יצחק נועם כסמל בעת שירותו הצבאי
"אתה מדווח מה שאריק יאמר לך לדווח"
נועם הצעיר רצה להתרחק מה שיותר ממלחמה וקרבות ובחר בקורס אלחוט, שנראה לו כמשהו רגוע, נקי ומרוחק מריחות אבק השריפה. משהתייצב ביחידה, קיבל את פניו סמל שלמה באום שתפקד יותר כסגנו של אריק שרון מאשר כסמל מחלקה. "העניין הוא כזה", אמר שלמה (שלימים הפך לאגדה כשחבר לאריק שרון ביחידה 101 המיתולוגית), "אנחנו צריכים גבר עם ביצים שיהיה צמוד אלינו בסיור אלים שהיחידה שלנו מבצעת, נצא מרפיח, נצמד לגבול עם מצריים ונלך מחולות חלוצה עד אילת. הגבול פרוץ והבדואים מבריחים לארץ נשק, סמים וכל מה שעולה על גמל. אנחנו נשמיד כל מה שזז ונסגור להם את הברז". שלמה העיף מבט נוסף בזיסמן שלפניו וראה יותר ילד מאשר לוחם. "אתה נראה ילד", אמר, "אבל בסיפוח שלך כתוב שעברת את כל הקרבות של גבעתי במלחמת השחרור כלוחם. אז אני מקווה שהם לא טועים", ועוד דבר אמר: "אתה לא רואה ולא שומע ולא מפרש פירושים - אתה מדווח למפקדה מה שאריק יאמר לך מילה במילה, לא פחות ולא יותר". ביחידת הסיור של אריק שרון היו ארבע כיתות, כיתה אחת של ותיקי קרבות מגובשים שראו כבר הכל ושלוש כיתות של עולים חדשים שמילאו את מקומם של הוותיקים שנהרגו נפצעו או התנדפו במלחמה. בחצות הלילה עלתה היחידה על משאיות עם הנעה קדמית, והסיור יצא לדרך. שלמה הסביר לאלחוטאי שלו שהצורך בהנעה קדמית נועד כדי לעבור חלק מהדרך בנסיעה על החולות. המשאיות הפתוחות, עודפי מלחמת העולם השנייה, נעו לאיטן, ובאור ראשון הגיעה השיירה לפאתי רפיח. רפיח של 1949 היתה עיירה מנומנמת עם רחוב ראשי אחד, מספר חנויות משני צדי הרחוב, הרבה חושות ומעט בתי אבן. אריק הורה להתארגן להגנה מרחבית ולהקים אוהלים לשהייה של לילה אחד. לאלחוטאי שלו אמר: "דווח למפקדה שהגענו לנקודת יציאה והכל שקט". עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה והזמן משום מה לא זז. נועם ראה את שלמה באום ואריק שרון מסתודדים ונעים בחוסר מנוחה, לפנות ערב, כנראה פקעה סבלנותו של שרון. הוא הורה לנועם לקחת את מכשיר הקשר הנייד, מ.ק. 19 שמשקלו היה כ- 20 קילוגרם והורכב על הגב כמו ילקוט בית ספר ולעלות על ג'יפ הפיקוד. אריק שרון התיישב ליד הנהג והרכיב על החצובה מקלע מ.ג. גרמני שזה לא מכבר נקלט בצה"ל. שלמה באום התיישב מאחור והרכיב מקלע דומה על החצובה שמאחור. נועם התקין את מכשיר הקשר על ברכיו וענד זוג אוזניות גדול לראשו. "אוקיי", אמר אריק, "אנחנו הולכים לבקר ברפיח". האלחוטאי לא זכר שסיור ברפיח היה חלק מהמשימה. למרות שתהה מדוע קראו למשימה 'סיור אלים', הוא ידע כמעט בעל פה את כל הפקודה. "חובתה של מדינתנו הצעירה", כך היה כתוב, "לשמור על גבולה מפני חורשי רעתה ולא לאפשר לכל פורץ לסכן את בטחונה על ידי הברחת אמצעי לחימה לתחומה. יחידת הסיור תאתר ותשמיד כל ריכוז של מבריחים שיתגלו לאורך הגבול. לרשות היחידה יעמוד מטוס קל, שיגלה מהאוויר את ריכוזי האויב ויכוון את חיילי היחידה לנקודת המפגש. יש להימנע ככל האפשר ממגע עם החילות הסדירים של המצרים ולהתרחק מריכוזי אוכלוסייה בעיירות הסמוכות לשפת הים". הוא עלה על הג'יפ ובעוד זה עושה את דרכו בנסיעה איטית בדרך העפר המובילה לרפיח, התקשר למפקדת החטיבה ולפקודתו של אריק הודיע: "אנו בעמדה היציאה, הכל שקט. בדיקת קשר בעוד 60 קטנות". החיים ברחוב הראשי של רפיח התנהלו בשקט פסטורלי. בעלי דוכנים של פירות וירקות לא צעקו כדי למשוך לקוחות. בפתחם של מספר בתי קפה ישבו גברים סביב שולחנות, שתו קפה או תה ושיחקו שש בש. על יד דוכן בגדים, הבחין נועם במספר נשים הנוברות בערימה של בדים, ובמקום אחר שיחקו כמה ילדים בכדורגל בחצר מאובקת. הג'יפ עשה דרכו בנסיעה איטית ברחוב ורק פה ושם זכה למבט מופתע של מישהו מיושבי הרחוב, כמעט בקצה הרחוב התעורר פתאום לובש מדים בפתח בית שעל גגו התנוסס דגל מצרי והחל לצעוק לעבר הג'יפ "אל יהוד אל יהוד". בעודו צועק הוריד מכתפו רובה אנגלי ישן ושלח שתי יריות לעבר הג'יפ. אריק לא היסס ובתוך שנייה אמר לשלמה אני מרסס מימין ואתה משמאל, שני המקלעים פתחו בבת אחת באש רצופה. יושבי בתי הקפה, הנשים בדוכן הבגדים והילדים ששיחקו בכדורגל, התקפלו במקום מושבם, אחדים נשארו לשבת כשראשם מונח על השולחן, אחדים נזרקו לאחור או נפלו על הרצפה המאובקת. מי שלא נפגעו קפאו על מקומם בהלם מוחלט. הג'יפ עשה דרכו עד לסוף הרחוב ואז אמר אריק: "אנחנו עושים סיבוב נוסף". הג'יפ הסתובב על צירו כשהמקלעים משני צידי המכונית ממשיכים לירוק אש ולפגוע בכל מי שעוד נותר בסביבה. משפסקה האש והג'יפ על יושביו עמד לצאת מרפיח, השתרר במקום שקט. אף אחד לא צעק, אף אחד לא בכה, היתה דממה, ריח של אבק שריפה, אבק דרכים ושמש חמה של חודש אוגוסט שהקפיאה את הרגע שילווה כנראה את האלחוטאי הצעיר עד יומו האחרון.
מפלוגה א' של גדוד 52 של 'גולני' שרדו בודדים
להביט למוות בעיניים
כשהחבורה על הג'יפ חזרה לנקודת היציאה, היא מצאה את היחידה פרושה ומוכנה ליום הבא, כשהיא ממוקמת בחורשה דלילה של עצי תמר. אריק שרון הורה לנועם להקים קשר עם מפקדת הגדוד ובתוך כך התיישב בכל כובד גופו למרגלות עץ תמר שהפך משענת לגבו. נועם התיישב על יד עץ סמוך ונשען אף הוא בגבו אל העץ, כשהוא מצפה למוצא פיו של מפקדו. "תרשום", הורה לו שרון: "תוך כדי סיור הכרות סביב לנקודת היציאה, נפתחה עלינו אש מנשק קל מכיוון רפיח. השבנו באש מקלעים למקור הירי וחברנו ליחידה, אין לנו נפגעים". בעודו מדבר, נפל במרכז המחנה פגז והתפוצץ. בעוד הקריאות "חובש חובש" נשמעות במחנה, המשיכו לעוף לעבר היחידה עשרות פגזים. הרעש שעשו היה מוכר לנועם מתקופת שרותו בגבעתי. היו אלה פגזי תותח 20 מילימטר שהיו בשימוש הצבא המצרי. הפגזים שנראו יותר כמו כדורי רובה גדולים היו קטלניים במיוחד, כיוון שעם פגיעה במטרה, היו מתפוצצים וגורמים נזק בדומה לרימון יד. בתוך כל המהומה, צעק אריק לנועם: "תודיע שהצבא המצרי מפגיז אותנו - ודרושה לנו אש תותחים למקור הירי". יצחק נועם, שהיה עדיין בעיצומו של הקשר עם המפקדה, העביר את הבקשה כשהוא מקווה שמהעבר האחר מצליחים לשמוע אותו מתוך הרעש וההמולה. הוא סימן לאריק באגודלו שההודעה הועברה ואז זה קרה: פגז 20 מילימטר נפל בדיוק בינו לבין אריק שרון, כשהוא מתיז חול ואבק לכל עבר. נועם הביט באריק, וזה החזיר לו מבט כששניהם קפואים לרגע על מקומם ומצפים שהפגז יתפוצץ ויסיים את חייהם. עברה שנייה ועוד אחת, ואז הבינו השניים שהיה זה פגז עקר שחוץ מקצת חול בעיניים לא הזיק להם כלל ועיקר. "מה קרה?", טרטר קול בקשר, "לא קרה שומדבר", ענה נועם והמשיך להעביר את ההודעה המבקשת סיוע באש תותחים.
יצחק נועם
"אתה עכשיו אחד משלנו"
הבקשה לאש אושרה ומטח של פגזים מיחידת תותחנים שחנתה לא הרחק משם השתיק את האש המצרית. שלמה באום התקרב ושאל מה קורה, "הכל בסדר" השיב לו שרון, "לאלחוטאי שלנו יש ביצים גדולות, הוא התנהג כמו גבר ואפשר לסמוך עליו" ואז, כשהוא פונה לנועם, שאל: "מה שמך ילד?", "שמי יצחק, אבל כולם קוראים לי איציק", השיב נועם, "אוקיי איציק, אתה עכשיו אחד משלנו". עד כמה שאיציק זוכר, היתה זאת השיחה האישית היחידה בינו ובין אריק שרון עד לתום הסיור שנמשך עשרה ימים. כבר ביום הסיור הראשון בחולות חלוצה, נתקעו המשאיות אחת לאחר השנייה בחולות הטובעניים ועד לצהרי היום, נשארה היחידה ללא אף כלי רכב. התסריט הזה היה כנראה ידוע מראש, שכן בסופו של יום, ציפתה לסיירים יחידה של 10 גמלים עם בדואים מיחידת הגששים של בדואי הנגב וכך התנהל הסיור: כל הציוד הכבד, ג'ריקנים של מים, אוכל ותחמושת, הועמסו על הגמלים. חיילי היחידה עם נשק אישי ומימיה אחת של מים (בימים ההם עוד היתה נהוגה משמעת מים) התנהלו ברגל לצד שיירת הגמלים, כל בוקר עם אור ראשון הגיע לאזור מטוס קל שטס לאורך הגבול. בכל פעם שהטייס גילה מאהל בדואי, הוא היה מודיע לנועם בקשר את מיקומו. אריק ושלמה הזעיקו מספר חיילים שפשטו על המאהל וחיסלו את יושביו, שבדרך כלל לא הספיקו אפילו להתעורר משנת הלילה. "כולם חוסלו", העביר נועם בקשר את סיכום הגיחות למפקדה, "לנו אין נפגעים". היחידה התקדמה בקצב של כ-20 קילומטר ליום, כשההליכה בחולות קשה והחום מעיק. איציק נועם, כשמכשיר הקשר הכבד על גבו, הלך בדרך כלל אחרי אריק, מוכן להקים קשר בכל עת שהמפקד ידרוש. נועם לא בדיוק הבין במה זכה להתחשבות כזאת מצד הלוחמים הוותיקים ולכן גם התפלא כשביום השני לסיור, הופיע שלמה באום כשהוא סוחב אחריו בדואי צעיר, אולי בן 17, קשור בידיו, "השארתי אותו בחיים בגללך", אמר שלמה לנועם המופתע, "עכשיו המוחמד הזה יסחב על הגב שלו את מכשיר הקשר שכבד לך ואתה תלך אחריו רק עם השפופרת ביד". וכך היה."תגיד יפה שלום למוחמד"
עשרה ימים נמשך המסע. דיונות החול לא הסבירו פנים לצועדים המותשים. כל הרמת רגל דרשה מאמץ להיחלץ מהחול, והשמש הקופחת רק הוסיפה על הקושי. בראש הטור צעד אריק שרון שהתנדנד מצד לצד בהליכה ברווזית משהו. ממש לידו, כמו צל, הלך תמיד שלמה באום, איש מוצק שנראה יותר כמו בריון שכונתי מאשר כסמל מחלקה. מסביב שרר בעיקר שקט. לאף אחד מהחיילים לא היה כוח להוציא מילה מהפה, וכל מאמץ התרכז בצעד ועוד צעד כשכל רגל מחפשת אזור מוצק להניח עליו את הצעד הבא. כמעט ללא צמחייה, בלי ציוץ, כשהאוויר החם מעיק על הנשימה, היו הקולות היחידים שנשמעו - חרחורי הגמלים וצעקות העידוד של הבדואים המושכים בצווארם. את השגרה הפר מדי בוקר המטוס הקל שחיפש מאהלים של בדואים, מטח היריות שבא בעקבות הגילוי ושאגות השמחה של שלמה: "חיסלנו את כולם, אפילו את הכלבים שלהם". ביום הרביעי של המסע, התמוטטו בזה אחר זה לוחמים שאיישו את הכיתות של העולים החדשים. כל מי שהתמוטט הועלה על גמל ונשלח לאחור. בתוך כך, החלה התמרדות של כיתת העולים החדשים שלא הבינו מדוע חייבים במשמעת מים. הם היו עייפים ושחוקים ומכלי המים על גב הגמלים היוו פיתוי עצום. היה שם אחד 'בוריס', בחור מגודל שלקח פיקוד, הוריד ג'ריקן של מים, שתה ממנו ונתן לחבריו לשתות. בעודם עושים זאת, פרק שלמה את המחסנית מתת המקלע שלו, התנפל על השותים והחל להכות בהם אחד אחד. בתוך שניות, היו כל עשרת השותים שרועים על הארץ מדממים מהאף ומהפה. הוא פנה בחיוך רחב לנועם ואמר "ראית? הכיתי אותם כמו ששמשון הגיבור הכה בפלשתים בלחי החמור". עד סוף המסע לא היו עוד דיבורים על משמעת מים. בוקר יום אחד נאמר ליחידה ש"מראש ההר אליו אנו עולים נראה את אילת". לאחר זמן שנראה כמו נצח, נתגלה באחת המפרץ הכחול מעוטר בהרים אדומים. נועם הביט בנוף, ובתוכו ידע שיהפוך להיות חלק בלתי נפרד מחייו. לתמיד. הסיור האלים עמד להסתיים. שלמה באום ניגש לאיציק נועם ואמר "צריך להיפרד ממוחמד - אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו - תגיד לו יפה שלום". בעודו אומר את הדברים, לקח שלמה את מוחמד אל מאחורי שיח מדברי שצמח בשולי הדרך. שתי יריות פלחו את הדממה. שלמה החזיר את האקדח לנדנו ואמר לנועם "יאללה הולכים לאילת".רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
