פרסומת
דלג

פינה לי חביבה

מאת: אביבה דקל ● צילום: רוני מויאל ● 8/3/2017 12:29 ● מה נשמע 487
הם הגיעו לאילת צעירים ויפים ונשארו בה, מעבירים בעיר הדרומית את מיטב ימיהם ● ערב יום אילת, ביקשנו מאילתים וותיקים, לבחור את הפינה האהובה עליהם בעיר ● שמענו סיפורים על אילת של פעם, ומה היו משנים באילת של היום שחוגגת יום הולדת
פינה לי חביבה

 

לא עוזב את העיר

 

מאת: אביבה דקל \ צילום: רוני מויאל

 

אוהב את המדבר הסובב את העיר. פונטה

 

מי?יהודה פונטה, מנכל מתחם ה'רד', יליד אילת, גרוש ואב לשתי בנות.

הפינה האהובה?
"המדבר המקיף את אילת, בו אני מטייל הרבה עם חברים".

מאז ועד היום
יהודה יליד אילת בן 55, למד בבית הספר היסודי 'אלמוג' ובתיכון 'גולדווטר'. אחרי שרות צבאי בצנחנים חזר לאילת. כשנפתח מלון 'המלך שלמה', עבד יהודה במלון כסגן מחלקת הביטחון, ומשעזב את פתח את פאב 'מלוני', שהיה פופולארי מאד בזמנו. כשסגר את הפאב, נסע לשנתיים לטיול ארוך בדרום אפריקה. כשחזר ארצה הוא לא חזר מיד לאילת אלא נשאר בתל אביב עד שהתגרש לפני כשש שנים וחזר לאילת. מאז הוא משמש כמנכ"ל מתחם ה'רד' בעיר.


מה אוהב באילת?
"את הקיץ, את הים - בעיקר את החוף הדרומי שלאורכו אני אוהב לצלול ולשחות. אני מקווה שהתכניות שמדברים עליהן כרגע על פתיחת החופים יתממשו ושיחזירו את הים לתושבי העיר".

אילת של פעם לעומת אילת של היום?
"אהבתי מאוד את אילת של פעם, כשהכל היה קטן ואיכותי. היום הכל גדול כמותית, אבל פחות איכותי. אהבתי את העובדה שכולם הכירו את כולם. היום הולכים ברחוב ולא מכירים אף אחד. אני מתגעגע לימים הנעימים של אז ומקווה שהתכניות החדשות שמכינים בעירייה יחזירו לתושבים את הנעימות והנוחות שהייתה לנו כשגדלנו באילת".

מה היית משנה באילת?
"הייתי מחזיר אותה לגודל שבו הייתה בשנות השמונים כשגדלתי פה. היום אילת היא כמו כל עיר גדולה אחרת".

כשאתה פוגש חברים לא אילתים, אתה מוצא הבדלים בינם לבין חבריך האילתים?
"האנשים בצפון שונים לחלוטין מהאנשים באילת - הם אנשים של בילויים ומסעדות, ואילו באילת האנשים הם אנשים של ים ומדבר".


מחשבות לעזוב את העיר?
"בשלב זה כלל לא. אני שמח שחזרתי ומצאתי את מקומי במתחם 'רד' שהוא היום מקום מצליח ושוקק חיים, וההצלחה שלו היא ההצלחה שלי".

מה אתה מאחל לעיר?
"שכל התכניות ששמעתי עליהן במפגש שהיה השבוע במלון 'הילטון' על חיבור ההרים לים אכן יתגשמו. אני מאחל לעיר שיפתחו את החופים לתושבים ויעבירו את המכוניות שחונות על קו החוף לשחורת או לכל מקום אחר. החוף צריך להיות של התושבים ולא של המכוניות. אני גם מקווה שיטפלו בכל המקומות העזובים בעיר כמו הסינגסינג למשל. 
אני מאחל ומצפה שהמלונות יפסיקו עם 'הכל כלול' ושהמבקרים באילת יטיילו בעיר ויבקרו במסעדות ובפאבים ושינצלו את מה שיש לעיר להציע. לי יש  אמון מלא בראש העיר שיגשים את התכניות שהוא עובד עליהן כעת. מי ייתן וכל החלומות יתגשמו". 



אילת אהובתי

 

מאת: איריס קדם \ צילום: מירב לוי דיאמנט

 

20 שנה באותה פינה בחוף הזהב. לוי

 

מי? איציק לוי (72), פנסיונר, עובד במלון 'מלכת שבא'. נשוי לחוה מזה 47 שנים. אבא לשניים וסבא לשלושה גברברים צעירים. אילתי גאה.

הפינה האהובה?
"חוף הזהב. יש שם תמיד הרבה אילתים, והאווירה טובה. כבר 20 שנה שאני פוקד את החוף בשבתות ויושב עם חבר. דבר נוסף שחשוב בחוף הוא כיווני הזרימה של המים, כך שנעים להיכנס כמעט בכל ימות השנה".

מאז ועד היום?
איציק העתיק את מגוריו ממושב 'אמציה' לאילת בשנת 1968.  מיד עם הגעתו לעיר התחיל לעבוד ב'מכרות תמנע', שם עסק במשך 38 שנים בכל התחומים כמעט. החל מכורה ועד שמונה לתפקיד מנהל אחזקה של מתקני הייצור. לאחר 38 שנות עבודה ב'תמנע', נפרדה דרכו מהמפעל, אבל איציק האנרגטי לא הפסיק לעבוד. למרות גילו הוא גילה לשמחתו לאורך כל הדרך, שבאילת מכבדים את אנשי המקצוע הנאמנים והוותיקים ומצא שוב ושוב עבודות, החל מעבודה על כלים מכניים כבדים בחברת 'נופי' שפתחה עבורו את הדלת ברוחב לב, ועד עבודתו כיום במלון 'מלכת שבא', שם הוא זוכה ליחס חם. לשמחתו, ילדיו ונכדיו כולם מתגוררים עדיין באילת, כך שהוא לפחות לא מכיר את המושג 'געגועים'. וכמובן יש לו לאיציק את אילת האהובה, שאותה לדבריו לא יעזוב בעד שום הון שבעולם.

מה אוהב באילת?
"המון המון דברים. ראשית את האווירה השקטה. שנית את האנשים. בנוסף  את החיים בלי לחץ, בלי המולה. מבחינתי אילת היא  המקום שהכי נעים לגור בו מכל מקום אחר בארץ".

מה ההבדל בין אילת של פעם להיום?
"וואו, זה כמו לעבור מן הקצה אל הקצה. הייתה כאן אווירה אחרת. כמעט כולם הכירו אחד את השני וזוהי תקופה שלא תחזור. היום זה כבר שונה לגמרי, הקדמה מביאה שינוי. העיר גדלה מאוד והתפתחה, וגם האנשים כבר אינם מכירים ונפגשים כפי שהיה בעבר". 

היו מחשבות לעזוב את העיר?
"אף פעם, אף פעם, אף פעם!! אין לאילת מבחינתי תחליף. אני אוהב מאוד את כל האזור, את האווירה, את הים, את ההרים והשקיעה על צבעיה המיוחדים. זה משהו מדהים שמבחינתי אין בשום מקום בעולם".

אתה מוצא הבדל בין חברייך בעיר אל מחוצה לה?
"אמנם הם כמונו, אין לאף אחד מאתנו קרניים וזנב, אבל אין ספק שהחיים שלהם שונים. שם עושים יותר ורצים הרבה, ואילו אצלנו השלווה מנצחת והאנשים הרבה יותר רגועים".

מה תאחל לעיר ביום חגה?
"אני מאחל לאילת את כל הטוב שבעולם. שתמשיך לצמוח, להתפתח ולגדול, ושתמיד יהיה כאן טוב.  זו אילת שלי האהובה, שתמיד תישאר מיוחדת".



חיבור מיידי לעיר ולים

 

מאת: דורית בן נון \ צילום: חיים דוד

 

“מקום שעושה לי טוב”. מרכז שייט. זקס

 

מי? שלמה זקס, בן 64, נשוי לאפרת, אב לשלושה ילדים ונכד אחד.
את זקס, המורה לספורט המיתולוגי, כולם מכירים מתחום הספורט בדרך זו או אחרת. כל מי שגדל בעיר פגש בו בשלב כזה או אחר בחייו (למען הגילוי הנאות, זקס היה המורה שלי לספורט בתיכון). כיום הוא מלמד מדעי הספורט ברמת 5 יחידות בבית הספר 'בגין', מאמן נוער לקראת גיוס, ומאמן הכושר של הגולשים המוכשרים שלנו בעיר. מי אמר ספורט ולא קיבל?

הפינה הקרובה לליבי??
"ללא ספק זהו מועדון השייט. זה מקום שעושה לי טוב לחשוב עליו וכייף גדול להגיע לשם.
למקום יש פינה חמה אצלי בלב, שכן שם הכל התחיל לפני 41 שנים כשעשיתי את צעדי הראשונים בהוראה כמורה לימאות. החיבור ביני לבין הנוער, הילדים והים היה מיידי".


מאז ועד היום?
"לפני 41 שנים בניתי את הבסיס של יכולות ההוראה שלי, וכך גם לגבי אימון ויכולות האימון שלי, דבר שתרם רבות למקום ולמקצועיות שלי היום. האהבה לים והחיבור למקום הניעו אותי להכניס ענפי ספורט שהיו חדשים בזמנו: קייקים אולימפיים, גלשני רוח, ולאט לאט התרחבנו לתחרויות מקומיות וארציות. סגירת המעגל מבחינתי קרתה בשנת 2008 כאשר שחר צוברי (אני מאמן הכושר שלו גם בהווה), זכה במדליית ארד באולימפיאדת ביג'יין. 
 בשנת 82 הכרתי את אשתי אפרת שהגיעה בתור מורה חיילת חדשה לבית הספר. אני הייתי מורה לספורט, התאהבנו והקמנו משפחה. היום, במקביל לאימוני הכושר של השייטים, אני מלמד בביה"ס 'בגין' את מקצוע מדעי הספורט, ויש לי קבוצה שאני מאמן בשעות אחר הצהריים כהכנה לגיוס".

מה אוהב באילת? 
"למרות ההתפתחות של העיר, עדיין השלווה פה והרוגע מורגשים, וזה אחד הדברים שאני אוהב, מעבר לים כמובן, שהקשר שלי עם הים הוא באמת עמוק ומיוחד".

אילת של פעם לעומת היום?
"אילת של פעם הייתה קטנה יותר מבחינת אוכלוסייה. הכל היה רגוע וריק, אבל במובן הטוב של המילה, כדוגמת החופים שהיו ללא שמשיות, כיסאות וצפיפות. היינו גולשים לאורך קו החוף הרגשה כמו בחופי סיני. התיירות אז הייתה יותר של טיילים ולא תיירים, אנשים שהלכו ברגל טיילו, ראו, ונהנו מהעיר עצמה".

כשאתה פוגש חברים לא אילתים אתה מוצא הבדלים?
"ההבדלים מבחינתי קשורים לאישיות שלי שהיא שלווה ונינוחה מעצם מי שאני, אני אדם רגוע, מה שללא ספק חסר אצל אנשים שחיים בעיר הגדולה והם כל הזמן בעשייה מתמדת, ורצים כדי להספיק".

מחשבות לעזוב את העיר?
 "מעולם לא!". 

מה אתה מאחל לעיר? 
"הרבה שגשוג בתחום הספורט הקרוב לליבי, בתחום החינוך ובספורט הקהילתי, למרות שאני חייב לציין שיש שינוי חיובי מדהים. הרבה אנשים שוחים, רוכבים ורצים"..



אנרגיות נפלאות ליצירה

 

מאת: אביבה דקל \ צילום: חיים דוד

 

חוף של שלווה. מיכל כץ

 

מי? מיכל כץ, גימלאית של משרד החינוך מזה 6 שנים. מיכל אמנם פרשה מתחום ההוראה, אבל עדיין מכהנת כיו"ר הסתדרות המורים באילת, תפקיד אותו היא ממלאת מזה 29 שנים.

הפינה האהובה?
"יש יותר מאחת. במשך היום זה חוף קטן, קצת לפני 'המפלט', חוף שהוא חוף של פעם, בלי בתי מלון. מקום שקט ששומעים בו את פכפוך המים, שם אני יושבת, תופשת שלווה, ומוצאת זמן למחשבה. בערבים, כשאני בלחץ של עבודה, אני לוקחת את הרכב ונוסעת ל'חוף אלמוג', יושבת ברכב ונהנית מהאורות של עקבה ומהשקט המדהים של הים".

מאז ועד היום
"בפעם הראשונה הגעתי לאילת בגיל 13, כשלכבוד בת המצווה שלי שלחו אותי הורי  לבקר את אחי גדי שחי באילת. ביליתי אז מספר ימים בעיר, בחום הגדול ביותר של אוגוסט, וכשחזרתי לגבעתיים אמרתי להורי שכשאגדל המקום היחיד שארצה לגור בו יהיה אילת. אין פלא לכן שכאשר הוזמנתי לאילת בשנת 1974 כדי לשמש כאן מורה לציור, השארתי מאחורי את הפרויקטים הגדולים בהם עסקתי, במסגרת משרד הגרפיקה והארכיטקטורה בו הייתי שותפה, וירדתי לאילת. מאז חלפו 43 שנים ואני כאן.

מה אוהבת באילת? 
"אני אוהבת את האווירה המיוחדת שיש בעיר הזאת, את החברותא שקיימת כאן, וכאמנית, אני חווה את האנרגיות הנפלאות בין ים ומדבר שעושות לי טוב ומאפשרות לי ליצור".

אילת של פעם לעומת היום?
"באילת של פעם אהבתי את החופים הריקים עם חלוקי האבן שקשה היה לדרוך עליהם, את שעות בין הערבים, כשהים אדום, ואת סדר היום שלי שהיה כזה: בבקרים עבדתי בבית הספר כמורה לציור, בצהריים ירדתי לים, שם ביליתי עד שלוש וחצי ואז חזרתי לעבודה ב'בית התלמיד'. לפנות ערב שוב ירדתי לים, לקראת השקיעה, כשהים והשמיים אדומים, ובערב חזרתי לעבודה במחלקת הגרפיקה של 'ערב ערב'. הכל היה קטן, אינטימי ושקט מאוד, למרות שלא היה רגע דל בסדר היום שלי. היום הכל אחרת – הכל גדול יותר, עמוס יותר, צעקני יותר. חסר לי הרוגע המיוחד, אבל השקיעות עדין יפהפיות".

מה היית משנה באילת?
"היה לי חלום שלא הצלחתי להגשים - להקים בעיר בית ספר לאמנויות, שכל כך מתאים לעיר. אני עדיין מקווה שפעם זה יקרה".

כשאת פוגשת חברים לא אילתים, את מוצאת הבדלים?
"החיבור הוא אחר. החיבור עם החברים באילת הוא צורך, והחברות נאמנה יותר. אנשים מגיעים לאילת ועוזבים ואלו שנשארים הם מזן מיוחד  - זן של אנשים שבאו למקום ונשארים בו מתוך אהבה אליו. אלו אנשים שאוהבים את איכות החיים בעיר, את הנוחות וההתנהלות הנינוחה בחיי היום יום. בעבר נהגתי לטוס לצפון ולהישאר כמה ימים, אבל ככל שהזמן חולף, אני נוסעת רק לענייני עבודה ומבלה שם פחות זמן, למרות שהחברות עם חברים שהיו לי ועזבו את העיר נשארת חברות איתנה ולא משנה היכן הם נמצאים".

מחשבות לעזוב את העיר?
"אני לא רואה את עצמי במקום אחר".

מה את מאחלת לאילת?
"אני מאחלת לאילת שישקיעו יותר באסתטיקה ובתרבות דיור אמיתית. גם ברחובות בתוך העיר, בחלקים שבהם הבתים נראים כל כך רע, עד שהעין לא סובלת את המראה שלהם. הייתי רוצה עיר שהיא פחות טלאי על טלאי - עיר שגם במרכז החיים של התושבים תהיה יפה ומטופחת".


 

החיים הטובים

 

מאת: אביבה דקל \ צילום: חיים דוד

 

מאז ועד היום - תחנה מס’ 3. הרפז

 

מי? דובי הרפז, פנסיונר של 'אגד'.


הפינה האהובה?
הפינה האהובה על דובי נמצאת על החוף בתחנת ההצלה מספר 3, עליה אחראי יענקל'ה אסולין. את יענקל'ה הנער הצעיר פגש דובי, נהג 'אגד' ותיק, כשהתחיל לצלול עם החברים ליד תחנת המצילים הזו. עד מהרה נודע לדובי דבר אהבתו של הנער לים ולצלילה. הוא לימד את יענקל'ה לצלול, ואחר כך הפכו השניים לשותפים לצלילה. יענקל'ה התגייס לצה"ל, ומשהשתחרר משירותו הצבאי חזר לאילת והפך למציל. היום תחנת ההצלה עליה הוא אחראי, מתחת למלון 'הרודס', היא הפינה בעיר החביבה על דובי, והוא מבלה בה שעות ארוכות.

מאז ועד היום
דובי הרפז, נהג אוטובוס תל אביבי, חובב צלילות והפלגות בים, הגיע מהעיר הגדולה לאילת בשנת 1970 עם שרה רעייתו ושתי הבנות סיגל בת השבע ומיכל בת השנה. בנם הצעיר דרור נולד באילת. במשך שנים עבד דובי כנהג בקו תל אביב אילת והתאהב באילת, באווירה ששררה בה ובעיקר בים, אהבה שהסתיימה בהחלטה לרדת לחיות באילת. לפני הירידה לאילת גויס דובי למילואים לקורס קצינים ושרה הייתה זו שדאגה לדירה אליה עברו לגור אחרי שסיים את קורס הקצינים. דובי המשיך את עבודתו בסניף 'אגד' באילת, אותו ניהל במשך שנה, והמשיך כנהג עד ליציאתו לגמלאות, אבל את מירב זמנו הפנוי הוא בילה בים בצלילות ובהפלגות. במשך השנים החליף חמש יאכטות בהן הפליג עם חברים ועם המשפחה בים האדום. "זו הייתה תקופה נפלאה. כל סיני הייתה פתוחה בפנינו להפלגות, ואנחנו בילינו שעות בהפלגה ובצלילות", הוא נזכר בימים היפים.

מה אתה אוהב באילת? 
"בראש ובראשונה את מזג האוויר. אוהב את החום, לא יכול לסבול קור, ואילת היא בדיוק המקום בשבילי. תוסיפי לזה את הים הנפלא, את הנגישות והנוחות שבהגעה לכל מקום, את התושבים הרגועים המיוחדים והפתוחים - ויש לך כל מה שבן אדם צריך כדי לחיות טוב".


אילת של פעם לעומת היום?
"כמובן שאני מעדיף את אילת של פעם - אילת שהיתה כמו קיבוץ, כולם הכירו את כולם וכולם היו חברים. את הימים של רפי נלסון ושל ינוקא - אווירה של חגיגה אחת גדולה כשכולם משפחה אחת. אבל אני אוהב מאוד גם את אילת של היום. את מזג האוויר, את הים, את האנשים ואת הישיבות של הפרלמנט של גימלאי 'אגד' בקפה 'עוגה צ'אגה'".

מה היית משנה באילת?
"הייתי רוצה שיהיו בה יותר פארקים ציבוריים, יותר ירק. אני מחכה שסוף סוף יעבירו את החוף של ק.צ.א.א לתושבי אילת, כדי שיהיה לנו יותר חוף פתוח"מה ההבדלים בין חברים אילתים לחברים מהצפון?
"אחרי כל כך הרבה שנות חברות, חברים זה חברים, ואני אוהב את כולם. אבל האקלים באילת, ואולי קצב החיים והים, הופך את האנשים באילת למתונים יותר. לא לחוצים כמו אנשים בצפון. יותר נינוחים וסבלנים - תכונות שאין לחברים בצפון ובמרכז".

מה אתה מאחל לאילת?
"אני מאחל לה שגשוג כלכלי. שתגיע אלינו תעשיית הייטק, כדי שיהיו לדור ההמשך יותר מקומות תעסוקה, ושהצעירים יישארו בעיר ולא יצטרכו לעזוב אותה".


 

כולם הכירו את כולם

 

מאת: רותם ג'קסון \ צילום: רוני מויאל

 

חוף יחיד ומיועד לי. מיכלין

 

מי? יקי מיכלין, הבעלים של בית המרקחת 'מיכלין', בנו של הרוקח הראשון בעיר.

הפינה האהובה באילת?
"המקום האהוב עלי ביותר הוא ה'בר ביץ'' ב'חוף  אלמוג'. בילדותי, ביליתי בחוף הזה את השבתות עם משפחתי. לאבי היה 'ויליס' עם הנעה קדמית, רק עם רכב כזה אפשר היה להגיע ל'חוף אלמוג'. היינו אוכלים צהרים במלון 'קרוואן'- חמין של שבת, ולאחר מכן היינו יורדים לחוף הים לצלול, בחוף שהיה הכי ייחודי ושוקק דגים ואלמוגים עד היום. על החוף היו 3 קרוואנים להשכרת ציוד צלילה של פיפסון, נלסון וג'קסון. וגם כיום זה החוף האהוב עליי ביותר".

מאז ועד היום?
יקי הצעיר הגיע לאילת עם משפחתו בשנת 1959 , כשהיה בן 5. כבר בילדותו הוא אהב את הים, המדבר והשקט, הנוף המהמם וגאוות המקום."פעם", הוא נזכר בגעגועים, "העיר הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם".

יש הבדלים בין אילתים למי שאינו גר באילת?
"ההבדל הגדול עם החברים מהצפון, זה השיזוף האילתי שלי", הוא מבהיר.  


חדשות אילת
 

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש