פרסומת
דלג

הסטודנטים החדשים

מאת: ● 18/10/2013 21:09 ● ערב ערב 2624
מי אמר שאוניברסיטה היא לצעירים בני 20 פלוס?. השנה כולם יכולים, קבלו את הדור החדש של הסטודנטים האילתים. הם מגיעים בזוגות או ביחידים, מארה"ב, מקהילת הכושים העבריים בדימונה ואפילו מתחנת הכיבוי שמעבר לכביש. הם מדברים על קשיי השפה והתרבות ומבטיחים לכבות שריפות גם בקמפוס. האנשים שעזבו הכל (או רק חלק) כדי לרכוש השכלה באוניברסיטה כמו כולם. הצטיידו בעיפרון ומחברת, יש הרבה מה ללמוד
הסטודנטים החדשים



בחירות באוויר כבר המון זמן, וכולם מדברים על ערכים וחינוך. ובכן, הרשו לנו לפתוח את שנת הלימודים האקדמית החדשה עם מבט מהיר על הגל החדש והשונה שתפס תאוצה באוניברסיטת 'בן גוריון' באילת. כבר עשר שנים קיימת האוניברסיטה, אבל השנה הקרובה היא אולי המיוחדת והצבעונית ביותר שנפתחה. הרשימה, האמת קצת בלבלה אותנו והיה קשה להבין מאיפה בכלל להתחיל לשמוע את הסיפורים שמאחורי האנשים שעצרו חיים שלמים, הצטיידו במחברות וקלמר והתיישבו על ספסל הלימודים באוניברסיטה באילת השנה.

מנהל עסקים בלבוש מסורתי



תמונת כתבה
מדימונה לאילת. צפונה ותמיה


עוד לפני שדרכנו ברחבת הקמפוס, תפסו את העין השמות של צפונה דרמה (21) ותמיה בטלר (22) שעזבו את הקן בשכונת הכושים העבריים בדימונה לראשונה בחייהן, הצטיידו במחברות, ספרים וכמויות גדולות של אומץ, ארזו מזוודות והדרימו לאילת. הכל בשם התואר. הן מעולם לא חיו מחוץ לקהילה הסגורה, הצבעונית ומלאת התרבות הזו בלי אמא ואבא וחיי השיתופיות, אבל השנה הן מחליטות שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולרכוש השכלה אקדמית, רחוק מדימונה אם אפשר. וכמו קיבוצניקיות אמיתיות שיוצאות לעיר הגדולה - קטנה, הן עושות את זה יחד "טובות השתיים מן האחת", צוחקת דרמה, "זו חוויה חדשה וראשונית מאוד ולכן חשבנו שטוב שנהיה יחד ונהווה גיבוי אחת לשנייה. אמנם זה לא דבר קל, אבל יחד זה אולי יהיה קצת יותר".

איך מרגיש לצאת בפעם הראשונה מהקהילה?
"אנחנו לחוצות, כי זו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאות מדימונה ועוברות לגור ללא ההורים וההשגחה של הקהילה, אבל זו חוויה מדהימה שאנחנו רוצות לחוות. חשבנו על לימודים בבאר שבע, אבל חיפשנו מקום שבו נוכל לצאת מהחממה ולהתמקד בלימודים כדי להתפתח ולגדול, אז החלטנו ללמוד באילת. הקהילה בדימונה היא סוג של קיבוץ שיתופי שבו מתחלקים בכל ומכירים את כולם ומאוד קשה להתנתק מהחברים שגדלנו איתם ולהכיר אנשים וחברה חדשה. מוזר להתנהל לבד".

אולי אפילו לפתוח חשבון בנק?
"אל תתחילי", היא צוחקת, "אבל המטרה היא בהחלט להמשיך ללמוד גם לתואר שני ולהישאר כאן לתקופה ארוכה. ההורים שלנו הביאו אותנו לארץ כדי שנהיה חלק ממנה, ואנחנו רוצות להיות פעילות ומעורבות כמו כל אחד אחר. אנחנו לא מרגישות פחות ישראליות מאף סטודנט אחר, והרצון הוא לבנות כאן משהו. הקהילה שלנו מאוד פתוחה להתערבב עם שאר האוכלוסיה, המון בנות מוצאות זוגיות במהלך הצבא, שם יוצאים לעולם, ואם מדובר במישהו שמקבל את המנהגים של הקהילה, אין שום בעיה להקים גם משפחה יחד מחוץ לדימונה".

אתן חוששות לגבי איך שהסביבה תגיב?
"לא", הן עונות פה אחד, "אנחנו רגילות לזה שהתרבות שלנו חדשה לאנשים בהתחלה, אבל הם מתרגלים. עצם היותנו שונות, זה דבר שאנחנו גאות בו, אוהבות אותו ורגילות אליו. אף אחד לא רוצה להיות רגיל. ברור לנו שיהיה קשה להסתגל ללימודים ולסביבה, אבל מתרגלים לכל דבר. בכיתה י"א השתתפנו בתוכנית קיץ וטעמנו חיים אוניברסיטאים, בתקופת בית הספר היינו מאוד מעורבות חברתית- בכל קיץ עשינו מסע אחר כמו משלחות לחו"ל ומנהיגות עסקית צעירה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מתערבבות עם אוכלוסיה חדשה, והשאיפה היא להיות פעילות חברתית גם באוניברסיטה".

למה בחרו בתואר במנהל עסקים ופסיכולוגיה, כנראה שלא נדע, ואולי זה בדיוק העניין של לצאת מהבועה: המחשבה עליהן יושבות בשבתות בלבוש מסורתי של הקהילה השמרנית והאותנטית ולומדות מנהל עסקים גורמת עוד יותר לרצות להוריד בפניהן את הכובע: "בדיוק כמו שהתנהלנו בצבא, נשמור על כל המנהגים שלנו עד כמה שאפשר. אנחנו קהילה טבעונית, אנחנו לא שותים אלכוהול ויש לנו לבוש מסורתי שהוא שונה ממה שרואים ברחוב הישראלי. כמובן שנתלבש צנוע ובחגים ושבתות גם נשמור על הלבוש המסורתי, גם אם לא נוכל להגיע הביתה. אלה הדברים שגדלנו איתם, זה חלק מאיתנו".

מקובל לעזוב את הקהילה?
"במהלך ארבעים השנים שהקהילה נמצאת בארץ, היא בתהליכי בנייה, כך שזה לא ממש היה לגיטימי, אבל ככל שאנחנו מתפתחים ומשתרשים יותר בחברה הישראלית, מתאפשרים יותר דברים. השנה זו כנראה שנת הפריצה בתחום, כי פתאום המון אנשים יצאו מהקהילה כדי לרכוש השכלה אקדמית ולאט לאט אנחנו עוזרים להורים שלנו ללמוד לשחרר ולאפשר את זה".

איך המשפחה מגיבה?
"אני חיה עם אמא", משתפת צפונה, "והיא באמת לא כל כך יודעת איך להגיב לעניין. מצד אחד זו הסיבה שהיא עלתה לארץ, כדי שאני אהפוך לחלק מהמולדת והציונות ומצד שני, קשה לקבל את זה שאני לא אהיה בבית יותר. אחי הגדול עומד להתחתן ועכשיו גם אני עוזבת, והיא מתחילה להתמודד עם זה שהיא צריכה לשחרר אותנו, שזה דבר לא פשוט לעשות".

איך מדד ההתרגשות?
"בשמיים. בדיוק היום אנחנו לוקחות יום חופש מהעבודה כדי לעשות את כל הקניות לקראת הלימודים. אנחנו רוצות להגיע מוכנות לאילת, לבית החדש. מאוד מרגש שאילת הופכת להיות הבית שלנו. אנחנו הולכות לחלוק דירה עם עוד שתי שותפות, אמריקאית וצרפתייה, קיבוץ גלויות קטן", הן צוחקות, "אנחנו בטוחות שזה הולך להיות כיף גדול. אנחנו הדור הבא של קהילת העבריים, שייקח אותה למקומות חדשים, המנהיגים הבאים. אנחנו מגיעות עם כל הכוח והרצון שאפשר כדי שנוכל להשתלב ולהיות חלק מהחברה באמת. הגיע הזמן שאחרי כל השנים שאנחנו באר,ץ אנשים יכירו את הקהילה שלנו".

"אני קופצת למים"


גורל אפשר לקרוא לזה, אולי משהו שתוכנן מראש ואולי אנחנו פשוט מתרגשים יחד איתן, אבל את לילך קנר (21) מוושינגטון פגשנו כמה רגעים אחרי. קבלו את האמריקאית שהולכת לחלוק חדר עם צפונה ותמיה ועדיין לא יודעת על כך. היכרות קצרה מבשרת שהן יסתדרו נהדר ואפילו ילמדו למבחנים בפסיכולוגיה יחד בסופו של דבר, כי עבור שלושתן זהו צעד ענק ומפחיד ויש להן המון רצון. את השיחה היא מתחילה בעברית אבל מהר מאוד היא מבקשת להחליף שפה ומספרת באנגלית רהוטה, עם כל המבטא וה-ר' המתגלגלת, איך החליטה לפני שנה לארוז את כל החיים כפי שהכירה אותם ולעלות לבד לארץ כדי ללמוד: "אני מאוד מתרגשת ולחוצה לקראת פתיחת השנה. אני פשוט רוצה לעבור את המשוכה של ההתחלה, כי אני יודעת שאחר כך יהיה מדהים והכל יהפוך קל יותר. כמובן שאני קצת חוששת מהפער של השפה, אבל אני לא שוכחת שנולדתי בארץ, וכשעברתי בגיל 11 לארה"ב, גם שם לא ידעתי את השפה, אבל כשמגיעים למדינה חדשה, זה מאלץ אותך ללמוד כדי להשתלב בחברה ולמדתי מהר מאוד. כנראה שאחת הסיבות לכך שהגעתי לארץ היא לאלץ את עצמי לדבר עברית, כך שיהיה קשה בהתחלה, אבל אני אתרגל מהר מאוד, אני מקווה", היא צוחקת, "הסבירו לי גם שרוב הספרים על פסיכולוגיה כתובים באנגלית ואני יכולה להגיש מבחנים באנגלית כך שיהיה בסדר. אבל העברית שלי טובה", היא מוחה, "אני מבינה הכל אבל מתקשה בעיקר לדבר, במהלך הלימודים אני פשוט אצטרך להתרכז יותר בהקשבה. זה די מפחיד אותי, למען האמת".

למה החלטת ללמוד דווקא כאן?
"עזבנו את הארץ כשהייתי בגיל 11 ותמיד ידעתי שאחזור. אני אוהבת את ישראל, אני יהודייה וזה בסך הכל המקום הטבעי בשבילי, אבל תמיד דחיתי את זה כי פחדתי להגיע לכאן לבד ולעזוב הכל. בשנה האחרונה, אני לא יודע למה, החלטתי פשוט לקפוץ למים, אמרתי לעצמי 'זהו זה, אני עושה את זה'. הגעתי לארץ ובדקתי כל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר, אבל באילת התוכנית הייתה מאוד שונה ואינטימית. באוניברסיטאות גדולות יותר יש המון תלמידים, כך שלאף אחד לא היה אכפת וחשוב לעזור לי כעולה חדשה כמו מה שקיבלתי כאן. אני כן מרגישה שאני צריכה קצת יותר עזרה וכאן, בעיר הקטנה, יש למורים באמת את הזמן הזה לעזור והבחירה הטבעית הייתה ללמוד כאן".

איך המשפחה הגיבה כשעזבת לבד?
"לאורך כל תקופת התיכון, אמרתי להם כל הזמן שאני רוצה לעשות עלייה, כך שזו לא הייתה הפתעה גדולה, והם תומכים בי מאוד. אחי עשה עלייה גם הו,א ואחותי בדיוק הגיעה לארץ לשישה חודשים, היחידים שנשארו בארה"ב בעצם אלה ההורים שלי, והם באמת אוהבים את העובדה שאנחנו בארץ. למעשה הם שוקלים לעשות עלייה בשלב כלשהו בעצמם. זה היה מאוד מפחיד לעזוב את החברים והמשפחה בארה"ב ולהגיע לכאן לבד, אבל זה משהו שפשוט הרגשתי שאני חייבת לעשות. לא בדיוק ידעתי למה, אבל ידעתי שאם אני לא אעשה את זה, אני אתחרט על כך, ואני חושבת שזו הסיבה שהמון אנשים עושים עלייה, יש בזה איזו שהיא מחוייבות. זו המדינה שלי כמי שנולדה כאן, ואני מרגישה חיבור מאוד חזק למקום הזה. תמיד ידעתי שארצה להעביר בארץ תקופה ארוכה, אולי את המשך חיי וללמוד כאן זו ההתחלה".

אולי אפילו תכירי בן זוג..
"זו המטרה", היא מתלהבת, "בוושינגטון כמעט ולא היו בחורים יהודים. בכל השנים שבהן גרתי שם, הכרתי בחור יהודי אחד בלבד, כך שיהיה נחמד להיות מוקפת ביהודים ואני ממש מקווה למצוא בן זוג, במיוחד ישמחו ההורים שלי אם אמצא חתן יהודי".

התוכנית היא להישאר לגור באילת?
"כרגע התוכנית היא ללמוד תואר ראשון ושני באילת, כך שמדובר בשש שנים לפחות, אבל אין לי המון תוכניות לעתיד. בשנה האחרונה עשיתי מכינה בירושלים וגרתי שם, אני אוהבת את ירושלים, אבל היא לא בשבילי. אני רוצה ללמוד במקום שבו אני יכולה להיות מי שאני. אילת היא צעירה יותר, כיפית, משהו חדש ושונה בשבילי. יש פה אווירה של חופשה באוויר וכשהגעתי, פשוט ידעתי שכאן אני רוצה להיות בשנים הקרובות".

לימודים בתנועה



תמונת כתבה
מאמריקה לאילת. מעיין וליאור


ומחוץ לערבוב התרבויות אפשר לעשות את זה גם אחרת. מעיין כספי (26) וליאור גלזמן (26) לא עברו רגע אחד של לבד מתחילת התהליך. מהרגע שהכירו, לפני חמש שנים, בעבודה בארה"ב, דרך לימודים בבאר שבע, באילת ועד למעבר לבית החדש במעונות של הקמפוס הם לא נפרדו לרגע. היא כבר נמצאת בשנה השנייה ללימודי עבודה סוציאלית, והוא - בראשיתה של השנה השלישית ללימודי מלונאות ותיירות. "אני מאוד מתרגשת מהשנה החדשה", מספרת לנו כספי, "זו שנה משמעותית בשבילי מבחינת הלימודים". ליאור בדיוק חוזר מחו"ל, והיא בינתיים מתרגשת לבדה. לא מפתיע במיוחד, הם זוג שמטייל וכמעט תמיד נמצא בתנועה. אם לא התואר, ספק אם משהו יכול היה להשאיר אותם סטטיים לתקופה כזו: "ליאור התחיל ללמוד בבאר שבע והעביר שם את שנת הלימודים הראשונה, ואז עברנו לאילת כדי שאוכל להתחיל ללמוד גם כן. המעבר היה טבעי, כי ליאור יכול היה להמשיך את הלימודים עם אותם המרצים והמסגרת שהייתה לו באוניברסיטת 'בן גוריון' בבאר שבע, ולי היו תנאי לימוד וקבלה נוחים באילת. יש פה גם עניין של חוויה, אנחנו אוהבים לטייל, לראות ולגור במקומות חדשים".

איך משלבים לימודים וזוגיות?
"אנחנו קונים ציוד יחד, לומדים ומתכוננים למבחנים יחד, זה עובד נהדר. בעבר עבדנו ואפילו ניהלנו מקומות ביחד, אז זה לא חדש לנו וזה תמיד עובד נהדר. אנחנו עושים הכל יחד ויודעים להסתדר ולעשות את זה נכון. בשנה האחרונה, התגוררנו בדירה באילת, אבל היה קצת יקר מדי בשביל סטודנטים, והמעונות נותנים מענה מצויין, עם דירה חדשה ונקייה, כך שבשנה הקרובה החלטנו לעבור לדירת זוג בקמפוס. עוד לא התנסיתי במגורים של סטודנטים, אבל זו סביבה מצויינת לחיות וללמוד בה, אני בטוחה בזה".

איך מרגיש לחוות את כל תקופה האוניברסיטה יחד?
"זה מדהים. כיף לחוות את כל האירועים המשמחים וההתפתחות יחד, ובמצבים שפחות קל, יש מי שתומך ומקשיב, כך שזה כיף בכל מובן, לא הייתי יכולה לדמיין את כל החוויה של הלימודים בלעדיו. הסביבה שלי כולה נמצאת בזוגיות, כך שזה דבר מאוד טבעי, על אחת כמה בגיל הזה. למרות שאנחנו קצת בוגרים ביחס לסטודנטים האחרים, אלה שמתחילים ללמוד כמעט מיד אחרי הצבא. יש סטודנטים מבוגרים מאיתנו, כמובן, אבל שמענו כבר כמה פעמים את ההגדרה של 'הזוג המבוגר והאחראי'. אבל העובדה שזה מקום קטן עושה את כל העניין נוח מאוד, בטח בתור זוג, והסביבה באילת נעימה מאוד מבחינת התנהלות ולימודים".

הסרת חלודה


התחנה הבאה הייתה קצת הזויה. שמש צהריים, תחנת כיבוי האש באילת, חבורה של כבאים על הספסל בחוץ, הסטודנטים הטריים של האוניברסיטה. בשנה הקרובה הם יפשטו את מדי הכיבוי ליום אחד ויעברו לטי-שירט ותיק בית ספר על הגב כדי לרכוש, אחרי כל כך הרבה שנים, תואר אקדמאי, וזו כנראה, רק ההתחלה. גיא אדרי, ה'חדש' שבחבורה, הצטרף לכיבוי לפני ארבע שנים ונמצא כבר בעיצומו של תואר ראשון. הוא החליט לבדוק את מצב ההשכלה בכוח וגילה שכלוחם אש כמעט בלתי אפשרי לשלב לימודים, והוא יחיד הסגולה שנלחם על ההשכלה שלו. שינוס מותניים יחד עם שיתוף פעולה של דיקנית האוניברסיטה העלו פרויקט לימודים מוצלח שיצא לדרך בשנה הקרובה: "לפני ארבע שנים, כשהתגייסתי לכיבוי, התחלתי תהליך הרשמה ללימודי תואר ראשון, אבל הכל נעצר בגלל הקליטה לכיבוי שהיא ארוכה ועמוסה מאוד, ולא ניתן לשלב לימודים עם ההכשרה. לפני כשנתיים, התחלתי שוב תהליך לימודים, הצלחתי. בד בבד התחלתי לדבר עם אנשים בכיבוי ולרחרח ופתאום גיליתי שלאף אחד אין השכלה אקדמית. מאוד קשה לשלב את המשמרות המבצעיות פה יחד עם מסלול לימודים, אנחנו עובדים משמרות של 24 שעות ואחריהן 48 שעות של כוננות, כך שבכל שבוע עובדים בימים אחרים, ואי אפשר להתחייב ליום לימודים מסוים, אז אנשים ויתרו על הלימודים. הקדמה לא פסחה גם על כיבוי האש, ואנחנו נדרשים לעמוד בכל מיני אתגרים שיהיה הרבה יותר קל להתמודד איתם אם לאנשים תהיה השכלה שהיא קצת מעבר, בכל זאת אנחנו נותני שירות. ככל שהזמן עובר, הבנתי שנהיה נותני שירות הרבה יותר טובים אם נלמד. בזכות זה שאני כבר בעיצומו של התואר שלי, התחלתי לבדוק מה הן האופציות ללימודים, תיאמתי פגישה עם הדיקנית, הצגתי לה את אופי העבודה שלנו ושאלתי איך היא יכולה לעזור לנו. לימודי התואר היה העניין הפשוט, השלב הקשה היה להביא אנשים למצב שיוכלו להתחיל ללמוד מבחינת תנאי קבלה, מעבר לזה שאלה אנשים שלמעלה מ-15 או 20 שנה לא למדו לימודים אינטנסיביים ושם היה האתגר האמיתי".

איך הצלחת בסוף?
"יש דבר כזה שנקרא 'מכינה 30 פלוס', שבה כל מי שמעל גיל שלושים יכול לעבור מכינה קדם אקדמאית באוניברסיטה במקום לעשות פסיכומטרי, ובאם אין לו תעודת בגרות, שם לומדים מקצועות בסיסיים כמו היסטוריה, אזרחות, מתמטיקה ואנגלית, מעין הסרת חלודה. כשבסוף המכינה מקבלים תעודת כניסה לאוניברסיטה. יש צורך לעבור בציון משכנע של מעל ל- 75נקודות. המכינה בכיבוי הייתה הצלחה גדולה, וכולם קיבלו ציונים מצויינים, הממוצע הכיתתי - 91. פתחנו לקראת המכינה כיתת לימודים שהתקיימה במועדון של הכיבוי. שלוש פעמים בשבוע, במשך שלושה חודשים, המועדון שינה את פניו לחלוטין- סידרנו שולחנות, כיסאות, לוח ומקרן, כיתה אמיתית. מורים של המכינה מהאוניברסיטה התגייסו כדי ללמד את החבר'ה והגיעו לתחנה בגלל שיש אנשים שהיו בזמן משמרת במהלך הלימודים ולא יכלו לעזוב את התחנה. בכל שיעור נרשמה נוכחות של מאה אחוז, אבל לא אחת קרה שבאמצע שיעור היה מצלצל פעמון מרעיש אוזניים, והכבאים יוצאים לאירוע שריפה. מי שלא במשמרת היה נשאר לשתות קפה עד שהצוות חוזר ופשוט ממשיכים את השיעור כרגיל".

אם יושבים בשיעור ופתאום יש איזו שריפה בקמפוס?
"אני מעריך שזו אחת הסיבות שהאוניברסיטה עודדה אותנו להגיע", הוא צוחק, "כשאנחנו בסביבה, יש שקט בטיחותי. לוחמי אש ערניים כל הזמן, גם בבית וגם בזמן המנוחה ריח של מנגל מהשכנים גורם לנו לקפוץ. כשנהיה באוניברסיטה, אני מעריך שהכל יהיה בשליטה".

מה הם לומדים?
"התואר שאנחנו מכוונים אליו הוא תואר רב תחומי שבו מספר חטיבות ונוגעים קצת בכל דבר. רובם בחרו את אותן החטיבות של מדעי הרוח והחברה עם פחות דפדפות משובצות. הקמפוס בא לקראתם גם במהלך התואר ומרכז את הלימודים ליום אחד מתשע בבוקר עד תשע בערב, שזה מאוד קשה, אבל במציאות שלנו אין הרבה ברירה. כמובן שנעשה את המאמצים למצוא את המקום לזה בסידור העבודה יחד עם מפקד התחנה, יהודה קסנטיני, שנתן את ברכתו והוא מאוד עוזר ודוחף אותנו למען העניין ומגיע לו קרדיט על כך".

לא מוזר שכבאים לומדים מקצועות הומניים?
"אנשים אולי לא מודעים לזה, אבל להיות לוחם אש זה לא מה שרואים בסרטים וקוראים בסיפורים. אני מארח בתחנת הכיבוי קבוצות של ילדים ואת תנועת הצופים ואני מבין שהמון אנשים לא לגמרי יודעים מה מהות התפקיד שלנו, שזה הרבה מעבר לכיבוי שריפות. מדובר בחילוץ מתאונות דרכים, עלייה למקומות גבוהים, ירידה לבורות, דליפות גז, חומרים מסוכנים. אקח לדוגמה את נושא החומרים המסוכנים, שהוא תחום כל כך נרחב ומצריך ידע בהמון נושאים, שלא לדבר על רמת האנגלית שנדרשת. זה תחום בו הידע מגיע ממאגר בין לאומי וצריך להתעדכן כל הזמן. עם קופסה ריקה אי אפשר לגעת בנושא כזה. אנחנו נדרשים כאן למאמץ אינטלקטואלי יומיומי. נכון שעם השנים עמדנו באתגרים בצורה טובה כי היינו מקובעים בצורה ספציפית על הדברים אותם אנחנו צריכים לדעת. אבל אני מאמין שאם זה התחום שאנחנו צריכים להתעסק בו, אז כדאי שנדע קצת יותר. אין מתאים יותר מלוחמי האש ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה. אנחנו נמצאים כאן במשמרות אורגניות 24 שעות אחד עם השני, וזה המקצוע המושלם שיעזור לנו להעביר את הזמן הזה בצורה מוצלחת יותר. התואר הראשון של היום הן שנים-עשר שנות הלימוד שהיו נדרשות פעם, וזה דבר שהוא בסיסי והכרחי כדי להתחיל איתו בכל מקום. אני בהחלט רואה את עצמי פה לעוד 25 או 30 שנה", אני קוטעת אותו כאן ותוהה,
אם קריירה כבר יש, אז למה בעצם תואר?

"חשוב לציין גם שאין לנו ככבאים תועלת חומרית מיידית מלימודי תואר, ואנחנו לא מקבלים תוספת במשכורת או הטבה כלשהיא בעקבות הלימודים. אבל אני מאמין שזה מקנה הטבה אחרת מבחינת התפקוד היום-יומי, יכולת בפתרון בעיות, התנהלות אחד עם השני. המטרה היא לא להיות מומחה למזרח תיכון או איש תקשורת דגול, אלא בעיקר להקנות לנו יכולות למידה, להבין מה שאנחנו שומעים וקוראים, לדעת לפרש דברים ולתת פתרונות, להבין במגוון תחומים רחב יותר. הקלישאה היא כל כך נכונה, ידע זה כוח. אני מרגיש את זה מהבית שהתואר משנה בן אדם לגמרי. אמא שלי, לצורך העניין, התחילה ללמוד לפני שבע שנים ומאז היא בן אדם שונה, פתאום היא מבינה בספקטרום הרבה יותר רחב של דברים, הדיבור הפך רהוט יותר, אוצר המילים רב יותר, הבטחון בדיון התחזק. פתאום אפשר לקרוא משהו ואין צורך לקרוא אותו שוב כדי להבין מה אני קורא, זה חוסך זמן, משאבים ואנרגיה. אם אני הולך להיות פה עוד 20 או 30 שנה, אני רוצה שיהיה לי נעים יותר".

מפחיד כמו לכבות שריפה



תמונת כתבה
לוחמי האש של אילת מתכוננים לשנת הלימודים


מצחיק אולי לחשוב על לוחמי אש מתיישבים בכיתה עם סטודנטים מול מורה ולוח. אבל השכלה היא דבר חוצה גילאים וגבולות, והם, בדיוק כמו כל סטודנט חדש, עסוקים בקניית ציוד לימודי ומתרגשים לקראת השנה החדשה: "זה מחזיר את כולם לימי בית הספר, דבר מאוד יפה לראות. פתאום לוחמי אש קשוחים ומסוקסים מתעסקים במחדד ומחק, זה נורא נחמד ומצחיק. זה סוג של פיק ברכיים לחזור לספסל הלימודים בגיל 30 או 40 כשיש זאטוטים בבית ובמציאות הכלכלית הלא פשוטה בימנו זה דבר מאוד מלחיץ. עם כל צעד שלוקחים 'נקברים' בתוך הלימודים ומבינים שאין דרך חזרה וזה מפחיד. אבל פחד הולך יחד עם לוחם אש, אנחנו רצים ביום-יום לתוך דירות בוערות, אז מה זה בשבילנו לשבת בחדר ממוזג עם כמה סטודנטים ומרצה?", הוא צוחק, "קטן עלינו. יש לא מעט חששות כמו לפני כל פרויקט גדול. מדובר בארבע שנים של לימודים, ואלה אנשים לא למדו הרבה מאוד זמן, בדיוק כמו שרעדו הברכיים לפני המכינה. אבל אנשים שחיפשו איך להבריז מבית הספר בשיעורי מתמטיקה ואנגלית הוציאו פתאום ציונים גבוהים מ-90, ופתאום מבינים שזה אפשרי. אנחנו כבר לא ילדים, אנחנו מגיעים היום עם ראש אחר ללימודים, כי אנחנו רוצים. אנחנו משלמים לא מעט כסף, משנים את אורח החיים למען זה, מפנים זמן. זה לא דבר שבהכרח מסתדר עם המשפחה והעבודה, אבל צריך למצוא לזה מקום כמו לכל דבר אחר שרוצים. פשוט מרחיבים קצת את חיי היום-יום ודוחפים בין לבין משהו חדש".

איך ישתלבו לוחמי האש בחברת הסטודנטים?
"כמובן שזו לא רק כיתה של הכיבוי וישבו בה עוד הרבה סטודנטים מסביב. אבל כמו שאני מכיר את הכבאים, הם יתנו את הטון. הם אנשים דומיננטיים ושמחים, אנשים טובים. מאז שהגעתי לכאן פגשתי אנשים משכמם ומעלה שיתבלטו בתוך כל קהל ואין לי ספק שהם ישתלבו מצויין. אני בטוח שההתחלה תהיה קשה כמו שהייתה בשבילי, אבל אני איתם כאן לאורך כל הדרך והבטחתי שאני אלווה אותם דרך שיעורים פרטיים, הרצאות פרטיות וכל מה שצריך כדי לעזור להם ללמוד. זה מתחיל בזה, שהם מתקשרים אליי בכל ערב לבקש עזרה בהרשמה המקוונת באינטרנט, ועובר דרך ההתלבטויות באיזה קורסים לבחור וממשיך עד שאלות כמו אילו דפדפות ועפרונות צריך לקנות. הפכתי להיות מנטור רוחני של החברים שלי כאן בכל נושא התואר, אפשר לומר, אני אוהב להיות לוחם חברתי וכשאני רואה משהו שצריך לשנות, אני מסתער".

למה דווקא השנה?
"ברגע שהבנתי שמשהו חסר ואין כאן אף אחד שרוכש השכלה אקדמאית, הדברים קרו מאוד מהר. אני תמיד שמח שאני רואה משהו עקום שצריך לתקן, ומהרגע שנדלקה לי הנורה הזו, נפגשתי עם הדיקנית של האוניברסיטה ועם אדווה שאחראית על המכינה, שאגב בלעדיהן כל זה לא היה קורה ומגיעות להן אלפי תודות. הכל קרה מאוד מהר ופתאום הם כבר מתחילים ללמוד בעוד חמישה ימים. ברור לי לגמרי שהרבה מהם ימשיכו גם ללימודי תואר שני כי עם האוכל בא התיאבון. ההתחלה היא מאוד קשה, אבל ברגע שעוברים את השלב הראשון, אי אפשר להפסיק. יש פה אנשים מצויינים שאם לא היו מתגייסים לכיבוי אש לפני שנים והיו בוחרים במסלול של לימודים, אין לי ספק שהם היו במקומות טובים אחרים. ואני בטוח שהם ירצו להמשיך ולהתפתח משם".

חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש