנו לעשות בדיוק את מה שהם עושים, יש שינויים פיזיולוגים בינינו אם אנחנו רוצות או לא. בסופו של דבר אנחנו לא יכולות להרים את המשקלים שהם מרימים למשל. ובכל זאת אנחנו מנסות לעשות הכי קרוב למנה שהבנים עושים. בשטח, שיהיה ברור, אנחנו עושים בדיוק אותו דבר. כשהם או אנחנו נשכב בתצפיות, אני מאמינה שלנו, יהיה אפילו קל יותר להחזיק מעמד שעות ברצף".
ליאור: "לא לחינם אנחנו עוברות טירונות והכשרה קשים. אחרי הכל בשטח נצטרך לעשות הכל לבד. לסחוב לבד את כל מה שנצטרך לימי התצפית וזה אוכל, הסוואה וכל הציוד, נצטרך כושר כדי ללכת ברגל קילומטרים על הציוד על הגב עד לנקודת התצפית ונצטרך כמובן את היכולת להיות מסוגלות לשכב בשטח שעות, כמעט בלי לזוז כדי שלא יבחינו בנו".

מה מלחיץ אתכן?
אנסטסיה: "לא לסיים את המסלול. בסוף יש בוחן מסלול מלחיץ, מקבילים, קיר טיפוס, חבל על הזמן אם לא עוברים".
ליאור: "מי שלא עובר את בוחן המסלול לא ממשיך הלאה. מהשירות עצמו אנחנו ממש לא חוששות".
ליזה: "בשירות עצמו כבר לא יהיה דיסטנס עם המפקדים. יהיה קל יותר".
עד כמה חשוב לכן, שבפועל אתן שומרות על הבית?
ליאור: "אצלי כל המשפחה גרה באילת, כך שלעשות את העבודה הזו על גבול ישראל- מצריים, זה ממש לשמור על הבית ומבחינתי יש לזה חשיבות על".
אנסטסיה: "גם לי זה חשוב. כל המשפחה שלי גרה באילת, החברות, וכן, יש הרגשה של לשמור על הבית, תחושה שכשאנחנו על מדים, עושות את העבודה הזו, אנשים באילת יכולים בהחלט לישון בשקט".

אז מה הלאה?
אנסטסיה: "עכשיו יש לפנינו את שלב ההכשרה, שלב בו אנחנו מקבלים את כל הכלים הנחוצים לנו נטו, לתפקיד איסוף הנתונים מהשטח. בשלב הבא נכנס למסלול ונתחיל ליישם את כל מה שלמדנו. לא יהיה קל אבל גם לא ישעמם, בגלל זה בדיוק אנחנו כאן. קרביות זה הכי הכי".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש