פרסומת
דלג

סבתא, את באה למזרח?!

מאת: רותם ג'קסון ● צילום: מערכת ערב ערב ● 29/8/2018 17:17 ● ערב ערב 2878
מי אמר שטיול אחרי צבא מיועד רק לצעירים? ● עדנה נהרי בת 74 מאילת, ונתנאל נכדה בן ה-26, העמיסו תרמיל וטיילו כמו שני מוצ'ילרים במשך ארבעה חודשים בסין, דרום קוריאה, יפן, פיליפינים, טיוואן, וסרי לנקה ● עכשיו הם יושבים בידיים שלובות, עם צמידים וחולצות תואמות שהכינו במיוחד לטיול, ועם חיוך ענק שמתחיל בסבתא ונגמר בנתנאל, ומספרים על החוויה המטורפת שעברו יחד ● על הקשיים, המכשולים והאתגרים, ובעיקר על הרווח הענק - "לראות את העולם דרך העיניים של סבתא" ● יומן מסע בלתי סביר בעליל!
סבתא, את באה למזרח?!

"אני עדיין זוכר את היום בו שאלתי אותך אם תרצי לבוא איתי לטיול תרמילאים ואת הסתכלת עלי בעיניים עם חיוך ענק וענית ישר כן!!
ביחד הצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי, לבקר בשש מדינות, לעבור את החומה הגדולה של סין, לרכב על סוסים, לטפס 1000 מדרגות, לראות אינספור מפלים, הרי געש, לנסוע על אופנוע, לטייל באיים ועוד המון דברים. 
היינו שמחים, מפוחדים, לחוצים, מרוגשים, כועסים, ואפילו הספקנו לריב פעם או פעמיים, אבל אני מניח שזה מצופה אחרי שנמצאים יחד 120 ימים. אם יש משהו שלמדתי בטיול הזה זה לכבד אותך, לא רק כסבתא שלי, אלא כאישה בוגרת. למדתי מה זה להיות אהוב ולא אנוכי. ראיתי איך את יוצרת קשרים עם אנשים מכל הגילאים ומכל העולם, וכמה שמחתי לראות שלא משנה איפה את נמצאת, את מצליחה לגעת לאנשים בלב. יותר מכל אני מוקיר לך תודה על ההזדמנות שנתת לי לראות את העולם ולחוות אותו דרך העיניים שלך. אני אוהב אותך סבתא!".

במילים אלה סיכם נתנאל קרסון (26), את הטיול שערך עם סבתא שלו למזרח. אם לא בכיתם עד עכשיו כדאי שתמשיכו לקרוא... 
באיזה עולם זה יכול לקרות, שנכד בן 26 מציע לסבתו בת ה- 74 להצטרף אליו לטיול תרמילאים במזרח? עד כמה שזה נשמע הזוי, מסתבר שכל אחד בתוך תוכו היה גם רוצה לעשות את זה. על כך יעידו חצי מליון הצפיות של הסרט על הסבתא ונכדה בהפקת ערוץ 10, ו-600 אלף העוקבים בעמוד הפייסבוק שהקים נתנאל בתחילת הטיול "the gran adventure" , "ההרפתקאה הסבתאית". 

 

אני זוכר שחשבתי לעצמי מה אם אטייל עם סבתא טיול תרמילאים? לא שמעתי על זה בחיים, זה בטוח יהיה משהו מיוחד וזה בטוח יהיה אתגר גדול בשבילי ובשביל סבתא ויהיה הרבה יותר מסתם טיול. רציתי להיות איתה 24 שעות לטווח ארוך, ככה ידעתי, שכל שאלה שארצה לשאול אקבל עליה תשובה במקום, ושנתקרב בצורה כזו כך שנוכל לדבר על הכל

 

לעשות את זה בשניים


הסיפור של נתנאל ועדנה הוא סיפור חוצה זמן, גבולות וחוצה את כל המוסכמות החברתיות המקובלות עד כה. התקווה שלהם, שבזכות הסיפור האישי שלהם הם יפתחו פתח לאנשים כמותם להגשים חלום כזה. אחרי שהם כבר הספיקו להתראיין לעשרות עיתונים ברחבי העולם ולהצטלם לעוד עשרות תוכניות טלוויזיה, פגשתי אותם בבית, אילת, על חוף הים, כמו שהם אוהבים - בפשוט. אין מספיק מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בי רק מלראות את הקירבה שנוצרה ביניהם. אינטימיות שהיא הרבה מעבר ליחסי סבתא - נכד, יחסים שעלו מדרגה לרמת שותפים למסע. 
היא, תימניה אסלית שנולדה בתימן לפני 74 שנה, הוא תימני-שבדי שנולד בשבדיה לפני 26 שנה. סבתא ונכד במסע משותף סביב העולם. 
הכל התחיל כשאמו של נתנאל, ליאורה נהרי, בתם של עדנה ושמעון נהרי ז"ל, הכירה באילת תייר יהודי משבדיה. השניים התאהבו ועברו לחיות בשבדיה שם נולדו נתנאל ושלושת אחיו הצעירים. בינתיים ההורים הספיקו להיפרד, האבא השבדי עלה לגור בישראל ואילו האמא הישראלית נשארה לגור בשבדיה עם הילדים. "היינו באים כל קיץ לבקר את אבא, הדודים והסבתא באילת, וגם סבתא הייתה באה אלינו כל שנה", מסביר נתנאל בפעם המי יודע כמה את שורשיו המעורבבים. "כבר מגיל קטן הייתי קשור לסבתא והיא תמיד הייתה חלק גדול מהחיים שלי". 

איך קרה שחשבתם לעשות טיול תרמילאים ביחד?
"לפני שיצאנו לטיול גרתי בברצלונה", מספר נתנאל , "למדתי ועבדתי שם וסבתא באה לבקר אותי. היינו לבד ויצא לנו לעשות הרבה הליכות ושיחות נפש, וסבתא סיפרה לי הרבה סיפורים שלא הכרתי. היא הסבתא היחידה שנשארה לי, כי כל יתר הסבים והסבתות נפטרו. מאז שזה קרה הצטערתי שלא היכרתי אותם יותר טוב. אני זוכר שבברצלונה קיבלתי תחושה מוזרה בבטן, שיום אחד אני הולך להתגעגע מאוד לסבתא. שיגיע יום שהיא לא תהיה איתנו יותר, והתחושה הזו הייתה מאוד חזקה. אז הבנתי שאני חייב להכיר אותה יותר ולשאול כל שאלה שבליבי. ידעתי שאני לא רוצה להסתכל אחורה יום אחד ולהתחרט שלא עשיתי את מה שרציתי. ככה יצא שבאחת ההליכות שלנו, כשהתיישבנו על צלע הר והסתכלנו על הנוף, פתאום שאלתי את סבתא אם היא רוצה לבוא איתי לטיול של כמה חודשים. עוד לא ידעתי אז איזה טיול ואיפה. זו הייתה שאלה שנזרקה לאוויר. באופן לא צפוי היא אמרה לי מיד 'כן'. פתאום הרעיון נהיה מציאותי. אני זוכר שחשבתי לעצמי מה אם אטייל עם סבתא טיול תרמילאים? לא שמעתי על זה בחיים, זה בטוח יהיה משהו מיוחד וזה בטוח יהיה אתגר גדול בשבילי ובשביל סבתא ויהיה הרבה יותר מסתם טיול. רציתי להיות איתה 24 שעות לטווח ארוך, ככה ידעתי, שכל שאלה שארצה לשאול אקבל עליה תשובה במקום, ושנתקרב בצורה כזו כך שנוכל לדבר על הכל. 
הרבה צעירים בגילי מטיילים ונוסעים למסיבות במקומות אחרים בעולם, לפגוש צעירים אחרים. בטיול כזה לא מספיקים תמיד ללמוד על התרבות המקומית ולפגוש את המקומיים, זה מה שאני חיפשתי. רציתי לצאת ולהראות לסבתא את הדברים האלה שמישהו צעיר אולי לא היה מתעניין בהם". 

 


איך הגיבו המשפחה והחברים לרעיון? 
נתנאל: "מאז שהתחלנו לדבר על זה, הרעיון הלך והתחזק אצלי. כשהתחלתי לדבר עם אנשים סביבי, כדי לשמוע את דעתם, כולם אמרו שזה גדול. חוץ מחברה אחת שאמרה שאני צריך להיות יותר מציאותי". 
עדנה: "זה באמת לא מציאותי, לצאת לטיול כזה בגילי. בהתחלה חשבו שנטרפה עלי דעתי. לא האמינו שאני באמת הולכת לעשות את זה". 
נתנאל:"ולמרות הכל, כולם בטחו בנו שנהיה מספיק אחראים. לא קנינו את הכרטיסים ליעדים הבאים, כדי שאם נרצה, תמיד נוכל לחזור באמצע. השארנו את זה בכוונה מאוד גמיש. תיכננו להגיע להודו ובסוף הגענו לסרי לנקה. וגם בכלל לא התכוונו להגיע לטייוואן, אבל פגשנו טיוואנית שהתחתנה עם ישראלי בסין והם הזמינו אותנו אליהם, אז נסענו. הכל היה די ספונטני. העולם הוא לא כזה מקום מסוכן כמו שחושבים. לא הרגשנו בסכנה בשום מקום". 
עדנה: "חוץ מזה שאני כבר הייתי עצמאית. הייתי טסה אליהם לשבדיה לבד פעמיים בשנה, ורק על זה החברות שלי היו מתפלאות". 
נתנאל: "אני גם אמרתי לכולם שהייתי רוצה לצלם את הטיול, כדי שהרבה אנשים יקבלו השראה, וכולם אמרו שהם היו צופים בזה בשמחה. אז חשבנו שאולי באמת נעשה את זה וניתן השראה לכולם סביבנו. רציתי לתעד את הדינמיקה בינינו, את המקומות בהם נהיה, ואיך סבתא חווה אותם. הסיפור הוא לא עלי, אלא על החיבור שלנו, ועל איך שסבתא בוחנת את העולם. זה מה שרציתי להראות לעולם". 
עדנה: "אני כל כך גאה שיש לי נכד כזה, שחושב בצורה כזו. גם אני גדלתי עם סבא וסבתא שלי, אז אני יודעת מה זה להיות מחוברת לסבתא. היום, כשאני כבר סבתא בעצמי, אני יודעת כמה סבתות נותנות הרבה לנכדים, אבל אף נכד לא חושב שאולי צריך גם לתת בחזרה ולא רק לקבל. במקרה של נתנאל הוא עשה את הבלתי אפשרי. איפה נשמע דבר כזה שצעיר בגיל 26 רוצה לצאת עם הסבתא שלו בת 74 לטיול תרמילאים? לסבתות בדרך כלל קשה, הן לא מרגישות טוב ויכולות להיות נודניקיות. זה ממש לא מובן מאליו. כשהוא הציע לי חשבתי שזו בדיחה, אמרתי יאללה בסדר, אבל כשהתברר שזה רציני מבחינתו, ואני כבר נתתי את המילה שלי, לא יכולתי לחזור בי".


"להימנע מפיתויים של צעירים"


נתנאל נזכר בחיוך שאמא שלו הייתה בהתחלה בשוק מהרעיון. "אבל די מהר היא היא שחררה, כי היא ידעה שאם יש מישהו שמסוגל לעשות את זה, זו אמא שלה. היא דיברה איתה, אישרה לי שסבתא רצינית ומשם זה התחיל להתגלגל. סבתא חזרה לארץ ואני התחלתי לתכנן". 
עדנה: "בהתחלה חשבנו על שישה חודשים, אבל חברת הביטוח הסכימה לבטח אותי רק על ארבעה חודשים". 
נתנאל: "כשחשבתי על היעדים, ידעתי שאני רוצה שנגיע למקומות לא כל כך תיירותיים. רציתי למנוע מעצמי מצב שאני סביב צעירים, עם כל הפיתויים של  לצאת ולחגוג ולשבת ערבים ארוכים בחברתם. זו לא הייתה המטרה של הטיול מבחינתי. ידעתי גם שסבתא רצתה מאוד לבקר בסין, והייתה מעוניינת לראות יעדים במזרח. אז סין הייתה היעד הראשון שלנו, בידיעה שאנחנו עושים את המסלול מהקשה לקל. בסין לא מדברים אנגלית בכלל, ואין שם תקשורת. אלו היו הקשיים שלי, לא של סבתא. לא היה לי פייסבוק, לא אינסטגרם לא ווטסאפ, לא מיילים. אין תקשורת עם אף אחד. צריך להסתדר בלי כל הטכנולוגיה". 

בהתחשב שסבתא דתייה, איך הסתדרתם עם האוכל?
"מה הבעיה?", צוחקת עדנה, "אכלתי אורז וירקות כל הטיול, והרבה מרקים. עכשיו אימצתי לי את האוכל האסיאתי. הוא ממש טעים וקליל. לא הרגשתי רעב אפילו פעם אחת במהלך הטיול".
נתנאל מספר בחיוך רחב כשהוא אוחז באהבה את ידה של סבתא: "אני זוכר איך היינו יושבים במלון, והיא הייתה מוציאה את התמרים שקנתה בשוק, או שהייתה מחממת מים ושמה את התמרים והשקדים בפנים. זה היה התה שלנו. ביצים היא הייתה שמה בקומקום החשמלי, וככה היו לנו ביצים קשות". 
עדנה: "השתדלנו לחסוך, כי לא היה לנו מלא כסף, אז אלתרנו עם קרקרים תמרים, צימוקים ושקדים. אכלנו הרבה פירות וכל מיני כאלה. ושלא תחשבי שרזיתי, לא ירדתי במשקל אפילו גרם אחד". 

 

 

סבתא נינג'ה


במפגש הדורות הזה החלוקה הייתה ברורה, סבתא אחראית על  המצב רוח (כל הזמן צוחקת), התקשורת עם האנשים (הצליחה לתקשר עם כולם בלי שפה), הכביסה והאוכל, ונתנאל היה אחראי על תכנון המסלול והתקשורת הדיגיטלית. מתעד כל שלב בוידאו, ומעלה פוסטים לבלוג בעמוד הפייסבוק שפתח.  

ואיך הסתדרתם? לא שיעמם לכם אחד עם השני? 
עדנה:"איזה שיעמם? כל הזמן היינו בתנועה. כמעט ולא נחנו בטיול הזה. וכשהיה שקט מדי, הוצאנו את השש בש שהציל אותנו הרבה פעמים", היא מספרת בחיוך שובב. 
נתנאל: "מה שחשוב לאנשים להבין שבאמת היה לנו טיול מוצ'ילרים. שנינו עם תיק על הגב. זה לא היה קל. גרנו באכסניות, ישבנו בלובי כמו כל צעיר אחר ושוחחנו עם אנשים מכל העולם. כל יום היו לנו תוכנית וחוויה אחרת. גם באכסניות יכולנו לישון באותה מיטה, מיטות נפרדות, מיטות על קומות, נסענו באוטובוסים, טוקטוקים, אופנוע ששכרנו וסבתא ישבה מאחורה, מוניות. ראינו אינספור מקדשים, מפלים, חיות בר, היינו במערה שנותרה מתוך פריצת הר געש, ראינו מקומות שמצילים בהם חיות, טיפסנו אלף מדרגות ביחד, העליתי אותה לרכבת הרים מטורפת. משעמם בטח לא היה לנו", הוא מאומר ומבקש מסבתא: "את יכולה אולי לתאר את ההבדל בין הטיול הזה שלנו, לטיולים המאורגנים שעשית? את מסבירה את זה מאוד יפה".
עדנה: "הו, כן זו שאלה טובה מאוד. בטיולים המאורגנים זה תמיד בתי מלון ואוכל מסודר. את נוסעת באוטובוס ולוקחים אותך ממקום למקום. יש הרבה נוחות. בטיול שלנו זה היה הרבה יותר הרפתקני, והיופי בזה שפוגשים את האנשים המקומיים ואת חודרת ללב שלהם, כמו שהם חדרו לשלך. זה באמת היה מדהים, כי היה לנו חיבור מאוד חזק איתם. יש לי עד היום קשר טלפוני עם משפחות שאירחו אותנו. בסין וביפן פחות, אבל בסרי לנקה ובפיליפינים, נוצרו לנו קשרים מדהימים. התחברתי לאנשים שם".

מאיפה היו לך כוחות לעמוד בקצב?
עדנה מחייכת: "כל הזמן אמרתי שכוח עליון נותן לי השראה. אני חושבת שזה הכל בראש". 
נתנאל: "את ההוכחה לזה שזה הכל בראש, קיבלנו בטיפוס של אלף המדרגות. בהתחלה כשעלינו לא ידענו שזה מה שהולך להיות. העובדים באכסניה אמרו שהיא תצליח. אם היינו יודעים, לא היינו עושים את זה. אנחנו עולים ועולים ואין לזה סוף. כשאתה לא יודע מתי זה נגמר, אתה לא יכול להפסיק, כי אתה חושב שתכף מגיע הסוף. רק כשפגשנו בדרך מישהי שאמרה שנשאר לנו עוד הרבה, סבתא נשברה ואמרה שהיא יורדת. זה שהיא לא ידעה, נתן לה כוחות שהיא לא ידעה שקיימים בתוכה. הכי מצחיק היה, שכשסבתא כבר הגיעה למעלה, היא הוציאה פתאום מהתיק ספר תהילים, והתפללה שהיא תצליח לחזור למטה". 
עדנה: "ברור, התהילים היה איתי בכל מקום. חוץ מזה שכבר הייתי בכושר. את יודעת כמה מדרגות עלינו כל יום? כל הזמן עלינו מדרגות, לרכבת, לאוטובוס, למקדש, לאכסניה... זה לא יאומן. אני כל הזמן ספרתי מדרגות. אבל ברוך השם, אני אישה בריאה, לא לוקחת תרופות".
נתנאל: "אני חושב שהקצב שלנו היה גבוה יותר מהקצב הנורמלי של סבתא. היינו יוצאים ב- 9 בבוקר, וחוזרים ב- 9 בערב. בסין טיילנו מלא, וסבתא לא הוציאה מילה. היא אף פעם לא התלוננה". 
עדנה: "טוב, לא רציתי לקלקל לו את מצב הרוח. אמרתי אני הולכת אחריו באש ובמים". 
נתנאל: "זה הפחיד אותי שהיא לא אמרה כלום. היא הייתה אומרת לי כל הזמן "הכל בסדר", "הכל בסדר", אבל אני פחדתי שנגיע למצב שצריך לחזור הביתה בגלל שנפצענו. לאט לאט למדנו להכיר אחד את היכולות של השני. היא למדה להגיד מתי הגיע הזמן לחזור הביתה, ואני למדתי לקרוא את הרמזים שלה. ככה למדנו את הקצב שלנו ביחד. אה סבתא?! הכל עשינו ביחד!", הוא מחבק אותה ומדביק לה נשיקה מצלצלת על הלחי. 


לתעד כדי להעביר את זה הלאה


אחד הדברים שהיו חשובים לנתנאל במסע היה לתעד אותו, כדי להעביר את מסר הביחד הזה הלאה. "בחיים לא החזקתי מצלמה, חוץ מבטלפון", מודה נתנאל, "אבל הרגשתי שזה סיפור שאני רוצה לחלוק עם העולם. הצעתי לחבר טוב משבדיה שהוא צלם, לבקר אותי בארץ. הרעיון היה שאני לוקח אותו לטייל והוא מלמד אותי לצלם. וככה היה. ראינו הרבה בישראל, וכל יום הוא עשה לי קורס צילום והכיר גם את סבתא, כי התארחנו אצלה. בתחילת הטיול לא צילמתי כל יום. זה לא היה קל לצלם, זה הרבה עבודה, וזה לא בא לי טבעי, אבל השתפרתי מיום ליום. כל ערב כשהגענו לחדר, ערכתי את כל מה שצילמתי באותו יום והעליתי לעמוד הפייסבוק שלנו: 
"The gran adventure" יש לנו כבר מעל 5000 עוקבים. הכתבה הראשונה פורסמה אחרי שבוע בערוץ 10. אני 100 אחוז מאמין שאם לא הייתי מצלם את הטיול זה לא היה נפוץ כמו היום. נתתי לערוץ 10 את החומרים מהסרט והם ערכו את זה ועשו מזה וידאו. תוך כדי הטיול ראיינו אותנו מעוד מקומות בסקייפ". 

ואת עדנה, הבנת שתסיימי את הטיול על תקן כוכבת? 
סבתא עדנה מחייכת: "לא ממש. לא התחברתי לזה. לא עניינה אותי החשיפה. חשבתי שזה יהיה סתם. אבל כשזה נהיה גדול, זה עשה לי טוב, כי הבנתי כמה זה משמח אנשים. נתנאל היה מקריא לי את התגובות של האנשים ואמרנו שאם זה טוב לאנשים, זה התגמול שלנו". 

מה באמת היה חשוב לך להעביר?
"עוד לפני כן", הוא עונה לי, "חשוב להבין את הדברים הקטנים שקרו ועשו לנו את הטיול. ערב אחד בפיליפינים לקחתי את סבתא לבר, קנינו בירה ושתינו ביחד. ישבנו עם כל הצעירים והייתה מוסיקה בלייב. פתאום התחיל לרדת גשם וכל האנשים נכנסו לסככה מול הבמה. אני לא יודע איך, אבל אחד הזמרים שמע על הטיול שלנו והחליט להקדיש לסבתא שיר. הוא קרא לה לבמה והתחיל לשיר לה שיר של "קולדפליי". פתאום בן אדם אחרי בן אדם באו לסבתא, לקחו את ידה והשתחוו לפניה. את התמונה הזו לא אשכח בחיים. שיכולתי לקחת את סבתא לסוף העולם, ובשום מקום הזה תהיה לה חוויה כזאת ענקית. זה ישאר איתי כל חיי. והמסר שאני רוצה להעביר זה שלא משנה לאן נוסעים או מה עושים, הדבר הכי חשוב, במיוחד לדור שלי, זה להוריד את הניידים, לשאול שאלות, להיות ברגע, להיות נוכח בהווה ולהקשיב. כי יום אחד אתה תסתכל אחורה ואתה תתחרט. קחו את אחד ההורים או הסבים, תקפצו לאוטו ותעשו איזו הרפתקה קטנה. אני מבטיח שזה יישאר איתכם לכל חייכם. ואם אנשים חושבים שהם לא יכולים, שיראו את הסרט שלנו ויבינו שכולם יכולים".

 

לראות את העולם דרך העיניים שלה


אני חייבת לדעת מה אמא שלך חשבה על זה, והאם היא לא קינאה?
נתנאל: (צוחק) "לא הייתי עושה את זה עם אמא. אני אגיד את זה ככה, אני וסבתא אנשים מאוד פשוטים. לא משנה איפה היינו, יכולנו להסתפק במועט. כשאתה מטייל 4 חודשים בתקציב שלנו, אי אפשר היה ללכת על מלונות ומסעדות כל יום. ידעתי שסבתא היא כמוני, שהיא תעריך את החוויות יותר מאשר את החומריות, וזה לא משהו שמתאים לכל אחד. ייאמר לזכותה של אמא, שהיא הייתה המעודדת הכי גדולה בטיול הזה. היא הייתה התומכת האולטימטיבית. ברגעים הקשים הייתי מתקשר אליה, והיא יישרה אותי והחזירה אותי למסלול". 

ומה עם צעירים שפגשתם בדרך? לא רצית לבלות איתם? ואיך הם הגיבו לראות אותך עם סבתא?
נתנאל: "זה קרה בפיליפינים, כי זה יעד של תרמילאים. זה היה כבר היעד הרביעי שלנו, וכבר התחילו לשמוע על הטיול שלנו בגלל הכתבה של ערוץ 10 שנהייתה ויראלית. כשהגענו לבית חב"ד בפיליפינים, אנשים זיהו אותנו וקיבלו אותנו מדהים. סבתא ישר נכנסה להם למטבח והכינה לכולם ארוחת שבת שלא ראו כמותה. בוא נגיד שמתוך 120 יום, יצאתי אולי עשר פעמים לבד. זו לא הייתה המטרה של הטיול. אני בכוונה שמתי את עצמי בסיטואציה שלא יהיו לי הפיתויים האלה. כשכבר יצאתי, זה השפיע למחרת על היום שלי ושל סבתא, אז זה חיזק אותי שההחלטות שעשיתי היו נכונות לטיול הזה. זו הייתה ההקרבה שלי- להעדיף את סבתא על פני הצעירים. האם אני מרגיש שהפסדתי? ממש לא. אם הייתי נוסע עם הצעירים הייתי מפסיד את הטיול עם הסבתא. כל בחירה שאתה עושה בחיים יש בה הפסד של משהו אחר, אבל אני בהחלט מרגיש שההחלטה שעשיתי היה בה יותר רווח מהפסד".

אחרי שנדדת בעולם, אני מבינה שהחלטת לעזוב את שבדיה ולהישאר בארץ? 
נתנאל: "אני עושה עלייה. מחפש בית בתל אביב, מחפש עבודה בהיי טק ומחפש כלה להקים איתה משפחה. זה יהיה אתגר, אבל אני מאמין שעם כל האתגרים שהיו לי בחיים אני אצליח גם בתל אביב. האחים ואמא נשארו בשבדיה. אני מאוד אוהב לטייל, אבל פה אני רוצה להישאר. הגעתי לגיל שהגיע הזמן להישאר במקום אחד ולהקים משפחה".

הייתם חוזרים על טיול כזה?
נתנאל: "אני חושב מציאותית. החיים שלי לא יאפשרו לי לעשות שוב טיול כזה ארוך, אבל לחודש אני יכול בכיף לנסוע עם סבתא". 
עדנה: "אני הייתי מוכנה לצאת עכשיו לצד השני של העולם. אבל איך שאני לא מסתכלת על זה, זו הייתה החוויה של החיים שלי ויותר טוב מזה כבר לא יכול להיות. בחיים האלה שלי היום, לעשות הרפתקאות כאלה בגיל 74 זה ממש לא ברור מאליו".
נתנאל: "זה לא יחזור על עצמו. אבל עד סוף חיי זה ישאר איתי. זה משהו שאני אספר לנכדים שלי, ואני רק יכול לקוות שהלוואי שהם יקחו אותי גם ככה. ואני אוהב את סבתא שלי הרבה מאוד כי אין סבתא כמו שלי. היא אחד מ-5 מיליארד. עכשיו כשאני בתל אביב והיא פה, אני מקבל לפעמים פלשבקים של הטיול שלנו. אני אומר תודה שיצא לי בחיים לתת מתנה כזו לבן אדם שאני אוהב כל כך הרבה ולקבל בחזרה ממנה את המתנה הכי גדולה והיא שיכולתי לחוות את העולם דרך עיניה. לראות את השמחה שלה מכל ציפור, מכל בעל חיים, בניין או קשר עם אדם אחר. איך אני יכול שלא להגיד תודה על דבר כזה?!"


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש