רגע לפני שמורידים את השאלטר

אין מישהו באילת שלא מכיר את ג'קי פומס כחול העיניים. האיש שהגיע לאילת בשנת 1964 כדי להחליף באופן זמני את המפקח של המנחת שהיה אז באילת והחליט שהוא יוצא ללמוד משפטים. "בימים ההם אפילו לא קראו למה שהיה כאן שדה תעופה", נזכר ג'קי בחיוך במה שמצא כשהגיע לאילת. "זה היה בקושי מנחת עם מסלול באורך 1000 מ'. למעשה, מאז כיבושה של אילת היה כאן שדה תעופה צבאי, אחרי הכל הנקודה הזו הייתה מרוחקת מכל המדינה ובימים ההם לא דובר על נסיעה של 5 שעות ברכב. בשנת 1960 התחילו לחזק את המסלול ובשנת 1963 לערך בנו כאן את מגדל הפיקוח הישן שעדיין עומד על תילו בשדה התעופה למרות שבהמשך בנו מגדל פיקוח חדש".

בלי גמלים ובלי סירנות

ג'קי פומס, אז צעיר נאה מראה בן 28, עבד כקצין מבצעים בשדה התעופה בן גוריון וגם היה זה שקיבל את מטוס הבואינג הראשון שהגיע לישראל- "מטוס האייר פראנס", הוא מספר בגאווה וממהר להוסיף: "הייתי קצין שני כוכבים, נשוי טרי פלוס תינוקת (שרונה) והאלוף דן אבן שניהל אז את כל שדות התעופה בארץ פנה אלי ושאל אותי אם אני רוצה לעשות כסף. הוא אמר לי- פה אין הרבה עבודה אבל אני יכול לשלוח אותך לאילת". נבהלתי. אמרתי לו- יש לי תינוקת, אישה והוא הציע שרק ארד לבדוק מקרוב. אז התחלתי לעשות את הקו אילת תל אביב. בכל פעם שהמפקח נדרש לעלות ללימודים הייתי יורד לאילת ומחליף אותו אלא שהירידות האלו הפכו לתכופות וזה כבר לא היה פשוט. אז הציע לי האלוף אבן לרדת עם משפחתי ולחיות באילת תמורת הכפלת השכר. שאלתי אותו אם הוא מתכוון שארד לחודש או חודשיים אבל הוא ענה לי- לקבע".
ההצעה המפתה קסמה לג'קי הצעיר. הוא ארז את אשתו הצעירה ואת בתו התינוקת ויחד הם הדרימו עד לאילת. "ושיהיה ברור", הוא ממהר לציין, "זה לא היה פשוט. מעבר לתנאי המחייה הלא פשוטים בעיר החמה הזו, אני שהגעתי משדה תעופה בינלאומי גיליתי כאן תמונת מצב הזויה. כך למשל בכל פעם שטיסה הייתה מגיעה היו מפעילים סירנה מחרישת אוזניים רק כדי שכל התושבים בעיר יידעו שטיסה יוצאת. לא הצלחתי להבין על מה ולמה צריכים את זה בכלל. טרמינל? מי שמע על זה בכלל. במרכז רכטר היו המשרדים של המנחת וגם הטרמינל. את מבינה שבכל פעם שהייתה נשמעת סירנה ברחבי העיר, אנשים ידעו שהגיע מטוס ומי שרצה לעלות עליו ולטוס למרכז היה מגיע לשטח שליד המטוס ופשוט מחכה. האילתים היו מגיעים ברגל או עם הרכבים שלהם עד למטוס. באחד הימים כבר לא יכולתי עוד עם המצב הזה, הרמתי טלפון לאלוף ואמרתי לו- "אני קצין מבצעים בינלאומי, איך יתכן שאנחנו עובדים כאן עם סירנה ואיך יתכן שהאילתים מגיעים עד למטוס?".
ומה על גדר? אני תוהה וג'קי מישיר אלי מבט ואומר-"איזה גדר? כלום לא הפריד בין האילתים למטוס. כלום גם לא הפריד בין המטוס ומסלול הנחיתה לבין הגמלים ששוטטו כאן ברחובות והיו יושבים על המנחת ונחים להם. תתארי לעצמך שהיו מצבים שהיינו צריכים למנוע נחיתה של מטוס כי על המסלול נח לו גמל. היינו מבקשים מהמטוס בקשר שיעשה עוד קצת סיבובים עד שהגמל יזוז. זה אמיתי לגמרי אלו לא סיפורים. בקיצור הודעתי לאלוף שבמצב כזה של גמלים וסירנות אני לא נשאר באילת. דרשתי גדר במידית ובאותה נשימה שהוא אמר לי- טוב הוא גם הודיע לי שאין לזה עדיין תקציב. עם הזמן הקימו גדר סביב מסלול הנחיתה, רעיון שהתושבים באילת לא אהבו בכלל וגם התנקמו בי על זה. כן, הם היו מפוצצים לי כל הזמן את הצמיגים של הרכב", נזכר גק'י.

מי אמר טיסות שכר?

בימי מלחמת ששת הימים הפך השדה הקטן באילת להומה כשעשרות מטוסים צבאיים נחתו בעיר. "מצאתי את עצמי צריך לתת הוראות לקצינים בצבא וזה לא הסתדר, אחרי הכל הייתי מנהל של שדה תעופה אזרחי. אז הרמתי טלפון למפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן וביקשתי שישלח לכאן קצין תיאום שיקשר ביני לבין הצבא. ואז הגיעו הימים בהם הירדנים התחילו לירות על מגדל הפיקוח שלי. היה כאן שמח. זמן קצר אחר כך עזר וייצמן הגיע לעיר והודיע לי שמכאן הוא מתכוון לכבוש יעדים בסיני כמו שארם א- שייח. הבעיה הייתה שהמסלול היה קצר מדי ועשרות מטוסים צבאים שנחתו באילת התמקמו לצדי המסלול וחנו על החול. בין לילה הפכנו לשדה צבאי. יורים עלינו ואנחנו יורים חזרה. כששארם נכבשה הפכתי למנהל של כמה וכמה שדות תעופה שהיו בסיני- בסנטה קטרינה, בשארם, אופירה. יצרתי קשר עם האלוף אבן שהוריד אותי לאילת והזכרתי לו שעם כל הכבוד המסלול קצר מדי למטוסים הצבאיים. ביקשתי שיאריכו את המסלול ויבנו טרמינל, אז האריכו את המסלול בהדרגה עד שהגיע לאורך שלו היום כ – 1900 מ'. בסביבות שנות ה – 70 התחילו לבנות את הטרמינל וכשהוא נבנה התקיימה בעיר חנוכת בית חגיגת עם כל המי ומי בארץ שירדו לשמוח אתנו".
אילת הקטנה שחבקה את שדה התעופה כאחת האטרקציות המרכזיות בעיר הקטנה, התחילה לחלום על תיירות בד בבד להקמת מלונות קטנים ובודדים בעיר, אלא שבמרכז הארץ התנגדו וגם לא האמינו שמטוסים גדולים מחו"ל יכולים לנחות בתנאים הקיימים באילת הקטנה והמרוחקת.
היה זה מנהל השדה ג'קי פומס שחשב אחרת וגם הודיע לחברת התעופה מסקנדינביה שביקשה לקיים טיסה לאילת, שהם יותר ממוזמנים להגיע. "מה שלא ידעתי", מספר פומס, "זה שהבוסים שלי נתנו להם תשובה שלילית. אני הייתי בוגר קורס תעופה, בדקתי את אורך ורוחב המסלול, בדקתי אם מטוס 'סטרלינג' יכול לנחות עליו והיה לי ברור שכן ואת כל הנתונים האלו העברתי הלאה, אלא שחוץ מזה לא היה לי שום דבר כדי לקבל את המגיעים- לא מכס, לא משטרה ורק אולם כניסה קטן. הבוסים שלי אומרים להם שזה בלתי אפשרי לנחות באילת ואני באותה שעה מתקדם איתם עד לתאריך ושעת נחיתה. כשזה התברר לבוסים שלי הם הציגו לי תמונת מצב שחורה ולא האמינו שזה יצליח. שר התחבורה שלח לעיר שליח כדי לראות איך זה קורה בפועל. בלילה שלפני הנחיתה לקחתי את צוות הכבאים שלנו ושאלתי אותם אם הם רוצים לעשות שעות נוספות, חילקתי את האולם הקטן ל – 2 - אולם נוסעים ואולם יציאה. הבאתי ברגע האחרון נציגים של ביקורת דרכונים ומאחר ולא היו בעיר מספיק שוטרים, קיבלתי כמה מהנמל. ביקשתי מחברת ארקיע שיטיסו כמה בקרים לאילת וככה היה לי הכל. המטוס נחת על המסלול בשלום, היה לי כאן מכס ביקורת גבולות וכל מה שהיה צריך וכולם היו המומים. ככה התחיל באילת עידן טיסות השכר שהקפיץ את כל העיר קדימה", מבהיר פומס באושר. "מנכ"ל אל על באותם ימים אמנם ניסה להעביר חוק שלא יאפשר למטוסים בינלאומיים לנחות באילת, אבל הוא לא הצליח. בשנת 1975 התחילו להגיע טיסות השכר ואילת עלתה על הקו לפיתוח וצמיחה".
כשג'קי קיבל את אות יקיר העיר אילת צוין כי היה אחד הגורמים המרכזיים שתרמו להבאת טיסות השכר לעיר. גק'י שימש כמנהל שדה התעופה עד לשנת 1985 אז החליט לפרוש מתפקידו. "טיסות השכר שהצלחתי להוריד לעיר היו ה'בייבי' שלי לכל דבר".

באיזו תחושה אתה נפרד מהשדה הישן?
"מצד אחד ההרגשה טובה שבנו שדה חדש, אחרי הכל לאורך השנים חיפשנו כל הזמן מקום חליפי בסביבה ולא קיבלנו אישורים. מצד שני זה כואב. גם כמי שניהל את השדה וגם כמי שגר בעיר בה השדה היה חלק בלתי נפרד לאורך כל השנים. כולי תקווה שאת מגדל הפיקוח הישן לא יהרסו וישאירו אותו כמוזיאון או מזכרת לימים ההם. אין ספק ששדה התעופה ייחסר לי בעין. מדובר בשנים של זיכרונות מהימים היפים של אילת מעבר לכך שכמעט כל אבן בשדה הזה אני בניתי והנחתי".

המעבר לרמון יעשה טוב?
"לאילת כן אבל לא לאילתים. זה לא קל לנסוע כל הדרך הזו. מעבר לכך שהיינו רגילים לשדה משפחתי וזה כבר לא יהיה".
פומס שעובד בהווה בשדה התעופה החדש כגמלאי רשות שדות התעופה נזכר בערגה בימים ההם
 ובאותה נשימה גם אומר: "אני יכולתי רק לחלום על שדה כזה. יש בו את כל השירותים והשכלולים. הוא גדול, חדיש ויהיה הרבה יותר נוח לתיירים ולישראלים".

הלכה המשפחתיות

אבי חובר, בהווה ראש אגף תפעול בשדה התעופה רמון הגיע לשדה התעופה הקטן של אילת פני 41 שנים. חובר הצעיר, אז בן 23, היה פקח טיסה בחיל האוויר שחיפש עבודה בתחום התעופה והגיע לאילת. הוא התחיל את תפקידו בשדה הקטן כרכז תיאום, ניהל את מרכז התיאום במשך 26 שנה, כשרשות שדות התעופה הקימה את מנהלת המעבר הוא נמנה עליה והיה בין האחראים למעבר הטוב של השדה הישן לחדש.

איזה שדה פגשת באילת?
"קטן מאוד. מי שמכיר את הטרמינל באילת יודע שהוא בנוי טלאי על טלאי. כל פעם הגדילו חלק והוסיפו חלק סביב מה שהיה. ואז הגיע מנהל השדה זאב שריג שאמר שאי אפשר שדה תעופה בלי מעליות. כל הזמן היו התפתחויות ותחלופות, חברות התעופה הביאו מטוסים יותר ויותר גדולים והיה צריך לחזק ולהרחיב את המסלול אז הרחיבו את השוליים. אחד הדברים שמייחדים את השדה שלנו הוא שעבדנו בו בכבוד בשנות הפעילות שלו. להפעיל שדה כזה בתוך עיר כשאתה מוקף בבתי מלון, קניון ומתקן התפלה זה לא פשוט, זה מורכב ואת זה חשוב לזכור שלאורך כל השנים האלו לא נרשמו כאן תאונות. ייחוד נוסף של השדה היה בזה שהוא היה מאוד משפחתי. כולם מכירים את כולם ברמה של מכירים את ילדי העובדים, כולל ילדי עובדי חברות ארקיע וישראייר. אם עד לפני כשנתיים היינו 80 עובדי רשות, הרי שהיום בשדה החדש אנחנו כ- 180 עובדים כשעיקר הקליטה הייתה של אנשים במקצועות הטכנולוגיה וההנדסה כי בשדה החדש יש בעיקר מערכות מתקדמות. הכל בו מושתת מחשב. אם כיום יש באילת קצת אובך והשדה נסגר, הרי שבשדה החדש זה כבר לא יקרה כי יש בו מכשירים לנחיתה אוטומטית".

עד כמה המעבר הזה צובט בלב?
"ישנה צביטה חזקה מאוד. מצד אחד אני שותף למעבר לשדה החדש ונקשרתי אליו, מצד שני השדה הישן היה סוג של בית שגדלתי בו, משפחתי גדלה בו יחד איתי עד כדי כך שאני מכיר בו כל אבן וכל פינה. קשה לי לדמיין שיהיה כאן משהו אחר במקום השדה, אחרי הכל זה סוג של אטרקציה בלב העיר. לא משנה כמה שנים עבדתי כאן, אני יכול לומר גם היום בפה מלא שאחד המראות היפים זה לראות מטוס נוחת וממריא. עד היום כל מטוס שנוחת או ממריא מעביר בי רטט של עונג".

ומה על המשפחתיות?
"השדה החדש גדול במידה ניכרת. אם בשדה הישן אתה הולך 50 צעדים מהטרמינל (וזה ספור) עד למסלול הרי שבשדה החדש זה הרבה יותר גדול. אם בשדה הישן כולם היו עוברים בבוקר דרך הטרמינל ומברכים את כולם בבוקר טוב, בשדה החדש כל אחד הולך לעמדה שלו ואולי ניפגש רק בהרמות כוסית בחגים. אם הישן הוא שדה תעופה הרי שהחדש הוא לגמרי נמל תעופה גדול וחדשני. מצד אחד זה ללכת עם הקדמה על כל היתרונות שבזה, מצד שני אנחנו נפרדים משדה מאוד ייחודי ואני יכול רק להודות על כל השנים שזכיתי לעבוד בשדה שהיה אתגר".

איך תיפרדו מהשדה?
"ביום שני ה – 18 לחודש יתקיים טקס פרידה. בשעה 17:30 ימריא מכאן המטוס האחרון. חצי שעה קודם יתקיים טקס פרידה עם נאומים במעמד עובדי השדה שהם אחרי הכל הכי חשובים כאן כי הם עוברים לבית חדש. באותו ערב תתקיים מסיבה לעובדים בשדה החדש. בסוף אותו יום יסגרו שערי השדה הישן ומישהו יסגור את השלטר. אחרי 70 שנה דגל ישראל יורד מהתורן, יקופל ויישמר. בשדה החדש נקים פינה מיוחדת להזכרת השדה הישן ואולי הדגל ייתלה שם".

איך תלך לישון בלילה הזה?
"אני מניח שאזיל דמעות. אני חורז חרוזים בתור תחביב. על המעבר הזה לא חרזתי חמש שורות אלא חמישה דפים בהם אני מגולל את כל מה שעברנו בשנים האלו".

תראו, מטוס

הזיכרונות הגדולים של שלום לוי, בהווה מנהל בית הספר לכדורגל ובעבר שחקן בקבוצת הכדורגל המצליחה של אילת סביב שדה התעופה, היו תמיד בהקשר של הניצחונות. בימים ההם שיחקו באילת כדורגל על רחבת עפר במקום עליו יושב כיום קניון 'מול הים'. שלום אף פעם לא ישכח איך בכל פעם כשקבוצה הייתה מגיעה למשחק בית באילת, ובאותו זמן בדיוק היה נוחת מטוס בשדה התעופה, היו השחקנים מבחוץ עוצרים הכל ונעמדים להסתכל על המטוס הנוחת מעל ראשם. או אז היו שחקני הבית של אילת מנצלים את המומנטום כדי להבקיע. שלום מאשר השבוע שאלו לא סתם אגדות אלא מקרים שקרו בשטח ודובר עליהם רבות בקרב הקבוצות מחוץ לאילת. עוד זוכר שלום איך דווקא בית הקפה הקטן שהיה ממוקם בשדה התעופה הפך בשנות ה- 70 מוקד משיכה לשחקני הכדורגל בעיר שהיו יורדים בכל בוקר לטרמינל בו עבדו שני שחקני חיזוק של הקבוצה, יושבים על כוס קפה, פותחים את עיתון הספורט שהיה אז, צוחקים ונהנים מתחילתו של היום. "היו לנו הרבה זיכרונות מהשדה הזה", אומר שלום ומבהיר: "למי שגר בעיר 50 ו-60 שנה זה יהיה חלל גדול. השדה הוא היסטוריה אמתית וחלק בלתי נפרד מהעיר הזאת".

יתגעגע לשק הרוח

שמוליק תגר מוותיקי אילת היה בן 29 כשהגיע לאילת בשנת 1959. "אז לא היה טרמינל", הוא נזכר. "היינו שותים אצל מוסקוביץ בקיוסק, רואים שנוחת מטוס, יורדים למטה, פותחים את השער הקטן והולכים למטוס", הוא נזכר בראשיתו של השדה. "אף אחד לא יכל לפספס את המטוס באילת הקטנה. מישהו היה יוצא מהמטוס, עושה לנו סימן עם היד- 'בואו' ואנחנו היינו מגיעים. כמעט תמיד היה קטע עם גמלים שהיו רובצים על המסלול. אמנם הוא היה מגודר מכיוון העיר אבל לא מכיוון בריכות המלח", הוא נזכר בתוואי הגעתם של הדבשתיים. ואם תשאלו אותו מה שהכי ייחסר לו בשדה המתפנה יהיה שק הרוח הכתום התלוי. "אני רואה אותו כבר 60 שנה יום יום ולא ברור לי מה אעשה בלעדיו. עם כל השמחה על השדה החדש, אין ספק שמדובר כאן בסיומו של פרק בהיסטוריה של אילת. בשנת 2016 כתב תגר עבור רשות שדות התעופה ספר הכולל בתוכו תיעוד על כל נמלי התעופה בארץ. פרק נכבד שייך גם לשדה התעופה של אילת. "פעם, כשסיני הייתה שלנו, היו סביבנו המון שדות תעופה", נזכר תגר בימי סיני העליזים. "היום נשארנו אנחנו מרוחקים מכולם. בין אוסף הזיכרונות שמעלה תגר בספרו הוא מזכיר איך בשנת 2013 מטוס אמריקאי סטה ממסלולו וכמעט התנגש במטוס ארקיע, איך באותה שנה ממש, מטוס אל על ועליו מאה איש כמעט התנגש בסלע הר בדרכו לאילת. איך בשנת 2008 השיקה חברת אל על בטיסת בכורה חגיגית את קו הטיסות החדש לאילת שלא שרד לאורך זמן, את הטסת זוג דולפינים מריף הדולפינים באילת לים השחור בטיסה מיוחדת ומורכבת, את נחילי הארבה שפשטו על אילת והקשו על הטיסות, איך ביקשה ירדן להפוך את שדה התעופה באילת לשדה חירום של עקבה, על ביקורו ההיסטורי של מלך ירדן באילת בשנת 2000 שביקש לקדם הקמת שדה תעופה משותף ועוד כהנה וכהנה סיפורים ששזרו לאורך השנים את פעילותו של שדה התעופה באילת עם העיר והקהילה בה הוא פעל. ביום שני זה ייסתם הגולל על עורק התחבורה הראשי של אילת ב-70 השנים האחרונות.

חדשות אילת - ערב ערב באילת