פרסומת
דלג

האופציה האילתית

מאת: ● 12/6/2014 11:13 ● ערב ערב 2658
תום לוי, בעל בר מצליח במרכז התיירות, הוא לא רק מוסיקאי מוכשר ואיש עסקים ממולח שבגיל 27 כבר ראה ועשה כמעט הכל, יש לו גם מה להגיד לגבי עתידה התיירותי של אילת: "צריך לעשות חוויה מתקנת לכל מי שהגיע לאילת ולא ניצל אותה כמו שצריך", הוא אומר. "יש הרבה אנשים שמגיעים לאילת ואומרים לך 'הייתי פה פעם, וואלה לא השתנה פה כלום'. הם בכלל לא מכירים את האופציה האילתית". "הפרדנו את אילת מהאילתים, בעצם לקחו לנו אותה, נוצר מצב שאין לך פה תרבות בילוי, אנשים פה כולם שכירים, ובסופו של דבר זאת הסיבה שאין לך פה גם תרבות מקומית"
האופציה האילתית



אנחנו יושבים לקפה של בוקר בביתו. למרות שרק עכשיו מתעורר תום, יד אחת כבר מקלידה בסלולרי, יד שנייה על מקלדת מחשב. "שנייה", הוא אומר, "אני רק צריך לסדר משהו בעבודה" ומיד נפתח במסך מולו עולם של טבלאות 'אקסל' עם מאות נתונים. רואים ממהירות הניווט שלו שהוא יודע בדיוק מה רשום בכל שורה ושורה, ובנינוחות האופיינית הוא גם מדבר איתך תוך כדי. מולטי טאלנט כבר אמרנו. זה אולי נשמע לא אפשרי, אבל מבט חטוף בתום מספיק כדי להבין שזו האמת. "השעה 3:55 בצהריים, בוקר אור". הוא אומר ומסיים את ההקלקה, הקומקום רותח, "ככה זה כשאתה מתחיל לעבוד רק ב- 23:00 ומסיים ב- 04:00 לפנות בוקר, ולישון הרי אי אפשר מיד אחרי. אז קודם כל אתה מתקלח, אוכל משהו, מרגיש קצת בית, מבלה קצת עם החברה, ואז כשאתה מחליט ללכת לישון, זה נהיה סוג של וויתור. אומר לעצמך 'נו יאללה, נלך לישון'. אני נרדם עם הזריחה".

תמונת כתבה


אני מסתכל על תום ונזכר בילד בן ה-16 שהכרתי. הוא לא נראה שונה כלל. יש משהו טבעי אצלו שאי אפשר לשכפל או לחקות. אנחנו שותים עוד קפה ומתחילים להעלות זיכרונות מהעבר. הילדות האילתית כל כך קוסמת ומלאת חוויות שבשיחות האלה היא עולה מעצמה. אנחנו נזכרים בכמה זמן חופשי היה לנו. זמן לנגן, זמן לכתוב, זמן לשבת יחד וסתם להיות חברים. למרות שלרובנו אין זמן, עדיין הרבה מאיתנו מצאו את דרכם להפוך תחביב למקצוע. אני חושב מה היה אילו לא היה להם את הזמן הפנוי לחדד את הכישורים שלהם, אם זה באמנות אם בספורט או בכל דבר אחר. בשורה התחתונה, ישנם המון אנשים מוכשרים מאוד שיצאו מהעיר הזאת.

אוקי, אז אתה אילתי.
"הייתה לי ילדות טובה פה בעיר; הרבה ים, הרבה חופש, הרים, צבע בטבע, כל מיני דברים שמאפיינים את הילדים האילתים של פעם. אפשר אפילו להגיד שאנחנו הדור האחרון של הילדים האלה שחיו בלי טכנולוגיה, מחשבים וכד'. סך הכל גדלנו במעין 'מושב' ענקי. זה קצת מבלבל כשאתה נוסע בתור ילד לתל אביב ואתה מבין פתאום כמה בר מזל אתה שגדלת איפה שגדלת. העיר הגדולה, מירוץ עכברים, כולם ממהרים כל הזמן, כמה הם חיים לפי הזמן. הכל ידוע מראש".

ידוע מראש?
"אתה קם בבוקר בשביל ללמוד, כדי להצליח ולמצוא עבודה טובה, ובתוך כל זה תעשה את מה שאתה רוצה כדי שלא תעבוד בעבודה שאתה לא אוהב, או שלא תרוויח כמה שאתה רוצה להרוויח. הכל ידוע מראש, יש מסגרת", הוא אומר בעצב, "כשאתה גדל באילת, שום דבר לא דוחף אותך לחשוב ככה. להפך, דוחפים אותך לחופש, ליצירתיות, להבין את עצמך לעומק, מה אתה אוהב, אילו אנשים אתה רוצה סביבך ואיך אתה מפתח את הכישרונות הקטנים שלך כדי להפוך אותם למשהו שהוא ייחודי לך. בזכות זה כל כך הרבה מהחבר'ה יצאו אמנים ומוזיקאים. צריך לעשות חוויה מתקנת לכל מי שהגיע לאילת ולא ניצל אותה כמו שצריך, יש הרבה אנשים שמגיעים לעיר ואומרים לך 'הייתי פה פעם, וואלה לא השתנה פה כלום'. הם בכלל לא מכירים את האופציה האילתית. אתה פוגש אותם בתל- אביב, אומרים לך 'וואלה זה לא בשבילי, כל הערסים של המדינה שם'. ואיפה שהוא אני מבין אותם. אבל יש פה איזושהי קהילה שרוצה דווקא להציג את הצד האחר של העיר וליצור לאנשים חוויה, הרמוניה, אך זה קשה. כולם יודעים וכולם רוצים לקחת חלק בזה, אבל אתה צריך לגמור את החודש, אתה נאלץ לעבוד ואין לך זמן. כדי ליצור פה את הסצנה האילתית, צריכים לעשות משהו ביחד. הפכנו למעין משרתים של הרשתות הגדולות. לדוגמה - כשרשת בין לאומית פותחת בצמוד אלי חנות כמו שלי, אני לא יכול להתחרות בה וכך נסגרים עסקים קטנים. במקום שהקהילה בעיר תעבוד למען עצמה, אנחנו עובדים עבור אנשים אחרים שהם כלל לא אילתים. צריך ליצור כאן שוק סגור, אילתים למען אילתים, שהכסף יישאר בעיר. לחזק את מרכזי העיר והעסקים הקטנים כדי לחזק את תושבי אילת".

זה שונה מכל עיר תיירות אחרת.
"לגמרי. הרחוב הראשי של תל-אביב לא גווע. לך לכל עיר תיירות בעולם למן הקטנה ועד הגדולה ביותר, הרחוב הראשי הוא זה שנותן את הטון. אתה מעדיף להיות שם במקום במרכז קניות. האוטופיה היא שהאילתים יבזבזו את הכסף באילת ויעבדו בשביל אילתים. תייר ייצא מהמלון, ואם הוא לא בתוכנית 'הכל כלול', לאן יילך? למדרחוב, או במקרה שלנו לטיילת, שגם היא הפכה שוממה מאז לקחו לנו את הבאסטות. ברגע שאילת נפרדה מהאילתים, בעצם לקחו לנו אותה, נוצר מצב שאין לך פה תרבות בילוי, אנשים כולם שכירים, ובסופו של דבר זאת הסיבה שאין לך פה גם תרבות מקומית. נקודה. כל זה קורה בזמן שהעיר מלאה באנשים מוכשרים ביותר שלצערנו נאלצים לעזוב".

אז מה עושים?
"במצב האידיאלי", הוא אומר וסוגר לבסוף את המחשב, "צריך לבטל את שיטת ה'הכל כלול' או לפחות לעשות פה רגולציה של B&B (לינה+ארוחת בוקר). אט אט מרכזי הקניות הגדולים יישחקו, ויותר אילתים יפתחו עסקים אילתים. כרגע העיר קצת גוועת, נדמה שגם התיירים קצת התעייפו מהכל. כולם כבר מנחשים מה הולך להיבנות ככל הנראה בשטח שדה התעופה שמתפנה...
יש יותר מדי שטחי מסחר באילת במקום רחוב אילתי אמיתי. יש חלק אחד בעיר שיכול להיות כזה, בשדרות התמרים, אנשים גרים מעל החנויות. אתה יוצא מהבית שלך ואתה ברחוב. בתל-אביב זה קורה, בברלין זה קורה, בלונדון זה קורה, בניו יורק זה קורה, בכל עיר יש רחוב ראשי תוסס. פה מה יש לך?".

תמונת כתבה


"ייחודיות מסוימת"


למרות שכולם מכירים אותו כבעלים של אחד הבארים המבוקשים, תום הוא גם אחד מנגני הבס הבולטים באילת. מגיל צעיר הוא מנגן עם שמות אילתים כמו דור אלגזי, שגיא נווה, יונתן קהתי, דור לוין. אלו בעצם חברי ילדות שכולם המשיכו והפכו למוזיקאים בחייהם הבוגרים, הבועה המוזיקלית האילתית.

איך היה לגדול עם כל המוזיקאים הללו?
"זה חוצב בך ייחודיות מסוימת", הוא עונה לאחר רגע של מחשבה, "זה מתבטא בכל: במטעמים ובצבעים, בהלך הרוח, בטון הדיבור, בקצב החיים, כל דבר. אתה לומד איך להשתלב בהרמוניה, בניגוד לאורח החיים המודרני שהוא פשוט חוסר הרמוניה בעיניי. בעצם אם העולם הוא גיטרה ענקית, אתה לומד איך לא לזייף", הוא עוצר ובודק אם ירדתי לסוף דעתו.
"למדתי הרבה דברים על החיים, אתה יודע. אין לי השכלה פורמלית, אין לי תואר ואני לא בדרך לשום תואר, אבל יש כמה דברים שלמדתי בתקופה ההיא כשהייתי ילד באילת. האחד זה לעשות מוזיקה, ולעשות מוזיקה זה לא רק לדעת לנגן, אלא זה לדעת לנגן עם אנשים, להשתלב יחדיו. מעין הדדיות כזאת. היינו מנגנים יחד הרבה בתור ילדים, וזה לימד אותי ונתן לי פרספקטיבה איך לקבל את החברה ואיך להשתלב בתוכה בהרמוניה. שנית, למדתי שיש זמן לכל דבר. אפשר לשלב הכל - חופש, עבודה, יצירה, הכל, ובמיוחד בעיר כמו אילת, בה המרחקים כל כך קצרים, שרגע אתה בעבודה בצד אחד של העיר וברגע השני- עם כוס בירה על חוף הים".

בוא נדבר קצת על הלהקה שלכם 'Nowadays', שמעתי שהוצאתם לאחרונה דיסק ראשון.
"אנחנו חמישה מוזיקאים, יחד איתי מנגנים שגיא נווה, ליאב נוי, אנאבל ז'אן ולירון צדוק. הוצאנו אלבום ראשון שנקרא 'Cut-Out' אחרי הרבה עבודה קשה בארץ ומחוצה לה".

חוץ לארץ?
"חלק מהתפתחות המוסיקלית שלנו חלה כשנסענו לאנגליה למשך שנה. התקופה הזאת פתחה לי את הראש מבחינת איך לגרום לדברים לקרות. כדי להתפתח בתור להקה אתה חייב ללמוד איך לקדם ולפתח את עצמך. בימינו, כדי להיות מוזיקאי, אתה צריך ללמוד איך לנהל את הלהקה שלך, ממש כמו ללמוד לנהל עסק. אתה צריך להתנהג עם עצמך כאילו אתה מוצר, והמוח שלך הוא המנהל שיווק שלו, היחצן ולבנות לעצמך תוכנית עסקית של מי אתה רוצה להיות. להקה מנהלים כמו עסק: אם זה לקבוע תאריכים ולוחות גאנט ויעדים רבעוניים, ולעמוד ביעדים. מיוזיק ביזנס".

כך התנהלת בפתיחת ה'ברדק'?
"שמע, האנגלים קפדנים כאלה, והם אלו שהמציאו את הביזנס הזה, והמכונה המשומנת הזו עובדת היטב. לי היה קל להבין את השיטה, וכשקל לך להבין את זה בחו"ל, אתה מבין שכל מערכת אחרת היא פשוט מעין שכפול גנטי של המקור, וברגע שאתה מבין איך זה אמור להיות, קל לך להניח את המחשבה על הדברים ולתכנן את הדברים קדימה. כמוזיקאי אחת המטרות שלי היא להעביר את היצירה שלי הלאה, שהיא לא תתפוגג. זה היה נטו או לעשות משהו פה באילת בסדר גודל כזה או לחזור לאנגליה. כבר התחלנו להריץ שם עניינים, אבל הגעגועים לבית התגברו, תמיד רציתי לחיות כאן ולגדל את המשפחה שלי כאן. כל הפרמטרים יחד הביאו לפתיחת ה'ברדק'".

תמונת כתבה


היה קשה?
"אני מדבר איתך על 2009, רגע לאחר המשבר העולמי, המון עסקים נסגרו. אם היתה פה כלכלה פורחת, וכל אחד היה חי בכיף ומבלי לדרוך על השני בחורף כי אין פרנסה, אולי לא היתה לנו כלל ההתלבטות של להיות שם או לחזור לכאן".

למה בר?
"פתיחת ה'ברדק' באה בעקבות צורך מסוים במקום בילוי שהוא לטעמנו (אני שותפי שי), מה גם שבאותה תקופה נסגר אחד הברים שמאוד אהבנו ללכת אליו. זה הכניס בנו רצון לסצנה אמיתית בעיר הזאת. השאיפה שלי הייתה להיכנס לתחום הזה שנקרא חיי הלילה באילת, גם כי אני חושב שממנו יבוא השינוי. אם תקשיב לאנשים בזמן הפנוי שלהם, לא בעבודה, לא כשהם עסוקים, אלא בבילוי, תוכל לשמוע מה הם באמת רוצים".

חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש