פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2172
עדיין לא התאוששתי מיום המשפחה, שמבחינתי האישית, היה ונותר יום האם הצמודה שלי. וכבר נאלצתי להתמודד עם השאלה הבלתי פתורה. מה זאת אהבה?. אך מה לי ולאהבה. גדול עלי, אך מכיוון שהוחלט כבר שהגודל לא קובע, או שכן. אנסה בכל זאת, להיכנס לעובי הקורה. נ.ב אם כבר אתם שואלים, בליל האהבה, נישקתי את המזוזה. גם זאת לטובה
שפוי זמני

למדנו אהבה לטוב וגם לרע


מאז גירוש גן עדן, עסוקים בני האדם בחיפוש מתמיד, אחר העונג הבא. אהבה, ביטחון, חברות, עושר ואושר. כשאני נזכר בערגה, בימי גן העדן, ולא שאני זוכר משהו משם, תמיד סיקרנה אותי השאלה: מה בעצם, היה כל כך דחוף, לחווה ולנחש, לנדנד לנו עם התפוח. הרי הכל היה כל כך מושלם, התהלכנו ערומים, חסרי בושה, אכלנו מה שבא לנו והכי חשוב, עשינו אהבה כמו מטורפים ולא חשבנו לרגע על משכנתא. לא הסתכלנו במראה, לא היו חנויות בגדים, ערומים אתם יודעים, חווה התהלכה לה כאילו אין מחר, לא מרטה שערות ועל ניתוחים פלסטיים, הס מלהזכיר. גן עדן, אתם יודעים, שאנטי כזה, הכל היה כל כך פסטורלי, וחווה נתנה לנו ולא התלוננה לרגע על כאבי ראש. אבל, כמו כל סיפור אגדה, גם מזה התעוררנו ועוד איך, בבום גדול. בקומבינה חסרת רגש, חברו להם, הנחש וחווה ופיתו את אדם, חסר עמוד השידרה, לטעום מהתפוח, מה היה דחוף להם כל כך? מאז, אנחנו מגורשים, מנותקים ומחפשים את עצמנו. פתאום הפכנו לבעלי חיים מודעים, שאלות עלו וצפו, מי אני, למה. התחלנו לחפש ריגושים, תאוות בשרים, סיפוקים כאלה ואחרים וכמובן, מילת המפתח, אהבה. אין לי שמץ, מי היה וולנטיין ולמה לעזאזל אני הייתי חייב להתאהב דווקא ביום שני השבוע. מה לי ולכומר בשם וולנטיין שעסק בין השאר, בעזרה לזוגות וחתונות קתוליות. הרי אני יהודי, וההוכחה הניצחת טמונה בין רגליי, קצוצה משהו. אך, בואו באמת לא ניתפס לקטנות, החליטו שצריך לחגוג, אז מי אני, עוכר חגיגות ידוע, שאמנע מזוגות אוהבים להתנשק, לשלוח פרחים, לצאת למסעדה ולעשות סקס פראי ביום שני השבוע. אהבה, מילה כל כך פשוטה, אך אין יותר מורכבת ממנה. כי איך אפשר להסביר את השריטה הזאת לאהבה, הכמיהה הבלתי מוסברת, שהרי בסופו של דבר, אנחנו בעצם, שונאים סיפור אהבה. בואו ונשים את הדברים על המקלדת, רובם המכריע של סיפורי האהבה, מסתיימים במפח נפש אטומי. זה אולי 'בילט אין' בנפשנו, זה אולי החטא הקדמון הרודף אותנו, אך משהו בתהליך השתבש, ממש כמו 'באג' הגורם לקריסת המערכת. אבל, וזה תמיד אבל, אנחנו לא יכולים בלי זה. כאילו, אין לעניין קשר לרמת החרמנות או החשק. משהו בהתהוות, בהתחלה, משהו באפקט הפרפר, המרשרש אי שם בלב. עדיין לא החלטתי אם זה בעצם התהליך עצמו, הגורם לריגוש או אולי הידיעה כי מישהי אחרת רוצה אותי. כך או כך, אנחנו לא יכולים בלי זה, או כמו שאמר לי חבר נשוי "הרווח בין האישה למאהבת, הוא רחב בערך כמו נהר הירדן". אבל מאידך גיסא, רחב היתה אחלה אישה ואהבה לתת מכל הלב. למדנו אהבה, לטוב וגם ורע, ומי כמוני יודע שאהבה זאת מילה מסובכת, כמעט כמו מערכות יחסים הנמשכות 20 שנה. משהו קורה בדרך, משהו לא מוסבר, ההרגל, השגרה, רמת התשוקה. נכון, יש אהבות שמחות, אבל בינינו, שאף אחד לא ישמע, זה מיעוט ובמקרה הזה, הרוב כן קובע. בעולם הדיגיטלי והחצי וירטואלי, המושג אהבה משנה פנים כמעט כמו צבעי המדפסת במחשב הביתי. אך למרות זאת, שירי האהבה מולחנים, ספרי הרומנטיקה נמכרים והוליווד עושה הון וסוחטת דמעות מ'הפי אנד'. אז מה בעצם אנחנו מחפשים, מה באמת מניע אותנו, כבני אדם בוגרים? התשוקה, הרצון להתאהב, הקירבה, החיבה, האינטימיות, סקס אחר, החברות, החיבוק של הבוקר שאחרי. מאז גירוש גן עדן, כולנו מתחבטים בשאלה, אנחנו עסוקים בניסיונות חיזור ומשוכנעים, שהנה, הפעם זה הדבר האמיתי. בין לבין, מתגרשים ושוב מתאהבים, מנסים למצוא את המכסה לסיר שכבר מזמן שינה את הצבע והמים רתחו בו והפכו לאדים. אך לעת ערב, בדרך להר יואש, כשהשמש נופלת במהירות ואני שם לבד, צופה בעוד יום שעבר, פתאום אני מוצא את עצמי ממלמל במין מנטרה עמומה, למה אני כאן לבד? היכן היא האישה שאהבה נפשי? כן, סוג של רומנטיקה מתרפקת או בעצם התפכחות ליום חדש, מול שמש שוקעת. למדנו אהבה, לטוב וגם לרע, ולעזאזל עם וולנטיין ואולי בעצם, הכל בראש או שלא. ותמיד בסופו של יום שכזה, אני נזכר בשיר "עכשיו כשמצאנו אהבה, תגידו לי, מה לעשות איתה". אז מה זאת בעצם אהבה ולמה היא משחקת תפקיד כל כך קריטי בחיינו? היכן הנחש, היכן התפוח והכי חשוב, היכן חווה, דווקא עכשיו זקוקים לה?

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש