פרסומת
דלג

והוא לא מפסיק לחייך - סיפורו מעורר ההשראה של אבנר כרם

מאת: אביבה דקל ● 11/4/2018 09:11 ● מה נשמע 543
מי שמכיר את אבנר כרם, איש מלונאות בכל רמ"ח איבריו, מי שהיה תמיד הבדרן של החבר'ה, לא יכול אפילו לתאר לעצמו את סיפור האיימים שעבר בצעירותו בימי השואה הקשים ● סיפורם של כרם ואחיו, פעוט בן שנתיים וחצי והאח הגדול בן ארבע, שעברו את אימת השואה הקשה, הפכו לסרט דוקומנטרי על ידי הבמאי אבי אנג'ל, סרט שהוקרן אתמול בערוץ 13 בטלוויזיה ● 70 שנה לא דיברו האחים על מה עברו עד ליום בו החליטו לא לשתוק עוד ● היום הם מדברים ומספרים למען לא יישכח לעולם
והוא לא מפסיק לחייך - סיפורו מעורר ההשראה של אבנר כרם

רבים מכירים את אבנר כרם, תושב אילת וותיק, עוד מימי רפי נלסון העליזים, אז היה מנהל בידור ואירועים במלון 'סונסטה' טאבה, בימים שלפני החזרת טאבה למצרים. מאז זרמו מים רבים בים סוף, כרם עבר שורה של תפקידים בעולם המלונאות ובהווה הוא משמש כנהל ערב במלון מ'ג'יק פאלאס', נשוי לציונה, אב לשתי בנות, וסבא לחמישה נכדים. אלא שלמרות החיצוניות החייכנית שלו רבים לא מכירים את סיפורו של אבנר שרק לאחרונה נפתח והצליח לספר את סיפורו

 

החיוך על הפנים לא מסגיר. כרם

 

אבנר כרם נולד לתוך המלחמה האיומה בה נרצחו שישה מיליון מילידי אירופה. במשך 70 שנים מחייו, לא ידע מה שמו, לא ידע את שם הוריו, וכמובן שלא ידע מאומה על משפחתו שנספתה מרביתה בשואה. האנשים היחידים שזכר היתה דודתו, שהצילה אותו ואת אחיו ממות בטוח כשמלאו לו שנתיים וחצי ואת אחיו שהיה מבוגר ממנו בשנה וחצי, ושאליו היה צמוד כל חייו. לדברי אבנר, בזכות אחיו הבכור נותר בחיים ושרד את השואה. אחיו לעומת זאת, אומר שרק בזכות אבנר ובשל העובדה שהיו בלתי נפרדים שרד את השואה – שני ילדים יתומים, ללא זהות, שהצליחו לשרוד את הגיהינום, להגיע לישראל ולבנות בה חיים מלאים.

 

אין זכות לחיים


אבנר (שם שבחר לעצמו כשהגיע לישראל עם עלית הנוער), נולד במרץ 1940 בקרקוב שבפולין. כשמלאו לו שנתיים וחצי גררו את כל יהודי קרקוב שחיו בגטו ל"ככר המשלוחים" משם יצאו משלוחים של יהודים למחנה ההשמדה בנזץ ועוד באותו יום נרצחו כולם עד האחרון שבהם.
"מלכה דודתי, אחות אבי, גררה אותי ואת אחי בן הארבע לבונקר שמתחת לכביש בכיכר המשלוחים, ומשם נדדנו אתה ועם הפרטיזנים שאליהם הצטרפה", מספר אבנר שהיה אז בן שנתיים וחצי בלבד. "עברנו מחווה לחווה, מיער ליער, כשאנו לומדים לחפש לעצמנו מזון על ידי חפירה באדמה, לאכול תולעים, שורשים ופטריות, ולהסוות את ריחנו מהכלבים של הגרמנים על ידי מריחת גופנו בצואת כלבים וחיות אחרות. כשהבריחו אותנו בין הכפרים, בעגלות עליהם העמיסו האיכרים ירקות, אכלנו מה שהיה בשקים. לעתים היו אלה תפוחי אדמה, פעמים אחרות בצלים או גזר, וככה הצלחנו להישאר בחיים. דודתי מלכה היתה בהיריון כשברחנו מכיכר השילוחים בקרקוב. כשכרעה ללדת, מצאו הפרטיזנים מילדת באחד הכפרים. השכיבו את מלכה על הרצפה ואני ואחי עמדנו צמודים לקיר, מנסים להתחבא, ועקבנו בעיניים מבועתות אחרי לידת התינוק. המיילדת ילדה אותו וברגע שיצא לאוויר העולם, המיתה אותו כדי שבכיו לא יזעיק למקום אויבים, תוך שהיא מסבירה לדודתי שעליה לעשות זאת כדי להציל את חיינו. את התמונה הזו לא אשכח לעולם, וזה, עד היום, אחד הסיוטים הגדולים ביותר שאני חווה בלילות. אני לא יכול לשכוח, ולא אוכל לשכוח את התמונות הנוראות האלו לעולם".

 

 

נופלים וקמים


ככה הם נדדו בין החוות והיערות, עד שעברו את הגבול לצ'כוסלובקיה, כשהיעד הסופי היה להגיע להונגריה שטרם נכבשה אז בידי הנאצים. בשנת 1944 הם הגיעו להונגריה, שם חייתה דודתם עם הפרטיזנים. את אבנר ואחיו הם הסתירו בכפר דושנוק שליד בודפשט. "היינו בדושנוק כשהגיע ד"ר קסטנר להונגריה כדי לנהל משא ומתן עם אייכמן כדי לשחרר 1680 יהודים, ששילמו את כל הונם לאייכמן כדי שישלחו ברכבת למדינה ניטרלית. כשהחלה העלייה לרכבת, החליטו דודתי והפרטיזנים שהרכבת של קסטנר היא ההזדמנות להציל אותנו והחביאו אותי ואת אחי, כל אחד בקרון אחר. הייתי אז כבר בן ארבע, ואחי היה בן חמש וחצי, אבל ידענו שעלינו להסתתר, לא להראות את עצמנו, ובעיקר לא לבכות ולא לדבר -  היינו שני ילדים, ללא מסמכים מזהים, ולא דיברנו את שפת המקום, אבל להסתתר ולשתוק ידענו היטב".
בברגן בלזן עצרו הנאצים את הרכבת ו- 1680 היהודים הובלו למחנה הריכוז ברגן בלזן. כשהפרידו הנאצים בין הגברים לנשים, שהיו כולם הונגרים, גילו לפתע שבין היהודים יש שני ילדים שאינם ברשימה ועמדו כבר להוציאם להורג, כשלפתע פרצה צעירה בשם נעמי מבין שורות הנשים בצעקות שהשניים כלל לא הבינו. "רק בדיעבד למדנו שנעמי צעקה שאנחנו הילדים שלה", הוא מספר בהתרגשות. "וכך היא הצילה שוב את חיינו. נעמי גררה אותנו ל"צריף הנשים מס' 11", ובו במקום קיבלה החלטה שאם נישאר שלושתנו בחיים היא תאמץ אותנו ונהיה למשפחה. "צריף הנשים  מס 11" הפך לביתנו למשך חצי שנה והיה גם ל"מעון יום בגיהינום" לשני יתומים. כל הנשים טיפלו בנו, התעסקו איתנו ודאגו לנו. לימדו אותנו הונגרית, סיפרו לנו סיפורי ילדים ואפילו הצליחו ללמד אותנו קרוא וכתוב. שם למדנו שאסור לבכות, וגם שלפעמים צריך להיות מאוד בשקט כדי שלא ישמעו אותנו. מברגן בלזן שוחררנו על ידי הבריטים ששיכנו אותנו במלון מפואר באיטליה, כדי להעמיד אותנו על הרגליים ולעזור לנו להשתקם.  במקום אליו העבירו אותנו לשיקום, נודע לנעמי, שלא עזבה אותנו לרגע, כי הארוס שלה הוצא להורג. המהלומה הבאה שנחתה עליה היתה שאמרו לה שהיא לא תוכל לאמץ אותנו משום שהיא אשה בודדה וצעירה מדי. נעמי התאבדה. היא לא עמדה בלחצים, ואני ואחי איציק שוב נותרנו לבד. גם סיפור ההתאבדות של נעמי לא חדל מלרדוף אותי בלילות", הוא מודה בכאב.

 

חזר למקורות. אבנר (ימני) בזמן צילום הסרט בפולין

 

לא גילה לאיש


ממרכז השיקום הועברו שני האחים הצעירים לבארי, שם עלו על ספינה בדרך לחיפה. אלא שאם כאן הם חשבו כי יגיעו לשקט ולנחלה, הרי שבחיפה נעצרה הספינה על ידי הבריטים, וכל נוסעיה הועברו למחנה מעצר בעתלית שם שהו פחות מחודש עד ששוחררו ממחנה המעצר. "הייתי אז בן 6 ואחי איציק כמעט בן שמונה. העבירו אותנו לבית היתומים בישיבת סנהדריה בירושלים, אחר כך לכפר בתיה, מוסד חקלאי תורני. אני ואחי ניסינו לברוח בשל היד הקשה בה נוהלו בתי יתומים אלו ובשל המכות שספגנו, אבל בכל פעם החזירו אותנו לישיבה". 10 שנים שהו השניים בבית היתומים, וכשמלאו לאבנר 16 שנים הוא התנדב לצבא והועבר לפנימייה של בית הספר הקדם צבאי של חיל הים, משם עבר לשירות צבאי סדיר בחיל הים. "מאחר ולא היה לי לאן לפנות ואיפה לגור, היה השירות הצבאי פתרון מושלם שנתן לי גם בית וגם אוכל ומילא את כל צרכי. כשהשתחררתי מצה"ל בשנת 1959 הצטרפתי לצי הסוחר, שכן גם כשאתה ימאי, האוניה שבה אתה מפליג היא בעבורך גם קורת גג וגם אוכל", הוא מסביר. בפעם הראשונה הוא הגיע לאילת כימאי, על אחת ממיכליות הנפט, אלא שאחרי ההפלגה חזר לחיפה. רק בתחילת שנות השמונים ירד אבנר שוב לאילת והפעם נשאר כאן עד היום.
"במשך כל השנים חיפיתי על החוויות האיומות שספגתי כילד ולא גיליתי לאיש דבר על עברי, גם על הדברים שחוויתי כשהייתי מבוגר מספיק כדי לזכור. כיסיתי על החור הנורא שבלב שלי על ידי כך שהפכתי לבדרן בכל מקום, למצחיקן התורן, ובחיפה אפילו ניהלתי מועדון לילה, וכולם הכירו אותי כ'מלך חיי הלילה'. לא היה לי קשה לחיות בלילה, שכן ממילא לא הצלחתי להירדם בלילות, בשל הסיוטים שרודפים אותי.
כשהחלטתי לרדת לאילת פגשתי במלון 'הסלע האדום' את ינוקא, שהכיר אותי כבדחן ובדרן ומינה אותי לסגנו בצוות הבידור וכמארגן אירועים במלון ובחוף של רפי נלסון שם נהגו לעשות אירועים גדולים. בחוף של נלסון הכרתי את ציונה אשתי והיא זו שהחזירה אותי לחיים- נישאה לי, הקימה איתי משפחה – יש לנו שתי בנות וחמישה נכדים. ציונה היא העוגן שלי בעולם הזה. בלעדיה הייתי מזמן יוצא מדעתי. מבלי שתחבק אותי כשאני זועק בלילות, לא הייתי שורד". למרות החיצוניות החייכנית שלו עד היום, אבנר מודה כי גם היום הוא בקושי ישן בלילות, סובל מ"פוסט טראומה" וחווה סיוטים "שמהם לא אשתחרר כנראה לעולם". עד גיל שבעים הוא לא סיפר את סיפור חייו ולא חלק עם איש את רגעי האימה הקשים שעבר כילד. "רק אחרי שאבי אנג'ל ראה ב"יד ושם" את התמונה בה אני מצולם עם אחי ברכבת של קסטנר, הוא עלה על עקבותינו, מצא אותנו, והחליט שעלינו לפתוח את הלב ולספר. משהתחלנו לספר הוא לקח אותנו למסע שורשים בפולין, איתו הגענו לארכיון הפולני שבו גילינו אני ואחי מה שמנו האמיתי ומי אנחנו. במשך השנים בהם נדדנו אני ואחי החליפו לנו בכל פעם את שמנו. בפולין הייתי אלוש, בהונגריה הייתי אלק והפכתי לבנימין בארץ. בכל מקום אליו הגעתי נתנו לי שם חדש. רק בגיל 70, כשהגעתי לארכיון בפולין, מצאתי את תעודת הלידה שלי ולמדתי ששמי המקורי הוא אלתר ישעיהו וינברג. רק בגיל 70 זכיתי לראות את התמונות של הורי ולמדתי לדעת מי אני. אבי אנג'ל היה הבמאי והמפיק של הסרט שהפיק אודותיי, סרט שהוקרן לראשונה בערוץ 2 של הטלוויזיה לפני כשלוש שנים, והוקרן שוב אתמול, יום רביעי, ערב יום השואה בערוץ 13 בחצות. מאז נודע לי מי אני, נפתחנו אני ואחי והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו. כיום אני חבר במועדון ניצולי השואה באילת ואני אחד מ"אנשי העדות" המספרים על השואה לנוער בבתי הספר, לחיילים בצבא ולכל מקום אליו אני מוזמן. מדבר ומספר על מה שעבר עלי ועל אחי בשואה, על מנת שידעו מה עברנו ויעבירו את הדברים לדורות הבאים. כי את השואה ואת מה שעברו היהודים באירופה אסור לנו לשכוח".

 

החזירה אותו לחיים. אבנר וציונה

 

להיות שם בשבילם


את השואה ואת ניצולי השואה רובנו פוגשים פעם בשנה בטקסים שנועדו לגרום לנו לעולם לא לשכוח את ששת המיליונים שנספו על ידי הנאצים. אנחנו שומעים את הסיפורים והם איומים, אבל אחרי שחולף יום השואה, רובנו חוזרים לשגרת חיינו. 
מי שלא יכולים להשאיר את הסיפורים מאחור הם הניצולים החיים בינינו. אנשים שחוו את הזוועות על בשרם, זוועות הרודפות אותם בסיוטי לילה ואינן מרפות. למרות המשפחות שהקימו, והחיים החדשים שבנו לעצמם – הניצולים אינם שוכחים אף לרגע. יש כאלו החולקים את הסיפורים עם אחרים, יש כאלו שרואים חובה מוסרית לספר על שעברו, ויש כאלה המדחיקים, ובמשך שנים לא מספרים לאיש מה קרה שם. אבל כשהם רוצים חברה, הם מחפשים אנשים כמותם, שחוו חוויות כמו שהם חוו, ושרדו כדי לספר עליהם. במועדון מנש"ב באילת הם נפגשים, ובו הם גם פוגשים את הדורות הצעירים, את החיילים ואת התלמידים, שעוזרים לכם לחשוב שלא הכל רע ושיש אור בקצה המנהרה.
את מועדון מנש"ב, שהוא מועדון לניצולי שואה בעיר, הקים ג'קי פריגל ז"ל, שעשה רבות עבור ניצולי השואה. מיום הקמתו של המועדון באילת, מנהלת אותו צביה משה. במועדון חברים היום מעל שישים ניצולי שואה. "לצערנו ולכאב לבנו, אנחנו נפרדים כמעט מדי חודש מחברים יקרים שהולכים לעולמם", אומרת צביה. "ניצולי השואה הולכים ומתבגרים, ובקרוב לא יישאר מי שיספר על מה שקרה שם. אני משתדלת שלא לתת לחברי המועדון המיוחד הזה לשקוע ולטבוע בכאב, ומעודדת אותם להמשיך בכל הכוח. אני מקיפה אותם במה שהם אוהבים יותר מכל – מפגשים עם לובשי מדים, חיילים, שהם אורחי קבע ובני בית במועדון, ומלווים את החברים במשך כל השנה בכל הפעילויות. עוזרים גם התלמידים המקסימים מבתי הספר השונים המעורבים במה שנעשה במועדון. אין כמו התלמידים לעודד את ניצולי השואה המבוגרים בעצם נוכחותם. במסגרת הפעילויות של המועדון אנו עורכים השנה את טקס יום השואה לשואה ולגבורה על טהרת ניצולי השואה. הם שידברו, הם שישירו שירים ביידיש, וגם יקראו את מה שכתבו, ויחד עם החיילים ישירו את שיר הפרטיזנים".

איזו פעילות אתם מנהלים במועדון?
"חברי המועדון נפגשים פעמיים בשבוע", מספרת צביה. "בימי שני, לפעילות גופנית, כמו התעמלות המתאימה לגילם, התעמלות על כסאות יוגה וכו', ובימי רביעים מפגשים חברתיים מגוונים בנושאים שונים. החברים צמאי ידע והם סופרים את הדקות והימים שבין המפגשים".


אז למה לא להיפגש כל יום?
"אני חושבת שצריך להיות בית קבוע, פתוח וחם לניצולי השואה, בו יוכלו לבלות מדי יום ולהפיג את הבדידות. האגודה למען הקשיש, ובראשה גדי כץ וצ'רלי מויאל, עושים כל שלאל ידם כדי לעזור שבית כזה אכן יקום בעיר".


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש