פרסומת
דלג

החיים על עמוד

מאת: אינבל אבוטבול ● 12/1/2018 11:25 ● מה נשמע 530
שנה אחריי שתקעה יתד (או עמוד, לייתר דיוק) באילת, והביאה לכאן את תורת הריקוד על עמוד, ויטה נוסטרה (או בתרגום לעברית- החיים שלנו) והפעילות שלה בעיר - פורחים ● אם עד לפני שנה כשאמרת ריקוד על עמוד אצל מרבית האנשים עלו קונוטציות מיניות למיניהן, הרי שהיום באילת כבר יודעים שמדובר בספורט, ולא סתם ספורט, אלא ספורט לא קל, שמצריך הרבה כוח, התמדה ורצון
החיים על עמוד

צילום: ויטאלי לברוב

 

הסטודיו של ויטה ממוקם באזור התעשייה, בקומה השנייה  מבנה שנמצא ממש מול מסעדת בשרים -כנראה קהל אוהד, שנהנה מהופעה בכל ערב, ככה לפחות אני מבינה משיחה עם המתאמנות שבדיוק סיימה שיעור פרטי כשהגעתי. ואם בראשי עלתה השאלה הראשונה האם עדיין קיימת הרמת גבה כששומעים את הצירוף ריקוד על עמוד? הרי שויטה ממהרת להבהיר: "אני ידעתי שהיחס ישתנה, וזה באמת השתנה. נכון שישראל היא מדינת דת, וזה לא כמו באירופה, אבל אילת היא לא עיר דתית ובכלל אין בארץ כפייה דתית או משהו כזה, והבנות מתות על זה, זה מה שחשוב. למשפחות יהודיות אמנם יש 'אישיו' עם כל מה שמתקשר בעיניהם ל'סטרפטיז', אבל בסוף הם משתכנעים".


מסתכלים על זה עקום?
"כבר לא צוחקים עלי. תאמיני לי כשמנסים ורואים כמה זה קשה, חושבים פתאום אחרת. במיוחד גברים שמנסים. זה שילוב של אקרובטיקה והתעמלות ביחד. והילדים ממש מתים על זה!", מבהירה ויטה

 

לא עוצרת באילת וממשיכה להתפתח. ויטה

 

הביאה איתה את האהבה


היא הגיעה לאילת לפני כשנה וחצי, במסגרת 'מסע ישראלי', כל הדרך מצ'כיה, התאהבה בעיר והחליטה להישאר כאן. כשספורט הוא דבר כל כך מרכזי בחיי האנשים במקום ממנו היא באה, ויטה חיפשה לעצמה ספורט מאתגר ומתפתח, וכך התחיל הרומן שלה עם הריקוד על עמוד אותו התחילה בגיל 20. היא הייתה סטודנטית לסוציולוגיה, והתחביב היקר שלה נדחק קצת לצד בין הטיולים והלימודים, אבל תמיד היא חזרה בסוף לעמוד, לפחות פעם בשבוע. כשהגיעה לאילת באוגוסט 2016 הופתעה ויטה לגלות שאין באילת כלום. "לא היו כאן עמודים, או מי שיבין בעמודים ויזרום איתי עם התחביב", היא מספרת בחיוך. זה בדיוק מה שגרן לה לא לחשוב יותר מדי, אלא להביא את העמוד שלה מצ'כיה ולהתקין אותו בבית. "התחלתי ללמוד לבד בבית. לאט לאט התחילו להגיע בנות, שהביאו עוד בנות, והחלטתי להתמקצע בזה. לקחתי קורס בתל אביב והפכתי למדריכה מקצועית. השלב הבא היה שפתחתי באילת סטודיו, ומשם ההמשך ידוע".

ויטה הייתה היחידה מקבוצת המסע שלה, שנשארה באילת. ועם הזמן היא גם מצאה את הדרך להביא לאילת את הספורט שהיא כל כך אוהבת, והפכה את התשוקה שלה לעסק עצמאי. 
מעבר לשינוי שחוללה בעיר, היא חתומה על לא מעט שינויים לטובה שחלו בחיי המתאמנות שלה. 

אז מה בעצם העמוד חולל בחיי המתאמנות שלך?
מיכאלה רמוס, "אחת המתאמנות שלצדינו ( והיא עדיין מתנשפת ומסדירה נשימה מהסיבובים הקשים שביצעה על העמוד והרגע סיימה) מספרת: "זה ספורט כואב! למרות שאני פה כבר חצי שנה. צריך להתמיד לפחות 3 פעמים בשבוע, כי יש שיעורים שונים: מתיחות, סיבובים וטריקים, ריקוד ועוד וההתמדה משתלמת. החיים שלי השתנו. זה עזר לי להפסיק לעשן, התזונה השתנתה, אפילו הדרך שאני מתייחסת לעצמי השתנה. אני אוהבת יותר את הגוף שלי, למרות שלא השתנה הרבה- זו הרגשה פנימית של ביטחון שהולך ומתחזק. אני אוהבת יותר לצאת. ובכלל, היום זה הרבה כן ופחות לא. כשמתמידים, הכל אפשרי בסוף.
ספורט בכלל זה דבר אינדבידואלי. כל אחת צריכה למצוא את הדרך שלה לעשות דברים. ויטה מורה מדהימה. היא דואגת לנו, עושה מסיבות ומכינה לנו אוכל, מעבירה סדנאות וכל הזמן חושבת מחוץ לקופסא איך לקדם אותנו".

ומה השתנה אצלך? אני שואלת את ויטה שעונה:
"היום אני מכירה הרבה אנשים. הרי הגעתי לבד... עזרו לי מאוד וקיבלו אותי. הביטחון גדל. היו המון סיטואציות קשות. הקליטה בעיר לא הייתה פשוטה, אבל הסתדרתי עם הכל. היום אני לא לבד, יש אנשים סביבי שעוזרים. סוף סוף עזבתי את המלצרות, ויש לי זמן לעצמי, ולהתפתח כספורטאית. היום יש לי כבר יש לי הרבה יותר מפעמיים בשבוע להשקיע במה שאני אוהבת ואני רואה ממש את ההתקדמות, פיזית. פעם רק חלמתי על זה.
אני מלמדת בממוצע 3 שיעורים ביום, ומתרגלת עוד כשעתיים ביום. בהתחלה הייתי מותשת, אבל זה הולך ומשתפר. אני עובדת כל יום (הבנות אוהבות להתאמן בשבת) והבנות שהתחילו להתאמן אצלי לפני חצי שנה עברו  הרבה", היא מספרת עם חיוך ענק. "צריך להתמיד כדי להתקדם. פעם בשבוע זה לא באמת מספיק".

 

ריקוד על עמוד - ספורט לכל דבר ● צילום : גור קרמין

 

בגיל 24 השמיים כבר לא הגבול


אני מקשיבה לה מדברת בלהט, רק בת 24, וכבר עם תואר וסטודיו משלה. וברור לי לגמרי שעם הלהט הזה וההשקעה, ההצלחה כבר כאן.
"יש כאלו שמוותרות כי זה קשה להן מידי", מציינת ויטה, "חבל למי שמוותרת לעצמה, אבל זה נכון לגבי כל ספורט", היא מסכמת והמתאמנת מוסיפה בחיוך: "רק ככה מגיעים לפריצת דרך".

היום כשיש לך כבר סטודיו, יש לך קבוצה קבועה וחשיפה לקהל רחב יותר?
"יש יותר ויותר חשיפה. אפילו הייתה לי הופעה בטיילת עם חברה שהגיעה מצ'כיה. היו תגובות שונות בקהל, אבל בהחלט היה קהל.
יש שיעורים למתחילים ולמתקדמים, יש גם שיעורים מעורבבים, אבל תמיד זה מקסימום חמש בנות. הכל מאוד אישי ובמעקב על ההתקדמות של כל אחת ואחת.
יש לי גם מתאמנות בנות 17, והאמהות שלהן מאוד תומכות. אמא שלי בהתחלה לא ידעה איך 'לאכול את זה' והייתה סקפטית מאוד. היום היא גאה.
יש לי אפילו מתאמן אחד. כן", היא אומרת בחיוך, "לפעמים מגיעים גברים לנסות".

קשה באילת? העבודה בעיר קטנה מציבה בפנייך אתגר?
" אני הסטודיו היחיד בעיר, ואילת מספיק גדולה בשבילי. מסתבר שהריקוד על עמוד הפך לפופולרי. כרגע אני המורה היחידה בסטודיו שלי ואני מקווה להכשיר כבר בקרוב מישהי מהתלמידות המתקדמות שלי כדי ללמד לצידי. מגיעות אלי בנות מרקע שונה- רקדניות, מתאמנות, וכאלו בלי רקע, וכולן עובדות על החולשות שלהן. על הכח או הגמישות, תמיד יש על מה לעבוד ולאן להתקדם בשיעורים השונים".
ורמוס המתאמנת מהנהנת ומוסיפה: "הבנות פה תומכות ומחזקות אחת את השנייה מאוד. זה לא תחרותי כמו חדר כושר, הכל פה ידידותי ועושה חשק להמשיך לבוא".

 

“יש לספורט הזה יותר ויותר חשיפה”

 

את עצמך מצליחה להמשיך להתפתח באילת מבחינה מקצועית?
"אני משתתפת בתל אביב בתחרויות באופן קבוע. יש קטגוריות שונות, חוקים ושופטים מאוד נוקשים. התחרות האחרונה בה השתתפתי הייתה באוקטובר וזכיתי במקום השני. עכשיו אני מתכוננת לאליפות ארצית שתהיה בתל אביב. 
אני אוהבת את האירועים האלה, כי זה מכניס הרבה מוטיבציה והשראה".

יש מאמנות בארץ שמבהירות מראש שהן לא מקבלות בנות עם מוגבלויות פיזיות. מה את אומרת על זה?
"אני אומרת שזה מתאים לכולם. השיעורים שונים וכל אחד עובד באופן אישי לפי היכולת והגבולות שלו". היא אומרת ולא מסתפקת בדיבורים ומעמידה אותי ליד העמוד. וכן, כן, אפילו אני הסתובבתי, התעופפתי, התנשפתי ויצאתי נלהבת עם תחושת הצלחה.
אחריי שסיפרה לי על הדרך האמיצה שעברה, אני לא יכולה שלא לתהות ויטה לאן- הרי עסק כבר יש, תואר, וזכיות בתחרויות.
"אני ממשיכה ללמוד כל זמן שאני לא מלמדת", היא מבהירה. "היום הרי אפשר ללמוד כל כך הרבה באינטרנט, אז אני ממשיכה ללמוד ולהתעדכן. הייתי באמצע דוקטורט כשעברתי לאילת, ואני בטוחה שאמשיך ללמוד גם בעתיד".


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש