פרסומת
דלג

זהב לטיני

מאת: ● 24/10/2013 18:58 ● ערב ערב 2625
היא התחילה עם שרשראות חרוזים שהכינה כשהתנדבה במד"א באילת. והמשיכה לתכשיטנות של הגדולים עם זהב וקריסטלים. מהרגע בו דרכה במקסיקו היא בתנועה מתמדת כלפי מעלה. היום היא מספרת על קפה ועוגה עם סלמה הייק, עיצוב תכשיטים לכל המי ומי של מקסיקו ו'סוורובסקי'. ענבל גרוסמן מאילת נוסקת מעלה- סיפור הצלחה
זהב לטיני

זוכרים את שרשראות החרוזים שהיינו מכינות בתור נערות בתיכון? עבור ענבל גרוסמן (29), הילדה האילתית האולטימטיבית, זה הפך לסיפור הצלחה הוליוודי קלאסי, סליחה, לטיני. כשהיא טסה בגיל 18 להכיר את השורשים המקסיקנים של אביה היא לא תיארה לעצמה לרגע שהיא תכיר שם את אהבת חייה, תשתקע שם למשך 9 שנים (והיד עוד נטויה), תקים חברת תכשיטים משגשגת ותעצב לחברה הבינלאומית והיוקרתית ‘סבוורובסקי’. כשסלמה הייק, השחקנית המוערכת, קופצת אליה לקפה ועוגה, היא תמיד קונה איזו שרשרת או טבעת. כן כן, ככה נראים חיי היום- יום שלה

תמונת כתבה


מערוץ הילדים לתעשייה במקסיקו


אביה של ענבל הוא חצי מקסיקני וחצי ארגנטינאי. זה היה כל הקשר שלה לדרום אמריקה עד שביום בהיר אחד החליטה ענבל שהיא רוצה ללמוד ולהכיר יותר על הצד המקסיקני הזה שלה. "אף פעם לא ידעתי שום דבר על מקסיקו, אף אחד מהמשפחה שלנו לא דובר ספרדית, ובאופן כללי לא היה קשר ממשי בין המשפחה האילתית למשפחה שנמצאת שם. בגיל 18 החלטתי שאני נוסעת להכיר את המשפחה ואת השורשים שלי. לרגע לא דמיינתי שאשאר שם תשע שנים והכל יתגלגל כך". מסתבר שגם במקסיקו כשיהודייה בשר ודם מגיעה לבקר, ההתרגשות גדולה. "כולם רצו להכיר לי המון אנשים", היא מספרת בחיוך, "וכך למעשה הכרתי את בן הזוג שלי, אליה, שהוא במאי, מפיק, ומנחה טלוויזיה במקסיקו. חזרתי לארץ כדי להתגייס, כי לא הסכמתי לוותר על השירות הצבאי, ובזמן הזה דיברנו כל הזמן ב'סקייפ'. הוא הגיע לאילת כדי להכיר את אמא שלי ואת המקום, כי הוא לא היה כאן קודם, ואפילו הצלחתי לנסוע אליו כששחררו אותי לחופשה מהצבא. ניהלנו מערכת יחסים בשלט רחוק. מההתחלה הרגשנו שזה לא סתם. שכשאני אשתחרר מהצבא אסע אליו בחזרה. ידענו שאם נצליח להחזיק את מערכת היחסים בצורה הזו במשך שנתיים, זה הדבר האמיתי. שבוע אחרי שהשתחררתי כבר הייתי במקסיקו".

מה הביא אותך לתכשיטים מלכתחילה?


"זה התחיל עוד באילת מתכשיטי חרוזים פשוטים שהייתי מכינה, צמידים של 2 מטר שהיינו עונדות על היד בתיכון. כנערה התנדבתי במד"א, היינו יושבים שעות בתחנה ומחכים לקריאות והקפצות, אבל אילת היא עיר קטנה, ואין הרבה קריאות, ברוך השם, אז הייתי לוקחת איתי את החרוזים והחוטים ויושבת ומכינה תכשיטים. זה כל כך מרגיע, סוג של תרפיה וזה כיף ליצור, מפתח את הדמיון. חברות היו מבקשות שאכין להן צמידים והייתי עושה את זה בכיף. מאוחר יותר בצבא, היו מבקשים לקנות ממני תכשיטים שענדתי, שם התחלתי למכור, אבל ממש מעט. גם אז לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע, זה היה תחביב ותו לא. עבדתי בצוות בידור והתעניינתי במשחק, רציתי להנחות בטלוויזיה, לשדר בערוץ הילדים, הופעתי עם דפנה דקל ויעל בר זוהר. יומיים לפני שנסעתי התקשר אלי אמיר ממן, אחד הבמאים היותר טובים בארץ, ורצה שאעבור לתל אביב ואתחיל להתקדם איתו. אמרתי לו שאני טסה למקסיקו ושאדבר איתו כשאחזור. עד היום לא התקשרתי אליו", היא צוחקת. "היום אני חיה עם בן זוג שעובד במדיה הזו, ואני מודה לאלוהים כל יום שלא נכנסתי לתחום הזה, כי הוא ממש לא מתאים לי. כדי להגיע לאן שמגיעים הכוכבים צריך להאמין בעצמך ולהיות בן אדם מאוד חזק כי שומעים הרבה ‘לא’ בדרך ומקבלים המון ביקורת. יש המון קנאה ותחרותיות בתחום הזה וזה לא בשבילי. אני אמנית, אבל בסגנון אחר לגמרי".

בחזרה לתכשיטים


כשענבל הגיעה למקסיקו היא התחילה לעבוד בביטחון של הקהילה היהודית, אבל לא ממש התחברה לעבודה "כי זה ממש לא מי שאני. המטרה לשמה רציתי לעבוד שם הייתה כדי ללמוד את השפה ולהיות בתעסוקה ולא לשבת בבית, אני מאוד אוהבת לעבוד ועושה את זה כבר מגיל 14", היא אומרת. יום אחד כשאליה, בן זוגה, שאל אותה מה היא באמת אוהבת לעשות, סיפרה לו ענבל על התכשיטים. "ואז, בשיא הפשטות, הוא אמר לי ‘בואי נלך לקנות חרוזים’, וככה פתאום חזרתי לזה. זה התחיל מחרוזים פשוטים מפלסטיק, אבל זה לא היה נראה פשוט, כי ברגע שמרכיבים את זה נכון ושונה אף אחד לא שם לב שמדובר בפלסטיק. התחלתי למכור לסביבה הקרובה שלנו תכשיטים- לחברים, למשפחה וקולגות, וראיתי שאנשים אוהבים את הדברים שאני עושה ושיש בזה עתיד, אז למדתי צורפות במשך שלוש שנים, כשבאמצע לקחתי הפסקה כדי לעבוד בסניף של ‘מיכל נגרין’ בשביל ללמוד איך מתנהלת חנות. כשהציעו לי לנהל את החנות, העדפתי לעזוב, כי העבודה בסך הכל הייתה בנוסף לתחביב ולא במקומו. במקסיקו גם לא משתלם לעבוד בחנויות כאלה כי משלמים משכורות רעב, בגלל זה יש שם הרבה עוני. אני אמנם לא עבדתי לשם הכסף, אבל לא ממש התכוונתי להשקיע את כל כולי במשהו שהוא לא המטרה".
במהלך לימודי הצורפות שלה הכירה ענבל את ויקי לניאדו, שותפתה בהווה, בחורה מדהימה, אמא לשלושה ילדים מקסימים. "היה בינינו קליק מידי. ברגע הראשון בו הכרנו שאלתי אותה אם היא רוצה להיות השותפה שלי בחברה אותה אני רוצה להקים. הרבה אנשים הציעו לי להצטרף אליהם לעסק אבל ויתרתי, רציתי משהו משלי. להתנהל עם שותף זה לא דבר קל אבל אני וויקי שומרות על עצמנו קודם כל כחברות ובזכות זה אנחנו מסתדרות כל כך טוב וכל בעיה בינינו נפתרת בדקות. הקמנו יחד את החברה, שהיום כבר בת שלוש שנים, התחלנו לבחור חומרי גלם יחד ולעצב תכשיטים ופשוט הסתובבנו בין חנויות באזור היוקרתי של העיר, סוג של ‘כיכר המדינה’. שאלנו מי הבעלים ואם הם מעוניינים למכור את התכשיטים שאנחנו מייצרות. בחנות הראשונה כבר אמרו לנו ‘כן’ ומשם זה רק תפס תאוצה. היום אנחנו מהחברות המובילות במכירות בחנויות האלה, ואנחנו בשלבי עיבוד לפתוח בית מלאכה משלנו, כי כבר יש לנו צורך בכך, אבל נכון לרגע זה אנחנו שוכרות בית מלאכה שמכין לנו את התכשיטים".
על עבודת העיצוב של התכשיטים מספרת ענבל: "אנחנו עושות את כל עבודת העיצוב, בתחילה כציור, אחר כך אנחנו בונות אותו משעווה, ואז מכינות תבנית ממתכת שצריך לשייף, לעבד ולעשות לזה גימור. מהתבנית הזו מכינים את התבנית הגדולה בבית המלאכה של התליונים והטבעות ואנחנו מרכיבות את האבנים ואת התכשיט עצמו. העיצוב הוא משתנה וכל תכשיט הוא אחד מסוגו".

תמונת כתבה


ואז הגיע סוורובסקי


והנה הדובדבן שבקצפת- אמנם העניין עוד ממש בחיתוליו, אבל לפני כשבוע, חתמו ויקי וענבל על חוזה עם חברת היוקרה הענקית ‘סוורובסקי’ שמייצרת, משווקת ומוכרת תכשיטים מסביב לעולם. לפחות מבינים שבינינו, מדובר באוסקר של התכשיטים, השטיח האדום של כל אבני החן והשרשראות, תרתי משמע. "זו הייתה התפנית הכי גדולה של החברה", מספרת ענבל בחיוך, "אני עובדת עם בלוגרים של אופנה ואחת מהן לקחה אותי תחת כנפה. אחת כזו שמאוד אוהבת את הדברים שלנו ויש לה המון קשרים, שעונדת את התכשיטים שלנו באירועים והחליטה להראות אותם לחברה טובה שלה שעובדת בחברה והיא אהבה. הבחורה הזו פגשה אותי ועשתה לי מין ראיון קטן, שאלה איפה אני קונה ומוכרת, מה אני מכינה, אבל לא ממש הסבירה מי היא ומטעם מה. כשהיא ראתה את התמונות מהעיתונים והבינה שכל העניין הוא לא סתם, היא הזמינה אותי לפגישה במשרדים של ‘סוורובסקי’, שמאוד מוכרת במקסיקו ויש לה המון חנויות במדינה. הם שלחו תכשיטים שלנו לחברה באוסטריה, כחלק מתנאי הקבלה, ומאוד אהבו אותם. למען האמת הם עדיין לא החזירו לי אותם כי ביקשו להישאר איתם לאורך כל העונה", היא צוחקת, "משם הדרך הייתה קצרה. הם שלחו לנו חוזה והחתימו אותנו בתור מעצבות של החברה והם שולחים את התכשיטים שלנו לתצוגות בכל העולם. לכל התכשיטים שלנו יש את התווית של ‘שבא’ וגם את התווית של ‘סוורובסקי’. הם מפרסמים אותם ולוקחים חסות על אירועי ההשקה שלנו ואנחנו מתגלגלים הלאה יחד. אני עדיין לא קולטת מה קורה סביבי. כשחתמנו עם ‘סוורובסקי’ ויקי קפצה, השתוללה וצעקה עם החברות שלי, ואני פשוט עמדתי והסתכלתי עליהן כי אני עדיין לא מאמינה שזה קורה. זו התפתחות עצומה ומהירה מדי בתוך שלוש שנים, לא ציפיתי לרגע שזה יקרה. אני שמחה ומאושרת, אבל אני תמיד מסתכלת קדימה, עכשיו אני רוצה לעבוד עם חברת ‘טיפאניס’, שזה החלום הגדול. יהיה מעניין אם אני אמשיך לשאוף משם כשזה יקרה כי בשבילי זה הטופ, אבל כשאני אגיע לשם אני אתקשר", היא מבטיחה.

מה סימן ההיכר שלכן?
"כל התכשיטים שלנו הם עם ציפוי מוזהב. אנחנו לא משתמשות בכסף או בזהב לבן כי הזהב הצהוב מבליט את הצבע של האבנים וזה סימן הזיהוי שלנו. זה וגם המון אבנים צבעוניות. יש לנו סגנון מאוד ספציפי והקליינטיות והחברים כבר מזהים אותו ושולחים לנו הודעות לפתוח טלוויזיה כשמנחה או שחקנית עונדת תכשיט שלנו. ויקי קצת פחות מעורבת בפרסום ובשיווק של החברה, היא קצת יותר ביישנית ממני ולי יש קצת יותר בטחון אז אני בעיקר דוחפת את זה, אבל היא עובדת ומעצבת יחד איתי הכל. כשאני עובדת על השיווק היא מייצרת את רוב התכשיטים והחלוקה בינינו נהדרת".

איך הסתדרת עם הבירוקרטיה והספרדית?
"הספרדית שלי אחרי הלימודים כבר הייתה מצוינת. אחרי כמה שנים של עבודה במקסיקו אני כבר מכירה את קודי ההתנהגות והדיבור, כך שלא היה לי קשה להתנהל, גם מול המשרדים הממשלתיים. אני גם מסתדרת עם כולם. רק לפני חודש, למשל, חתמתי חוזה עם חברת טלוויזיה ואני אחראית לאקססוריז בכל התוכניות שלהם, של המנחות, תוכניות הבוקר והאקטואליה והשחקניות, ובמשך התוכנית מפרסמים את החסות של החברה שלנו. האנשים במקסיקו הם מקסימים, חמים, אנשים טובים, שזה דבר מאוד חשוב למישהו שמגיע מישראל כי גם אנחנו אנשים חמים, כך שהתקבלתי בזרועות פתוחות שם. מאוד עוזר להיות ישראלי בעסקים בחו"ל כי יש לנו את ה'פלפל' הישראלי, וזה משהו שמוציא אותנו מהכלל, כי אין את זה בשום מקום אחר בעולם. אנחנו אוהבים לעבוד, אנחנו מתחברים לכולם, כיף להיות איתנו, יש לנו אופי שונה ואנחנו הרבה יותר בולטים וחזקים באופי מהמקסיקנים. אני מרגישה מאוד בולטת שם, גם מבחינת המראה השונה והם מאוד אוהבים את זה, ואת הישראלים בכלל. יש להם קשר מיוחד לארץ, ויש להם דעה מצוינת על ההתפתחות הטכנולוגית בישראל, הם מעריצים את זה שכולנו מתגייסים לצבא ואני עוזרת לתדמית הזו, אני מרגישה מעין שגרירה".

"תמיד יוצא לי ‘כפרה עליך’"
אפשר לשמוע את האושר מתפתל בגלי הקול של ענבל כשהיא מדברת, דרך המבטא הקל שרכשה לעצמה בתשע שנים של אזרחות מקסיקנית. ה-ר’ שלה לא מתגלגלת לכל עבר, אבל יש איזה משהו קל שדבק בדיבורה השוטף והחייכני שמרמז על כך שהיא דרום אמריקאית. "כולם אומרים לי את זה, בעיקר חברים, כי הם יודעים שזה מציק לי, אבל אני לא מקבלת את זה", היא צוחקת, "מוזר לדבר עברית אחרי כל כך הרבה זמן שאתה נמצא בחו"ל ואני אפילו קצת שוכחת מילים, אבל עברית זו השפה שלי ולא נשמע לי הגיוני שאני מדברת אותה עם מבטא של שפה זרה, למרות שזה מובן כי ה-ר’ שלנו שונה מאוד מה-ר’ הלטינית, אז להתרגל לשים את הלשון במקום שונה בפה זה משהו שנדבק. אני מקווה שעוד עשר שנים לא יהיה לי מבטא חזק מאוד, כי לפני הכל אני ישראלית ואילתית. הילדים שלי ידברו עברית לצד ספרדית, בלי ספק. עד היום כשאני רואה ילדים במקסיקו, אני מדברת איתם בעברית, פשוט תמיד יוצא לי ‘כפרה עליך’", היא שוב צוחקת, "אליה הוא יהודי, אבל אנחנו לא חיים בקהילה היהודית במקסיקו סיטי, כי אני לא אוהבת לתחום את עצמי במסגרת, שם אנחנו כמו כולם. אנחנו יחד כבר 11 שנים ועכשיו כבר יש חתונה על הפרק. עד עכשיו היינו בטוחים שהחתונה תהיה בארץ, אבל עכשיו אני קצת פוזלת לכיוון השני. יש לי אמנם המון חברים בארץ, אבל החברים שחיים איתנו את מערכת היחסים שלנו, ואת היום-יום נמצאים במקסיקו. כנראה שבסוף יהיו שתי חתונות".

איך הסתדרתם ביניכם עם קשיי השפה?
"תקשרנו מאוד בקלות כבר מההתחלה, כי יש לו אנגלית מצוינת. עד היום אנחנו מדברים באנגלית ומשלבים קצת ספרדית. האתגר היה כשהגעתי ואף אחד מהאנשים שעבדתי איתם לא דיבר אנגלית או עברית, כך שפשוט זרקו אותי למים העמוקים בלי גלגל הצלה. שלושה חודשים אחר כך כבר דיברתי ספרדית שוטפת. היום כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור אני לא מבינה בכלל איך עשיתי את זה, אני רק יודעת שתקשרנו איך שהוא, למדתי מילה מפה ומילה משם ולאט לאט בניתי את השפה. היום כבר לא מאמינים לי שאני לא מקסיקנית".

איך אמא זילי מתמודדת עם המרחק?
"קשה לה, אבל היא תמיד תמכה בזה. אמא שלי תמיד אמרה שבשביל זוגיות ופרנסה יש ברכה לעזוב את הארץ והיא מבינה אותי מאוד. היא רוצה מעבר להכל שאני אהיה מאושרת והיא רואה שזה מה שקורה לי שם. אני חיה שם כבר תשע שנים ובזכות הפייסבוק אנחנו מדברות כל הזמן. כל שנה אני מגיעה לביקור של חודש בארץ, בלי אליה. אני אוהבת להיות עם המשפחה, לשבת בבית עם אמא, ליהנות מהים ומהחברים, לדבר בעברית. זה החופש שלי, לא לדבר שפות זרות. מה שבטוח - המשפחה מחכה לחתונה, כי זו סיבה למסיבה לחופשה במקסיקו. אליה מאוד תומך, הוא גאה בי ודוחף אותי מההתחלה, והוא מעריץ את מה שאני עושה ולאן שהגעתי, כי עשיתי הכל בעצמי. אני לא נוטה להזכיר את השם שלו, כדי שלא יחשבו שאני במקום הזה בזכותו, כיוון שהוא עובד בתעשייה. בכלל, אנחנו שומרים על הפרטיות של מערכת היחסים שלנו מאוד בקנאות ולא נותנים מקום לרכילויות להגיע אלינו. אני תמיד מגיעה לאירועים בליווי השותפה שלי ולא מלווה אותו בין השטיחים האדומים. מפורסמים שנמצאים כל הזמן תחת העיניים של הפפארצ'י עושים את זה בכוונה. הם מגיעים למקומות הנכונים ויודעים שיחכו להם שם, אני יודעת את זה כי אני חיה עם האנשים האלה והם מגיעים אליי הביתה. אני עובדת היום עם שמות גדולים בתעשייה: סנדרה אצ’וויריה וסלמה הייק. אנחנו נפגשות בדרך כלל אצלי או אצלהן בבית כדי שהמפגש יהיה אישי יותר ולא יציקו לנו מסביב, אני מביאה להן עוגה, והן מכינות קפה, הן כוכבות אבל איתי הן חברות וצריך להתייחס לזה ולדבר איתן כמו עם כל אדם אחר".

את רואה את עצמך חוזרת לארץ?
"אף פעם לא אומרים אף פעם, אבל כרגע אני לא רואה את זה קורה. יש לי חברה בסדר גודל שאי אפשר לעזוב וללכת. יכול להיות שאפתח סניף בישראל, אבל בשביל זה צריך משקיע ומישהו שמוכן לנהל את החנות, כי אי אפשר לעשות את זה ממקסיקו. בינתיים אנחנו מחפשות מישהו שישווק את התכשיטים שלנו כאן או חנויות שירצו לקנות ולמכור אותם.
אני עובדת עכשיו על פרויקט חדש ומיוחד בארץ. חברתי עם אמא שלי, זילי, שאחראית על ‘בית רפאל’ באילת, ויחד יצרנו ליין מיוחד ואקסלוסיבי לקרן ‘יובל סוזן’, בית מלאכה לילדים בסיכון שנמצא בירושלים וב’בית רפאל’ באילת. אני מכינה שרשראות מחרוזים והילדים מגיעים לבית המלאכה, במקום להיות ברחוב, מכינים העתקים לתכשיטים האלה לומדים ועובדים על התכשיטים, צלחות וכלים. את כל אלה ימכרו ב’בית רפאל’ בתוך חודש, אולי גם בדוכנים שיעמדו ב’מצפה התת ימי’ ובפארק תמנע, וכל הרווחים יעברו לתרומה".



חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש