פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2158
טום כבר לא יצחק שוב. לאמא נפער חור עמוק בלב. שני לא תממש את האהבה הראשונה שלה לעולם. החברים קיבלו את הבומבה לפנים. נזכור
שפוי זמני

יפיי הבלורית והטוהר


כל כך רציתי לכתוב השבוע על החרא במפרץ, על הזבל בדרכים, על כיכרות בשדרוג, כל כך רציתי להתעסק בתפל. אך המציאות המזוויעה שבה אנו חיים, או מתים, שוב הבהירה לנו, בפעם המי יודע כמה, היכן בדיוק אנחנו חיים. ביום ראשון השבוע, הייתי בבית של טום, שעות ישבתי שם, בוילה הביתית של טום, האם אביבה והבת שחף. הדבר המידי שתפס את עיניי, עשרות הצעירים, הצעירות, חבריו של תום, החברים של האחות. דור שלם של צעירים המוצאים את עצמם מול מוות, שכול וחור גדול בלב. קראו להם 'דור מזוין', אמרו עליהם, נהנתנים, ילדי מחשבים ודור סלולרי. כל שנה, הצבא לוקח אותם באלפים, מלביש אותם מדים, מכניס אותם לשורות ומלמד אותם לציית, להרוג ולמות למען המולדת. ילדי האינטרנט נשאבים לעולם של חאקי, למחסומים בשטחים עוינים. במציאות אחרת, הם היו במועדונים, בלימודים, רואים זריחות ושקיעות, מחבקים חברה אהובה. במציאות אחרת, אותם צעירים שהתאפקו לא לבכות, שם בבית של טום, היו יכולים לטייל במזרח, להקפיץ טקילות, לרקוד את ריקוד החיים. ראיתי שם את המ"פ של טום, ילד בעצמו, בן 24, קיבוצניק מרחביה, שקבר כבר חמישה לוחמים מפלוגתו. דיברתי איתו, ראיתי את העיניים, העצב העמוק שאמר לי "מחר נחזור לשטח, נמשיך במשימה, אין ברירה אחרת". קיבוצניק שהתבגר במאה שנים, תוך שנה אחת, ילד, מפקד, שחייו כבר לא יהיו אותם חיים.

אהבות בוסר


פגשתי שם את שרון, חברה קרובה של טום, יפה ומדהימה שעדיין לא קולטת את רוע הגזירה. טום, שהיה בחור חברותי, יפה, שמח, כבר לא יצחק לעולם. שרון מספרת על ילדות שמחה, על התבגרות מורכבת, על תמונות משותפות, טום היה האהבה הראשונה שלה, בגיל 14. אהבה לא ממומשת, אהבת בוסר שתישאר זיכרון מר, מתוק. הם היו שלושה חברים טובים במיוחד, האחד בגולני, השני קצין וטום, חובש קרבי, שהתעקש לשרת בחיל כלוחם. ראיתי שם, בבית של טום, נעורים אבודים, ילדות יפות שבמקום לחייך, הן בוכות. ראיתי את חברתו של טום, שני, אהבה ראשונה אמיתית, אהבה שהסתיימה ולא תהיה עוד. שני, בקורס קצינות, ילדה אילתית, שלא יכלה לעצור את הדמעות. שמונה חודשים שני וטום אהבו, שמונה חודשים של תשוקה, ריגושים. ופתאום, בתחילת החיים, ארבעה כדורים והמשפט הנורא "צה"ל חוקר את נסיבות הארוע". הזילות של חיינו כאן, הן הליך מתמשך, בלתי נסבל במציאות קשה, מלאת דם ואלימות. ביום ראשון, בבית של טום, ראיתי את הילדים, בני אילת, שגדלו בין רגע. דור נערי החוף מאילת, הן כל כך יפות, הם כל כך יפים. לגדול בעיר הקיץ הנצחית, אולי יש משהו כאן, באוויר, המוציא את המיטב. ילדים של החיים שהמוות בעט להם בפנים. דור שלם הגדל על ערכים שכבר מזמן הפכו לבדיחה עצובה. דור שלם של יפי בלורית, קעקוע ועגילים ברחבי הגוף, הגדלים בחברה אלימה, אטומה, שכבר מזמן, לא ממש אכפת לה על דם צעיר שנשפך לשווא. האמא של טום אמרה, כי "מותו היה מיותר", אך לחבריו, לשני, אהובתו הצעירה, זה כבר ממש לא משנה. ראיתי שם, בבית של טום, את הנשמה האבודה של כולנו, את חוסר התקווה והיאוש. אף ח"כ לא הגיע למשפחה, לא בא להביט בתמונה של טום, לראות את הכחול בעיניים. אולי אם האמא היתה חברת מרכז ליכוד, הפוליטיקאים היו מתייצבים בשורה. איזה עולם מוזר, לא הגיוני, הרי הצעירים הללו, שם, בחצר של משפחת דקל, כלל לא אמורים למות צעירים. הם צריכים לחיות, לשגות, לאבד את הבתולים ולא את התמימות. הם אמורים לשתות 'רד בול', לשלוח אלף נשיקות, לרקוד את ריקוד החיים ולא לסחוב על גבם ארון מעץ שבתוכו שוכב חברם. ובלוויה, אותו קומנדקר ארור המופיע בכל פעם שבו משפחה קוברת פרח. אותו רב צבאי הממלמל פסוקים שאף אחד לא מבין. איזה עולם מוזר, פרחים על קבר במקום בקנה והבנות, כן הבנות, היפות והצעירות המבכות על נעורים שאבדו.
תמונת כתבה
שני, אהבה ראשונה אמיתית


לטבוע בשלוליות של דם


ועכשיו, יביטו הפוליטיקאים בעיניי אימו של טום, אחותו שחף ויגידו עם היד על הלב, אם יש להם כזה איבר, איזה אבן בשכם או בחברון, שווה את חייו של טום. כי מדינה המקדשת את האבנים במקום את הצעירים, היא לא המדינה שלי. אני גדלתי, על ערכים אחרים, על שוויון, אהבה, זכויות לכולם, סוציאליזם שאיבד את עצמו לדעת. כן, יש לנו חרא של אויבים, עטויי זיפים, עטורי כאפיות, יריבים מרים, חלקם רעים בטירוף. ועד שכולנו לא נבין כי שלום עושים עם אויבים, אנחנו נמשיך לקבור את הצעירים והיפים. נמשיך לטבוע בשלוליות של דם, ואתם יודעים מה הכי גרוע, הרי בסוף נתפשר, נשלים, נסלח, השאלה רק, כמה פרחים נצטרך לקבור עד שנשכיל להבין. הטור הזה מוקדש לבני המחזור של טום, גם אני איבדתי חברים, במלחמה, בלבנון, אך הכל תלוי בכם. אתם תחליטו מה יהיה כאן, אל תתפתו לפתרונות קלים. אל תלכו בשביל השנאה, תמחלו, תתפשרו, תחיו. שם בבית של טום, ראיתי את החיים, את המוות, ראיתי אותנו. "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית...". הבטחתם, זוכרים, הבטחות צריך לקיים, כי האופציה האחרת, היא הקומנדקר, מטחי הכבוד ואמא שבורת לב עם חור שלעולם לא יסגר. טום, ילד של החיים, מת, מישהו באמת, יכול להסביר לנו, למה???