פרסומת
דלג

ילד יהודי מוסתר

מאת: אביבה דקל ● 25/4/2014 08:57 ● ערב ערב 2651
אחרי מלחמת העולם השנייה, קיבלו כל הילדים הבלגים שהוסתרו על ידי נוצרים בזמן המלחמה וגדלו משך שנים בבתי יתומים את התואר- "ילד יהודי מוסתר"ENFANT JUIF CACHE. ג'קי פומס, מותיקי אילת, מי שניהל את שדה התעופה בעיר ומחזיק בתואר קונסול הכבוד של בלגיה, נזכר ערב השואה בסיפורו האישי / תמונות: ארכיון
ילד יהודי מוסתר

מלחמת העולם השנייה, פגשה את ג'קי פומס שהיה אז ילד כמעט בן חמש כשפלשו הנאצים לבלגיה. ג'קי, בן יחיד, חזר אז עם הוריו מחופשה בצרפת ולרגע שקלו ההורים שאולי כדאי לחזור לצרפת, אבל לאמא של ג'קי היתה מכבסה גדולה במרכז בריסל ואביו היה סוכן של חברת הדלק 'בריטיש פטרוליום' וחבל היה להם לוותר על בית יפה ופרנסה טובה. בסופו של דבר החליטו ההורים לחזור.
בתחילה לא סבלו היהודים יותר מדי. הגרמנים הנהיגו משטר צבאי שבראשו עמד גנרל גרמני והחיים לא השתנו בהרבה. רק אחרי שנה החלו היהודים בבלגיה להרגיש את כובד ידו של המשטר הנאצי.
לפתע נתלו שלטים על העסקים, המזהירים את התושבים שלא לסחור עם היהודים, לקחו מהיהודים את תעודות הזהות הבלגיות, ועד מהרה נאלצו יהודי בלגיה לשאת טלאי צהוב על בגדיהם בכל פעם שיצאו לרחוב.
על ילדי היהודים נאסר ללמוד בבתי ספר מעורבים והם הורשו ללמוד אך ורק בבתי ספר יהודים, אוכל קיבלו רק על פי מה שהוקצב להם על ידי השלטון הנאצי וגזרות חדשות לבקרים הוטלו עליהם.
"כילד", מספר ג'קי, "לא הבנתי מדוע אני לא יכול לשחק עם כל הילדים ומדוע ראול, חבר שלי, פתאום התחיל לעבור לצד השני של הכביש כשראה אותי וסרב לדבר אתי. כשהגיע זמני ללכת לבית ספר, לא הבנתי מדוע אני חייב ללכת לבית ספר יהודי ולא לבית הספר עם החברים שלי מהשכונה. לא כל כך הבנתי מה זה 'יהודי'. הדבר היחידי שידעתי על יהדות היה שבכל יום שישי הכינה סבתא שלי מרק עם קניידלעך", הוא מספר.
יהודי בלגיה חשבו שהרע מכל כבר קרה, ואז כרעם ביום בהיר, החלו משלוחי היהודים ל"מחנות עבודה". ריכזו את היהודים בקסרקטין צבאי בעיר מלין והעלו אותם על רכבות – אלף איש בקרון. ככה הסיעו אותם לאושויץ שם מצאו רובם את מותם בתאי הגז וגופותיהם נשרפו בקרמטוריום.

תמונת כתבה


תמונת כתבה


תמונת כתבה


תחילת הסוף


"כילד קטן נהגתי לעזור לאמא שלי במכבסה, לקבל משלוחי כביסה ולהחזיר כביסה מלוכלכת ואמא שלי סמכה עלי שאסתדר. יום אחד כשנשארתי לבד במכבסה, עצרה משאית של האס.אס. ליד ואיש האס. אס שירד ממנה פנה אלי בגרמנית ושאל איפה ההורים. "הלכו", עניתי, "הם לא בבית". הגרמנים כנראה לא האמינו לי. הם דחפו אותי הצידה והתפרצו לדירה בה התגוררנו שהיתה צמודה לחנות. הם הפכו את הבית על פיו ואני, כל מה שהדאיג אותי כמובן, היה שפיזרו את הצעצועים שלי. השתדלתי מאוד לא לבכות כשחלק מהצעצועים נשברו. משלא מצאו את ההורים בדירה הם חזרו אלי בכעס, הושיטו לי דף נייר ואמרו: "תן את זה לאבא".
כשחזרו הוריו הביתה, נתן להם ג'קי את המכתב. במכתב צוין שהם מוזמנים לחקירה במפקדת האס.אס.
האב ארז כל מה שיכול היה לקחת בשתי מזוודות, לקח את אשתו ואת בנו והשלושה עזבו את הבית מיד משאירים את כל התכולה מאחוריהם. אביו של ג'קי מצא דירה קטנה בחלק אחר של בריסל שם התגוררו, כשהם מקווים ששם לא תשיג אותם יד הנאצים.
רוב הזמן נשאר ג'קי עם אמו לבד בבית בעוד אביו מנסה להמשיך למצוא פרנסה למשפחתו הקטנה.

"אמא הרגישה כל הזמן לא טוב", מספר ג'קי. "לא ידעתי שהיא בהריון. חשבתי שהיא חולה. התרוצצתי מדלת לדלת ברחוב שלא הכרתי וניסיתי להביא רופא שיטפל באמא. לא מצאתי אף רופא שהיה מוכן לבוא ולעזור לילד יהודי. סוף סוף הצלחתי למצוא אח שהתנדב לעזור ובא אלינו וניסה לעצור בלא הצלחה את שטפי הדם מהם סבלה אמא. באחת הפעמים כשאמא הרגישה רע ואני יצאתי לחפש עזרה חזרתי הביתה ומצאתי בית ריק. אמא לא היתה. "לקחו אותה", אמרו לי. כשהמשכתי לחקור התברר לי שהיו אלה משתפי פעולה בלגים שלקחו אותה. כשאבא חזר הוא התקשר למשטרה האזרחית ונאמר לו שאמא נלקחה לחקירה. מאז לא שמענו ממנה עוד. אבא הבין שהוא הבא בתור, הוא הסתיר אותי במשפחה נוצרית שהחביאה אותי עם עוד שני ילדים ונעלם. מה שלא ידעתי אז הוא שכל מי שנתן מחסה ליהודי סיכן בכך את חייו ואת בני משפחתו, משום שכשנתגלה "הפשע" שביצע הוא שילם בכך במאסר ולעתים גם במוות. זו היתה הסיבה שהעבירו אותי ממשפחה למשפחה. זמן מה שהיתי גם במנזר, אבל הנזירים גם הם חששו להחזיק בילד יהודי זמן רב והעבירו אותי הלאה.
יום אחד הגיע אבא, אחרי שלא ראיתי אותו זמן רב, וסיפר שהודיעו לו שמצאו את אמא. סיפרו לו שאמא נפטרה וביקשו ממנו לבוא לזהות את הגופה. אבא התכוון להשאיר אותי ולנסוע לבד, אבל אני כל כך בכיתי וצעקתי ונאחזתי בו עד שהוא נשבר ולקח אותי איתו. הגענו למרפאה בתוך מנזר. המרפאה היתה קרה ושקטה ועמדו בה שורות של מיטות מופרדות זו מזו באמצעות וילונות. חיפשנו עד שהגענו למיטה שם היתה מוטלת גופתה של אמי המתה וראשה חבוש כולו בתחבושות. למראה אמא שלי נכנסתי להלם. נצמדתי לגופה וסירבתי לזוז. הנזירים סיפרו שאמא שלי, שהיתה בהריון מתקדם, הוסעה ברכבת לאושויץ בה היו בכל קרון כאלף איש. היתה מהומה ואמא שלי שחשה ברע כנראה נפלה ונרמסה למוות על ידי שכניה למסע. הגרמנים זרקו את גופתה מן הרכבת והנזירים מצאו אותה והביאו אותה למרפאה. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. לא הצלחתי להתאושש מהמראה של אמי המתה שראשה עטוף בתחבושות. זה מראה שרודף אותי עד היום", מתוודה פומס.

תמונת כתבה


תמונת כתבה


תמונת כתבה


לבדו בעולם הגדול


אחרי הפגישה הקשה הזו של ג'קי עם אביו, מסר אותו האב שוב למשפחה נוצרית כדי שתסתיר אותו ונעלם. היתה זו הפעם האחרונה בה ראה ג'קי את אביו.
"מספר ילדים בני תשע ועשר התארגנו והחליטו לפגוע בילדים של משתפי הפעולה הבלגים. למרות שהייתי רק כמעט בן שמונה הסכימו לקבל גם אותי לקבוצה. הסתובבנו ברחובות, אכלנו מה שמצאנו בפחים ולעתים גם קיבלנו מעט אוכל מאזרחים. היינו חבורת ילדים מזי רעב, לבושי סמרטוטים, ללא בית וללא הורים. גרנו ברחובות וישנו בכל מקום שבו יכולנו להסתתר מהנאצים וממשתפי הפעולה הבלגים. עד מהרה התפרסמו שמותינו על לוחות מודעות והמשטרה הבלגית חיפשה אותנו. משנעצרנו, העביר אותנו לדורסן כדי לשלוח אותנו לאושויץ. למזלנו הרב נזעקה המלכה אליזבת ויחד עם נציגי הג'וינט הם התלוננו ומחו בפני השלטונות הגרמנים על כך ששולחים ילדים לעבודה. "ילדים בני שש עד עשר לעבודה? לא נראה הגיוני", הם מחו והצליחו להציל חמש מאות ילדים מהעברה ל"מחנה העבודה" אושויץ.
הגרמנים ריכזו אותנו במוסדות שהיו בפיקוח הגיסטפו בתנאי שכל לימודי הדת יהיו למודי דת נוצריים והשפה שבה נלמד תהיה גרמנית. קיבלנו תעודות שאנחנו ילדים יהודים בפיקוח הגיסטפו. המשטר היה נוקשה, משטר צבאי ממש ולעתים אכזרי, אבל לפחות היה לנו בגדים ללבוש ואוכל. בשנת 1943 הגיעה אלי ידיעה שאבי נשלח לאושויץ, שם נרצח וכך נחתה עלי כרעם ביום בהיר הידיעה שנשארתי לבד בעולם".

כשהתקרבו האמריקאים לבלגיה בשנת 1944, ברחו הילדים מהמוסד והסתובבו ברחובות בין גוויות רבות של גרמנים וסוסים מתים שנהרגו בהפצצות של המטוסים האמריקאים. הילדים בזזו את הגוויות ואכלו כל מה שמצאו, כולל בשר הסוסים ההרוגים. תארו לעצמכם מה קורה לנשמתו של ילד כשהוא מסתובב בין גוויות ומבתר סוסים מתים כדי לאכול. טראומה כזו לא עוברת לעולם ואין שום זמן שמרפא אותה, לא משנה כמה שנים עברו. כששוחררה בלגיה על ידי האמריקאים אספו אלה את ילדי הרחוב מזי הרעב והעזובים והעבירו אותם לבתי יתומים יהודים.
"כמו הרבה ילדים הייתי לבד בעולם בלי מבוגר שישגיח עלי, ובכל פעם שעברתי למשפחה אחרת החליפו את שמי הקודם בשם נוצרי אחר. הילדים הגדולים בחבורה, דאגו שלא אשכח את שמי האמיתי. בזכותם לא שכחתי את שמי ובבית היתומים היהודי נרשמתי אחרי שנים רבות בשמי האמיתי. יהודים רבים מארצות שונות רצו לאמץ יתומי מלחמה ואני הייתי מועמד לאימוץ על ידי משפחה קנדית, אבל אז הגיעו שליחים מישראל והעלו אותנו ארצה. בסוף 1949 עליתי ארצה באנייה 'גלילה' עם כל ילדי בית היתומים של בריסל וילדי בית היתומים של אנטורפן. בארץ שיכנו את כולנו במוסד 'ניצנים' ליד קיבוץ ניצנים.
כל צוות המוסד בבלגיה עלה איתנו ארצה. הייתי כל כך רזה שהרופאים לא נתנו לי סיכוי להישאר בחיים, ובכל זאת הסכימו שאעלה לישראל עם כל הקבוצה שמנתה מאה ילדים. בשנת 1949 פגשתי במוסד 'ניצנים' בארץ את ניקול ואת אחותה. ניקול ואחותה היו בבית היתומים של אנטורפן ועלו ארצה ל'ניצנים' יחד עם הקבוצה שלנו. לא כל כך הקדשתי מחשבה לניקול שהיתה אז בת שתים עשרה והתחברתי דווקא עם אחותה הגדולה שהיתה חמש שנים מבוגרת ממנה.
בעת היותי ב'ניצנים' התקשרו אתי אחיותיו של אבא, הדודות שלי, שלא ניסו ליצור אתי קשר כל השנים בהן עברתי את זוועות השואה. הן ניסו לכפר על כך שלא יצרו אתי קשר והצטדקו באמרן שפחדו שאם יצרו אתי קשר יתגלו וישלחו לאושויץ. הדודות ניסו להשפיע עלי לחזור לבלגיה. אני סירבתי לחזור ולהיות בלגי. רציתי להיות ישראלי ולהישאר בארץ ישראל.

כעבור תקופה ב'ניצנים' ביקשתי לעזוב. רציתי ללמוד עברית וב'ניצנים' דיברו כולם צרפתית או פלמית ונשארו בלגים. אני רציתי להיות ישראלי ולדבר עברית. בסופו של דבר הסכימו להעביר אותי לקיבוץ 'אלונים' כדי שאלמד עברית ואהיה ישראלי כמו שביקשתי".
ג'קי נשאר ב'אלונים' עד לגיוס וביקש להתגייס לחייל קרבי. "היו התנגדויות לכך, שכן הייתי ילד בודד, נצר יחיד למשפחה שנכחדה בשואה, אבל אני התעקשתי ובסופו של דבר הצלחתי להתקבל לחיל קרבי, כשאת השירות הצבאי שלי עשיתי בגבעתי".
כשהשתחרר מהצבא, נסע לבקר את אביבה, אחותה של ניקול, ופגשתי שוב את ניקול שכבר לא היתה הילדה הקטנה שזכרתי, ומאז שמרנו על קשר. הקשר הרציני בינינו התחיל כשניקול היתה חיילת. בשנת 1959 נשאתי את ניקול לאשה ונולדו לנו שתי בנות –שרונה ואורנית."

אחרי שהשתחרר מהצבא חזר ג'קי למציאות שבה אין לו בית אין לו משפחה ואין לו איפה להיות. באין ברירה הלך לסניף "הציונים הכלליים" וסיפר שהדודים שלו רוצים להחזיר אותו לבלגיה, אבל הוא רוצה להשאר בישראל. בסניף הציונים הכלליים האזינו לג'קי ועזרו לו להסתדר בעבודות מזדמנות ולהתפרנס. אחת מהעבודות אליהן התקבל היתה עבודה אצל צלם וזו קסמה לו. החליט להיות צלם ולמד צילום ברמת גן , משסיים את הלמודים התקבל לעבודה עם צלם, התפרנס יפה והרגיש שמצא את מקומו. באחד הימים ז התקשר אליו חבר שרצה להתקבל לבית ספר לתעופה לקורס בנושא מבצעים ופיקוח טיסה וביקש שג'קי שדיבר עברית טובה יבוא אתו לפגישת הקבלה.
להפתעתו של ג'קי התקבלו שניהם ללימודי תעופה. גם הבהירו לג'קי שאם לא יצטרף לחברו לא יקבלו את החבר וג'קי הסכים. משסיים את הלמודים התקבל לעבודה כקצין מבצעים במרכז התיאום בשדה התעופה בן גוריון. אחרי שמונה שנות עבודה בשדה התעופה בן גוריון קבל הצעה להחליף את דן יערי שהיה המנהל הראשון של שדה התעופה באילת בכל עת שיערי היה צריך להיעדר מהעבודה. אחרי זמן מה זומן לפגישה עם האלוף דן אבן שהציע לו את משרת מנהל שדה התעופה באילת שלא היה בו לא מסלול ראוי וגם לא טרמינל ולא גדרות ולעתים אי אפשר היה להמריא או לנחות בו בשל גמלים שטיילו על המסלול. ג'קי שהיה נשוי ואב לשתיים קבל את ניהול השדה והשתדל לתפקד כמיטב יכולתו והוא היה גם זה שהפעיל את שדה התעופה באילת משך מלחמת ששת הימים כשמטוסי ישראל המריאו ממנו לתקוף את מצרים. אחרי מלחמת ששת הימים קרא לו האלוף דן אבן והבטיח לו שאם ישאר באילת יבנו בשדה גם מסלול כמו שצריך , גם גדרות וגם טרמינל. ג'קי קיבל את ההצעה וההבטחות שניתנו לו קוימו – בשדה התעופה נסלל מסלול ראוי, נבנה טרמינל והוקם מגדל פיקוח מודרני שהפכו את השדה לשדה תעופה אזרחי ראוי לשמו. ג'קי ניהל גם מאבק להבאת טיסות השכר לאילת, שעם הגעתן הפך שדה התעופה לנמל תעופה בינלאומי. אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים נסגר שדה התעופה בראס אל נאקב (טאבה) ונפתח שדה התעופה עובדה וג'קי פומס פיקח גם על שדה זה.

כשהגיעה שרונה לגיל בו היה עליה להתחיל ללמוד בבית הספר, החליטה המשפחה סופית לעבור ולגור באילת, כאן גם התגרשו ג'קי וניקול אחרי עשרים וחמש שנות נישואין. מה ששבר אותם, בנוסף לבעיות אחרות, היתה העובדה שהחיים הנוראים שלהם בזמן המלחמה היו כל הזמן ברקע והפריעו לא רק לאושר שלהם, אלא גם לאושרן של הבנות.
ניקול נשארה באילת גם אחרי הגירושים והיא וג'קי חברים טובים עד עצם היום הזה.
אחרי גירושיו מניקול פגש ג'קי את מוניקה ונשא אותה לאשה. שתי נשותיו- אשתו הנוכחית ואשתו לשעבר חברות טובות.

לתפארת העיר אילת


עשרים שנה ניהל ג'קי את השדה באילת ומאוחר יותר גם השדה בסנטה קתרינה ואת השדה האזרחי בשארם א שייך ואחר כך גם את שדה התעופה 'עובדה'. מזה 25 שנה, הילד ניצול השואה הוא קונסול כבוד של בלגיה, בעל תואר אבירות בלגי וגם יקיר העיר אילת. לפני שמונה שנים התקיים כנס של כל בוגרי בתי היתומים בבלגיה. אנשים שהיו יחד בבתי היתומים הגיעו מכל רחבי ישראל וגם מכל הארצות בעולם בהם הם מתגוררים היום.

"זה היה מאוד מרגש", מספר ג'קי, "אפילו מזעזע ומטלטל, לפגוש את הילדים שאיתם עברתי ילדות כל כך קשה. זו הייתה חוויה קשה מאוד, למרות ששמחתי לראותם. הצלקות החיצוניות אולי נרפאו, אבל כולנו נושאים לעולם את הפצעים הכואבים המסתתרים מתחת לצלקות ואת הטראומות של חיינו בשואה. לעולם לא נוכל לשכוח. שנים רבות לא הייתי מסוגל לדבר על מה שעברתי בילדותי, רק בשנים האחרונות התחלתי לדבר. אני בקשר עם כל הילדים שהיו אתי בבתי היתומים, למרות שאנו מפוזרים בכל הארץ. אחרי הכנס נוצרו גם קשרים עם אנשים מחו"ל שזכרו אותי מבלגיה וראו את שמי באינטרנט", הוא מספר.

ג'קי שומר עד היום את הטלאי הצהוב עם המילה 'יהודי' המוטבעת עליו, כמו גם תמונות מבתי היתומים בהם גדל. יש לו אוסף גדול של ספרים על השואה המספרים על הילדים היהודים - "ילדים ללא צל" - כמו שהם נקראים באחד הספרים או "ילדי החיים",כפי שכינו אותם בספר אחר. בכל הספרים תמצאו את שמו של ג'קי בין שמות הילדים האחרים ואת פניו הצעירים, פני ילד תמימים, בין עשרות הילדים האחרים. קשה מאד להבין איך הצליחו לשרוד ולהישאר בחיים בגיהינום שהשתולל סביבם.


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש