טור יהדות - פרשת פרשת 'ויקרא'

פרשת 'ויקרא'

"משבר חוק הגיוס" איים השבוע להפיל את הממשלה. הרבה מעבר לחוקים המדומים של גיוס או אי גיוס חרדים לצבא, אני רוצה לשאול את אחיי החרדים:  1. האם מצוות התורה "לא תעמוד על דם רעך" 2. "והורשתם ( וכבשתם) את הארץ" 3. "כי תצא למלחמה על אויבך", הם גם כן גזירות שמד? מה עם ערבות הדדית, מה עם נושא בעול עם חברו,  האם אנחנו מתעלמים מזעקתו של משה רבנו על בני גד וראובן שלא רצו להיכנס לארץ ומשה רבנו נוזף בהם "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", האם משה רבנו, יהושוע בן נון ודוד המלך, גם הם היו מקבלים לשיטתכם פטור כי "תורתם אומנותם?". האם את ההפגנות עם זעקות השבר "נמות ולא נתגייס" הייתם מקיימים גם בצבאו של דוד המלך? האם ההלכה ב'שולחן ערוך', שמחללים שבת כשיוצאים להילחם נגד האויבים לא כתובה אצלכם? האם פרק 'דיני מלחמה' בהלכות מלכים לרמב"ם נמחק? בוודאי שהתורה שלנו היא הדבר החשוב ביותר בעולם, ודאי שערך לימוד התורה הוא עצום ואין שום דבר בעולם שיכול להשתוות ללימוד תורתנו הקדושה! ודווקא בגלל זה שאנחנו מכירים בערך לימוד התורה, אנחנו רוצים שאחיינו החרדים ישרתו אתנו בצבא, כי התורה מצווה אותנו להילחם על ארץ ישראל. התורה מצווה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד (אם לא צה"ל מי בדיוק ישמור עלינו, הבריטים? הטורקים?). התורה לימדה אתנו שהספרא והסייפא (הספר והחרב), ירדו כרוכים ביחד מן השמיים ואין האחד יכול להתקיים בלי השני. וכיום, כשיש בצה"ל גדודים נפרדים לחרדים, עם כל תנאי השירות האפשריים, האם עדיין מדובר בגזרת שמד? 
פרשתנו פרשת 'ויקרא' עוסקת בהקרבת הקרבנות. אילו קרבנות עלינו להביא, ועל אילו חטאים אנו צריכים להביא קרבן. יש קרבנות שהם מן הצאן, מן הבקר, קרבנות של עופות, ואפילו קרבנות של סולת- אותם מביאים העניים ביותר שאין להם אמצעים מספיקים להביא משהוא אחר (דרך אגב יש פרשנים שמסבירים- כי הסיבה שאוכלים קוסקוס העשוי מסולת הוא זכר לקרבן סולת המעורבב עם שמן כפי שהיה בבית המקדש). אדם שנכשל וחטא היה צריך להביא קרבן על מנת שיכפר לו על חטאו. אך אין די בהבאת הקרבן. על החוטא הייתה מוטלת חובה להתוודות על איזה חטא בדיוק הוא מביא את הקרבן, להתחרט ולקבל על עצמו לא לעשות את אותו החטא יותר לעולם. כלומר, כל מי שהביא קרבן היה עושה תשובה שלימה ואמיתית יחד עם הבאת הקרבן. אך אם החוטא היה מביא קרבן ולא מתכוון לעשות תשובה, לא מצטער על חטאיו וגם לא רוצה להפסיק לחטוא, הקב"ה לא היה מתייחס כלל לקרבן כזה, להיפך אדם שעשה מעשים כאילו היה מכעיס את הקב"ה שבעתיים.
הנביאים שהיו בזמן בית המקדש הראשון זעקו מרה נגד אותם חוטאים שחשבו שהם פוטרים את כל מעשיהם הרעים על ידי הבאת הקרבן. ויותר מכולם היה ירמיה הנביא בוכה ומתחנן לעם שיפסיקו להביא קרבנות מיתרים. ה' לא חפץ בכך, הוא לא רעב, הוא אינו צריך שיספקו לו כבשים או פרים, אין לו צורך לא באש ולא בקרבן, ה' רוצה שיעבדו אותו בלב שלם תמיד.לא רק באופן סימבולי וחד פעמי של הבאת הקרבן. חוסו על הכבשים.
כאשר היינו מביאים קורבן היינו צריכים לחשוב ולכוון שכל מה שעושים לקורבן היו צריכים לעשות לנו, מי שהביא את הקורבן היה מפנים זאת וזה היה מעורר אותו לחזור בתשובה. תארו לעצמכם אדם שלא מביא קורבן, הוא מסתפק בכך שהוא מסתכל על הקורבנות שיהודים אחרים הביאו, האם גם אז הוא היה יוצא ידי חובה , האם אפשר בדרך זו לקיים את מצוות הבאת קורבנות? ואם אני מסתכל על אחרים שמתגייסים לצבא האם גם אז אני יוצא ידי חובה?     

חדשות אילת