פרסומת
דלג

הפליט מסודן ומלחמתו על הזכויות הסוציאליות שלו ושל חבריו

מאת: רותם נועם ואיה פלשקס ● צילום: אילוסטרציה ● 8/2/2018 21:36 ● ערב ערב 2849
פליט סודני תבע שתי חברות כוח אדם המספקות עובדים לבתי המלון בטענה כי לא הפרישו לו ולחבריו את ההפרשות הפנסיוניות כנדרש על פי חוק ● בית המשפט דווקא קיבל את עמדתו ואף מצא כי הן ההסתדרות והן בתי המלון לא פעלו לקידום זכויות עובדים אלא ● גם חברות כוח האדם ספגו ביקורת נוקבת על האופן שבו הם ניהלו את רישומי ההפרשות שבוצעו (אם בוצעו) לעובדים הזרים ● אלא שבסופו של דבר נקבע כי ההליך של תביעה ייצוגית אינו מתאים במקרים בהם לכל אחד מחברי הקבוצה התובעת שכר בגובה שונה שמשמעו חישוב שונה של הזכויות המגיעות לו
הפליט מסודן ומלחמתו על  הזכויות הסוציאליות שלו ושל חבריו

מוחמד אדהם מוחמד הוא פליט מסודן שהועסק בין השנים 2010-13 במלון לאונרדו (לשעבר מוריה) באילת. עם סיום עבודתו הגיש מוחמד תביעה כנגד שתי חברות קבלניות המספקות כוח אדם לבתי המלון באילת בטענה כי לא בוצעו לו הפרשות לגמל כנדרש בהסכמים הקיבוציים החלים על ענף המלונאות. אלא שהוא לא הסתפק בתביעה אישית, וביקש כי בית המשפט יכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית המייצגת את כלל הפליטים המועסקים בבתי המלון באילת. בית המשפט אמנם דחה את בקשתו להכיר בתביעה כייצוגית ואולם מפסק הדין עולה נימה ביקורתית כלפי האופן בו פועלים בתי המלון בכל הנוגע להעסקתם של הפליטים ומהגרי העבודה הגרים בעיר.

 

המעסיקות לא פעלו ליישום ההסכם הקיבוצי על הפליטים


התביעה הוגשה כנגד שתי חברות כוח אדם, טלרן אחזקות וניקיון (2000) בע"מ וטלרן אחזקות ונקיון (אילת) בע"מ. בכתב התביעה טען הפליט כי לא קיבל תשלום כלשהו בגין רכיב הפנסיה. גם על פי התלושים בהם נרשמו רכיבים כביכול הרי שלטענתו בפועל לא נוכו ממנו הפרשות לפנסיה ולא הופרשו עבורו הפרשות לקופת גמל, זאת אף שעל ענף המלונאות חלים הסכמים קיבוציים המסדירים נושאים אלו. הפליט טען כי הנתבעות הן חברות כוח אדם שנשכרו על ידי המלונות על מנת לתווך ולשמש חיץ בין המלון לעובדים, וליצור לכאורה קיר מגן בין המלון לבין העובדים. לטענתו מדובר בחברות שאין להן כלום עם העובד למעט קבלת כסף מהמלון וגזילת חלק ארי של שכר העובד באופן בו מנוצלים העובדים בבתי המלון ונמנעות מהם זכויות המגיעות להם לפי חוקי מגן סוציאליים והסכמים קיבוציים וצווי הרחבה. לטענת העובד יש לחשב את זכויותיו בהתאם לשכר המינימום הקבוע במשק. 
מנגד טענו חברות כוח האדם כי בתלושי השכר של העובד הופיעו הפרשות לגמל, כן טענו כי הוא השתכר שכר נמוך משכר המינימום וכי בכל מקרה לא הוכח כי לעובדים אחרים לא הופרשו דמי גמל. עם זאת הנתבעות לא הכחישו כי חלה עליהם חובה להפריש דמי גמל לעובדיהן, אלא שמאחר והמדובר בעובדים זרים להם לא ניתן לרכוש פוליסות פנסיה רגילות, הן מפרישים את הסכומים לחשבון פיקדון מיוחד.
בדחותו את התביעה עבר בית המשפט על כל התנאים הנדרשים מהעובד על מנת להוכיח כי תביעתו מתאימה להתברר לא רק כתביעה אישית אלא ככזו המייצגת את כלל הפליטים ומהגרי העבודה. בשלב הראשון קיבל בית המשפט את עמדת הפליט לפיה חברות כוח האדם לא הוכיחו כי הן פועלות למימוש ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע לעובדיהן. משכך קבע בית המשפט כי אף שהדרך המקובלת לדון בסכסוכים הנוגעים להסכמים קיבוציים היא בדרך של תקיפה ישירה מול ארגון העובדים ולא כתביעה ייצוגית, הרי שבמקרה הזה יש להחיל את החריג שרואה בהסכם הקיבוצי אות מתה. יתרה מכך, הנתבעות אף לא הציגו כל מסמך המראה כי שילמו לפליט פיצוי כספי בגין אי ההפרשות לגמל. למעשה עד 2012 לא היתה בתלושי השכר של הפליט כל התייחסות להפרשות לפנסיה ורק ב-2012 הופיעה לראשונה התייחסות להפרשה לגמל, אלא שהפליט טען כי סכומים אלה לא שולמו לידיו בפועל והנתבעות לא הצליחו להראות כי אכן העבירו לפליט כספים אלה. בית המשפט קיבל גם את טענתו זו. אלא שאין באלה די על מנת לאשר תביעה כייצוגית והיה על הפליט להוכיח גם קיומה של "שיטה", כלומר שהנתבעות פעלו באותה שיטה גם כלפי יתר הפליטים ומהגרי העבודה. ואכן בתום הליך גילוי מסמכים ארוך, הגיע בית המשפט למסקנה כי אף שהחברות העסיקו מאות עובדים זרים בשנים האמורות, הן לא הצליחו להראות כי שילמו לאותם עובדים פנסיה 0או חלף פיצוי9 עם סיום העסקתם. גם כאשר הביאו החברות הוכחות להפרשות שהועברו לידי 23 עובדים זרים הן לא הצליחו להראות כל פירוט בגין אלו הפרשות ועבור איזה תקופה בוצעו. אפילו מועד התשלום לא היה ברור. למעשה מה שהציגו היה לא יותר מאשר רישום פנימי של הן. בית המשפט מצא כי החברות העבירו מסמכים באופן חלקי ביותר וכי אף מה שהוגש היה חסר ומכאן הסיק כי החברות לא עמדו בחובתן להפריש הפרשות פנסיוניות לעובדיהם: "מסקנת הדברים", פסק בית המשפט, "היא כי המשיבות הפרו את חובתן לתשלום הפרשות פנסיוניות לחברי הקבוצה (הכוונה לפליטים ומהגרי העבודה ר.נ) בתקופה הרלוונטית לתביעה". משכך פסק בית המשפט כי הוכחה אף "שיטה". 

 

הפליטים עזבו והתביעה לא תועיל להם


מה שהפיל בסופו של דבר את הבקשה להכרה כתביעה ייצוגית, היה דווקא גובה שכרו של הפליט, שכן זה ביקש כי הזכויות יחושבו לפי גובה שכר המינימום בשוק ואלם בית המשפט פסק כי מאחר וכל עובד עבד בהיקף משרה שונה, הרי שלא ניתן לבצע חישוב נוסחתי לסכומים שלא שולמו לעובדים הזרים ויש לבצע חישוב פרטני עבור כל עובד ועובד בנפרד. מאחר ורוב העובדים הללו כבר אינם בישראל הרי שלא ניתן לבצע את הדבר הלכה למעשה. "על כך יש להוסיף כי במקרים רבים קיימות מחלוקות בין העובדים לבין המעסיק לגבי תקופת העבודה והיקפה ולגבי השכר הקובע, ועל כן לא ניתן לבסס את הנתונים הנדרשים לחישוב זכויותיו של כל עובד על הנתונים שיכול לכאורה המעסיק ליתן "בלחיצת כפתור". משכך לא ניתן לראות את כל חברי הקבוצה כמקשה אחת ומשכך איננו סבורים כי תובענה שכזו מתאימה להתברר בהליך של תובענה ייצוגית, הואיל ומחלוקות אלו יצריכו בירור עובדתי שונה לכל עובד ועובד". לכך התווספה העובדה כי מרבית מחברי הקבוצה, קרי: הפליטים כבר אינם נמצאים בישראל והפליט התובע הודה כי אינו מכירם ואינו יודע מה עלה בגורלם: "במצב כזה", נפסק, "לא ברור כיצד המבקש יוכל להיות בקשר עם אותם עובדים כדי ליידע אותם בדבר זכויותיהם ולא ברור כיצד תהיה הפנייה אליהם ובמצב דברים זה קיים חשש כי רוב הקבוצה כלל לא תאותר". מאחר ותביעה ייצוגית אף מונעת בעתיד מכל אחד מחברי הקבוצה לתבוע בגין הרכיבים בהם עסקה הרי שיש בכך כדי לפגוע בזכותם של עובדים אחרים לתבוע בעתיד סכומים גבוהים יותר בהתאם לתנאי העסקתם השונים ומכאן שתביעה ייצוגית לא תפעל לטובתם אלא דווקא תגרע מזכויותיהם. 
כאמור חה בית הדין את הבקשה וחייב את הפליט מוחמד בהוצאות בגובה 7000 ₪.


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש