ריקוד חייה
מאת:
מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת גיליון:
2131
עבור הדס זקס, ילדה טובה אילת, בוגרת מגמת המחול בבי"ס בגין, ריקוד זה לא רק אוסף תנועות. היא חיה, נושמת, אוכלת וחולמת ריקוד. מירב לוי פגשה השבוע את האילתית הראשונה, שתתחיל אוטוטו כמתלמדת בלהקת ה'בלט הישראלי' היוקרתית. עוד תשמעו עליה.
בגיל 18, עוד עשרה ימים בדיוק ,יכולה הדס זקס להיות מרוצה מהישגיה בחיים. היא סיימה את מגמת המחול בה למדה בציוני בגרות גבוהים, לאחרונה התבשרה כי עברה את המבחנים הצהליים ותהייה לאילתית הראשונה שתוכר כ'רקדנית מצטיינת' ) בדומה לספורטאית מצטיינת( ותזכה לתנאי שירות משופרים, שיאפשרו לה להמשיך להתקדם בריקוד ואם לא די בכל אלו, הרי שכבר בעוד חודשיים היא תתחיל את צעדיה הראשונים כמתלמדת בלהקה היוקרתית 'הבלט הישראלי' ומה בעצם עוד צריכה מישהישעבורה הריקוד הוא מרכז החיים. אני פוגשת אותה בבית השני שלה - מרכז קולייר, כאן היא מבלה שעות על גבי שעות בסטודיו למחול. רוקדת, רוקדת ועוד קצת רוקדת, מתאמנת, משפרת צעדים " כי כשמדובר בריקוד אין סוף להשקעה שנדרשת" מסבירה לי הצעירה. היא חולצת את נעלי הריקוד שלה וחושפת בפני כף רגל פצועה ודואבת, מלאה ביבלות ושטפי דם. היא מחייכת למראה המבט המזועזע שלי ומרגיעה " זה לא כזה נורא, מתרגלים לכאב. כשהיבלות פתוחות זה לא נעים, זה מאוד שורף, אני מתקלחת עם שקיות ניילון על הרגליים, שמה על זה משחות, אלכוהול, זה מאוד שורף אבל זה מחלים ככה יותר מהר..."
אנחנו מדברות ושלי שיר, מנהלת ביה"ס למחול במתנ"ס קולייר מצטרפת לשיחה, הדס היא בת טיפוחיה של מי שהיתה בעצמה רקדנית גדולה בצעירותה. עכשיו היא חולקת עם הדס ועם שאר הבנות את כל ניסיונה בחיים " היא הרבה מעבר למורה שלי" אומרת עליה הדס, " בגלל שהיא היתה רקדנית גדולה ושימשה כמורה למחול הרבה שנים, היא המודל לחיקוי עבורי. היא מכירה אותי הכי טוב שאפשר, היא רואה עלי הכל גם אם אני לא מדברת.אם אני מרגישה לא טוב, אם עוברת עלי תקופה קשה,אם אכלתי לא טוב, אני לא יכולה להסתיר ממנה כלום ואני גם לא רוצה, היא יכולה לכוון אותי להגיע למקומות בהם אני נמצאת היום".
לא קל להוציא את ההכרה של 'רקדנית מצטיינת' בצה"ל, מה עברת בדרך?
" הו..נדרשה לכך הרבה מאוד עבודה .80 רקדנים ורקדניות מכל הארץ התחילו את המבחנים, נשארנו 20 בשלב הסופי. נכנסנו אחד אחד לאולם בו ישבו 8 שופטים והתבקשנו להציג בפניהם קטע סולו שהכנו בבית, רקדתי. את הציונים שקיבלנו הם העבירו לצבא, בדיעבד מסתבר שרק 10 מכל הארץ קיבלו את ההכרה הזו. חודשיים חיכיתי לתשובה, בינתיים גידלתי לי בגוף כל מיני פצעי לחץ, לא חשבתי על שום דבר, רק על זה ואז, יום בהיר אחד אבא שלי מצא את המעטפה המיוחלת בתיבת הדואר, את לא יודעת איזו הרגשה זו."
במקביל להמתנה לתשובה, נשלחה הדס על ידי שלי שיר לבחינות של הבלט הישראלי " זו היתה יותר התרשמות" מסבירה שיר. הדס פגשה גם את ברטה ימפולסקי מאושיות הבלט בארץ, המנהלת האמנותית הקשוחה של הבלט הישראלי " היה לי חשוב שהיא תראה אותה ותביע דעה" אומרת שיר, ימפולסקי בחנה את הדס ומצאה לנכון ששווה להשקיע באילתית המחוננת. בעוד כחודשיים תתחיל הדס את צעדיה הראשונים כמתלמדת בבלט הישראלי ומכאן הכל יהיה תלוי בה, כמו שמסבירה שיר " אם היא תעמוד בכל הקריטריונים ותשקיע, הדרך תהייה פתוחה בפניה, זו רק ההתחלה, צריך לכך הרבה רצון, תשוקה וכוח להשקיע".
ממתי את רוקדת?
" מאז שאני זוכרת את עצמי התחלתי בגיל מאוד צעיר, עברתי את כל המסלול, פלמנקו, ריקוד מודרני,מחול יצירתי ואז השתלבתי במגמת המחול בביה"ס, רק שתי בנות נשארנו בכתה י' בדרך לבגרות מלאה בריקוד, שירי ויינקרנץ ואני, שתינו סיימנו בציונים גבוהים."
מה את מוצאת בריקוד?
"את רוצה שאני אגיד לך את זה במילים? אני צריכה לרקוד לך את זה. אם הייתי רוצה להביע את עצמי במילים הייתי כותבת ולא רוקדת, הריקוד עבורי הוא לא רק דרך הבעה, אני אוהבת להיות מרוכזת בעצמי, כמות אדירה של שעות בסטודיו מול המראה עם מוסיקה, זה הדבר הכי מהנה עבורי."
את סיפור סינדרלה?
"ממש לא. אמנם הגעתי להישגים יפים, אבל עבדתי מאוד קשה, זה לא שמשהו נפל עלי, איזה נס או משהו כזה, יש כאן שעות על גבי שעות של עבודה עם שלי המורה, עם מורות אחרות והמון עבודה עצמית. לא מגיעים להישגים האלו משינה אלא מעבודה קשה. הדברים האלו שהגעתי אליהם הם רק נקודת ההתחלה, לדרך שאני מקווה תהייה טובה בהמשך".
כמה שעות ביום את מקדישה לריקוד?
" זה לא עובד ככה, זה משהו שמלווה אותך כל היום. גם כשאני בבית כותבת עבודה, תמצאי אותי עם הרגל על המדף, בשביל המתיחות, בגדול אני משקיעה באימונים 6-7 שעות ביום. לא כל מי שאוהב לרקוד צריך להיות רקדן, רק בודדים בוחרים בזה כמשהו לעתיד. לרקוד על במה זה משהו שמצריך התמסרות טוטאלית, צריך לרצות את זה מאוד, אחרת לא יהיו הכוחות להשקיע".
איזה ויתורים יש בדרך?
" אלו לא ויתורים אלא דברים שאני רוצה לעשות מתוך האהבה שלי לריקוד. אני לא רוצה לצאת עד מאוחר בלילה ולהגיע עייפה מתה לחזרה, אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו כי אני מעדיפה להיות כאן. יש לי חברים, אני לומדת בבי"ס, אני בת נוער לכל דבר, הולכת לים, נהנית, צוחקת, לצד כל אלו יש משהו שאני יודעת שאני משקיעה בו יותר. אני מאמינה שכשלחוצים מספיקים יותר, אני לא מסוגלת לחיות בלי סדר יום דחוס".
נושא התזונה הוא רגיש אצל רקדניות, גם אצלך?
" זה באמת נושא רגיש. אני יכולה רק לאמר שלמזלי נולדתי עם מבנה הגוף הנכון. אני לא מרעיבה את עצמי, אבל אני גם לא עולה לחדר עם שקית במבה. עם כל הכבוד לדיאטות, גוף צריך אנרגיה, השרירים חייבים את האוכל. "
המרדף אחרי ההצלחה לא מעייף אותך?
" לא, כשאת רעבה להגיע למשהו, עובדת קשה ומגיעה אליו ומגלה שיש עוד שלב לשאוף אליו אחר כך, זה אף פעם לא מעייף."
החברים מבינים את זה?
" הם מפרגנים לי מאוד מאוד, אני אולי הייתי זו שקיבלה את המעטפה עם התשובה, אבל זו לא רק אני חתומה על ההצלחה, ישנה שלי, המורה ,המשפחה שלי שצריכה לסבול אותי וזה לא קל,אני מגיעה הביתה רעבה, עייפה, לפעמים מלאה בסימנים כחולים ולמרות שאני מאושרת הם צריכים לטפל בי, הם צריכים לסבול הרבה עצבים, פרצופים, עייפות וזה לא נחמד שיש לך בת כזו או אחות כזו, אני קצת אגואיסטית אבל מה אני יכולה לעשות? עם החברים שלי זה נטו פירגון. הם המעודדים שלי, באים לכל ההופעות שלי אפילו אם זה ריקוד שהם ראו כבר 10 פעמים, תמיד חשוב להם לאמר לי מילה טובה ולהוסיף חיוך, זה חשוב, זה מנפח את האגו וצריך את זה."
זמן לתחביבים אחרים יש לך?
" כן, אני אוהבת לשמוע מוסיקה ולא רק מוסיקה קלאסית, אוהבת ללכת לים, לרוץ ובעיקר לבלות זמן עם החברים שלי".
לרקוד על קצות האצבעות זה לא קל, איך משפרים את הביצוע?
היא צוחקת " בנעלי הפויינט, ככה קוראים לזה, יש גבס בקצה, יש חומר קשיח גם בסוליה, כדי לרקוד פויינט צריך לחזק את כף הרגל, אז כדי לקצר הליכים נעלתי את נעלי הפויינט, גרבתי עליהם כמה זוגות גרביים, כדי לא להרוס את הנעל וצעדתי ככה ממרכז קולייר הביתה, מרחק של ארבעה קילומטרים, עשיתי את זה כבר כמה פעמים וזה בהחלט כואב...."
אחת כמוך מצריכה הרבה תשומת לב, לא?
" אמא היא האחות הרחמניה שלי.היא קונה לי שמנים, מטפלת בי, עושה לי מסאג'ים ומספקת לי את הפרצופים המרחמים, כדי שאני ארגיש מסכנה, אני אוהבת שמתייחסים אלי, מפנקים אותי ומטפלים בי, אני מודה, אני צריכה המון השקעה, החברים שהיו לי עד עכשיו ,עשו את זה בהצלחה יתרה, אחרי האימון את מגיעה הביתה מזיעה, רואים שעבדת קשה, פה מגיע הזמן לעשות את הפרצוף המסכן ותאמיני לי זה עובד."
ההתקדמות שלך במחול תצריך ממך לעזוב את הבית ואת אילת, איך תסתדרי עם זה?
" אני מתה על אילת ומתה על הבית שלי, אבל היה לי ברור מלכתחילה שאצטרך לעזוב את הבית לטובת ההצלחה, בכל מקרה לא נשארים בבית לנצח, אם זה מה שהמחול מצריך, זה מה שאעשה".
יש פרפרים בבטן לקראת המעבר?
" כרגע הפרפרים בבטן הם לקראת ההופעות הקרובות שלי, ערב עבודות של מגמת המחול,מופע סיום י'ב וגולת הכותרת- מופע לציון עשור לבית הספר למחול. מעבר לזה אני מחכה בקוצר רוח למעבר, מתה להיות שם ,לראות איך אני משתלבת בחיים האלו, מחוץ לבית, מקום חדש, זה מצריך ממני שינוי גם בראש, לא אהיה עוד תלמידה, לא אחזור לצלחת של אמא וזה מדאיג אותי לא מעט, אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שאסתדר...אני מקווה..."
יש טיפים שאת יכולה להעביר לחבר'ה אמביציונים כמוך?
" גיליתי משהו לאחרונה שיכול להיות בגדר המלצה- להיות מרוכזים בשאיפה מסויימת ולעשות את המקסימום למענה. אני אומרת בכוונה לעשות את המקסימום ולא לעשות הכל, כי זה עלול להיות קיצוני מדי, אסור להפסיד דברים בגיל הזה, כי אתה עדיין לא יודע מה אסור לך להפסיד, לכן למשל אמא שלי לא נתנה לי לעזוב את הבית בכתה ט' לטובת הריקוד ועובדה, שהרחבת האופקים שעברתי בשנים האלו, הובילה אותי למקומות לא פחות רחוקים".
אז מה החלום שלך?
היא חושבת ומסתבכת עם תשובה " מאיפה אני אתחיל, שהרגל שלי תגיע לאוזן? שאני ארקוד 10 הופעות ביום? אני לא יודעת, העיקר שאני אעשה המון ושזה יתאפשר לי. אם תעצמי את העיניים תראי הרבה כוכבים, ככה זה גם אצלי, הכל מכלול אחד, לאמר שאני רוצה להגיע רחוק זה בנאלי אבל ככה זה גם אצלי".
חוגגים עשור
בין התאריכים 14-16 ביוני יציין ביה"ס למחול של מתנ"ס קולייר עשור לפעילותו בניצוחה של המנהלת שלי שיר. חגיגת העשור תצויין במופע מחול גדול ומרשים בביצוע כל שכבות הגיל של חניכי ביה"ס למחול מגיל 4 ואילך. במופע ישולבו גם קטעי ריקוד של בוגרי ביה"ס מכל הזמנים שחוזרים לעיר על מנת להשתתף במופע. בימים אלו ההכנות לקראת האירוע בעיצומן וביה"ס שוקק חיים. המופע יתקיים בתאטראות אילת, פרטים יפורסמו בשבועות הקרובים.
|
|
|
 |
