טור יהדות

פרשת 'ויחי'

פרשת 'ויחי' חותמת את חומש 'בראשית'. בפרשה זו נפטרים יעקב אבינו ויוסף הצדיק. יעקב מצווה את יוסף לפני מותו – אל תקבור אותי במצרים בבקשה – קבור אותי בארץ ישראל. יוסף מקיים את צוואתו של אביו ומעלה את גופתו לארץ ישראל.

גם יוסף לפני מותו, מבקש מאחיו וממשפחתו, בבקשה מכם, יום אחד אתם עוד תעלו לארץ ישראל, וכשזה יקרה אנא קחו את גופתי וקיברו אותי בארץ ישראל. בניגוד לצוואת יעקב שבוצעה מיידית, גופתו של יוסף זכתה להיקבר בארץ ישראל רק לאחר 250 שנים. אכן מעלה גדולה וזכות גדולה להיקבר בארץ ישראל. אך מה הטעם בכך, האם לשם כך הנחיל לנו הקב"ה את הארץ, בשביל שתהיה בית הקברות של העם היהודי?

מיום חורבן בית המקדש השני והיציאה לגלות, שאפו היהודים להיקבר בארץ ישראל. אלפים ורבבות של יהודים חסכו כספים כל ימי חייהם על-מנת שלעת זקנתם הם יוכלו לבוא לארץ, להפטר כאן ולהיקבר כאן. איזו מן תפיסת חיים מעוותת היא זו? וכי זה ייעודנו, וכי זה ייעוד הארץ הקדושה – בית קברות? הרי פסוק מפורש הוא, שלא המתים הם אלה שמהללים את הקדוש ברוך הוא. אין לקדוש ברוך הוא צורך בצדיקים מתים. ה' הוא "מלך חפץ בחיים", כך אנו מבקשים בתפילות בעשרת ימי תשובה. חיים, לחיות לא לעצור, לא לקדש את המוות כתכלית ייעודנו. בניגוד לאוייבינו המרים "חכמי האיסלם" אשר מקדשים את המוות כערך עליון ורואים ב"שהאדה" את תכלית קיומם ומטרת חייהם, הם חיים על מנת למות מות קדושים. את הטירוף הזה, שהמוות הוא ערך אצל אוייבנו, אנו חשים היטב לצערנו לאורך כל ההיסטוריה העגומה שלנו עם האיסלם, בפרט בשנים האחרונות ובשבועות האחרונים כאשר ילדים בני 11,12,13 יוצאים לבצע פיגועים מתוך מטרה לרצוח ולמות "מות קדושים". איזו איוולת, איזו רשעות. אנחנו חפצים בחיים!!! פיקוח נפש דוחה שבת, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. הקב"ה זועק "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה". אפילו רשע גמור הקב"ה אינו חפץ במותו אלא בתיקון דרכיו, כל שכן ליהודים צדיקים שגרים פה בארץ ישראל הקב"ה חפץ בחייהם. הלא אם אותם רבבות יהודים שעלו לארץ לפני 500, 600, 300 ו-200 שנים היו באים בצעירותם ולא בזקנותם, הם יכלו לשנות את פני הארץ ללא היכר, היו מקימים ישובים חדשים מפתחים את הארץ ובכך מעודדים אלפי יהודים אחרים לבוא ולחיות בארץ. ואולי היו יכולים לשנות גם את פני ההיסטוריה, לא היינו מושמדים בשואה, כי הרי הייתה לנו מדינה משלנו, עם צבא משלנו, שיגן עלינו, לא היו רדיפות ואינקוויזיציה. במקום שישה מיליון יהודים, היינו היום מעצמה של שש מאות מיליון יהודים, ומי היה אז מתעסק איתנו? אך בפועל לא קרה כלום. כל זאת מפני שקידשו את הקברים ולא את החיים.

יעקב ויוסף נפטרים במצרים מחמת חוסר ברירה. לא הייתה להם אפשרות לחזור לארץ ישראל לחיות בה. יעקב כבר היה מאוד זקן, ויוסף היה שליט כפוף למלך מצרים. הם היו אנוסים, לא הייתה להם ברירה.

בדורות הקודמים היו תקופות שניתן היה לעלות לארץ, לנסות לחיות כאן ולהקים בארצנו היקרה משהו לאומי. אך ליבם של אבותינו היה אטום, לצערנו הרב, הגלות במח הגלותי, התפיסה הגלותית השתלטה על שכלם ולא איפשרה להם לקום להתנער מהגלות לבוא אל הארץ ולחון את עפרה.

אנחנו צריכים להודות לה' בכל יום על-כך שאנחנו, בניגוד לאבותינו, זוכים לחיות בארץ, לבנות אותה, להגן עליה ולהרגיש בכל גופנו את דברי הנביא שהבטיח – שעוד ישובו בנים לגבולם.

חדשות אילת