פרסומת
דלג

יוסי מלול, מנכ''ל מחלקת הנוער היוצא בכדורסל: ''אמרו לי שלום ולא להתראות, זה פוגע''

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: עומר יפרח ● 5/6/2019 15:12 ● ערב ערב 2918
אם מישהו היה אומר ליוסי מלול שאחרי 30 שנה בכדורסל, מהן 15 שנים כמנכ''ל מחלקת הנוער, שביום בהיר אחד זה פתאום הכל יסתיים, הוא היה מבטל את האפשרות על הסף ● אלא שהקמתה של הנהלה חדשה, יחד עם הכוונה לאחד אוטוטו בין קבוצת הבוגרים בכדורסל לבין מחלקת הנוער, אילצה אותו לזוז הצידה מהמקום המוכר והאהוב ● על דבר אחד מלול לא הסכים לוותר גם במחיר של ויתור על המנכ''לות- על האימון של קבוצת הנוער ● ''האימון אצלי זה בדם'', הוא מסביר השבוע וחותם בלא מעט כאב את מפעל חייו
יוסי מלול, מנכ''ל מחלקת הנוער היוצא בכדורסל: ''אמרו לי שלום ולא להתראות, זה פוגע''
צילומים: רועי טפר

מי שלא מכיר את יוסי מלול, מי ששימש עד לפני כחודש כמנכ"ל מחלקת הנוער בכדורסל במשך 15 שנה, יכול לטעות ולחשוב שמדובר באדם קשוח, מחוספס, כזה שלא מתרגש מקטנות. אלא שבפועל יוסי מלול הוא לב מהלך על שתיים, רגיש, יורד לרזולוציות הקטנות של החיים, משקיען ובעיקר איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, למי שעדיין לא הבין שכדורסל נוער, עם כל הכבוד למקצוענות, זה בראש ובראשונה חינוך. רק מי שמכיר היטב את יוסי מלול, כן זה עם החספוס החיצוני, יכול היה להרגיש במסיבת סיום העונה של מחלקת הנוער שהתקיימה השבוע, איך הקול שלו רועד כשהוא מדבר, איך כמעט והוא נשנק כשהוא הודה לכל האנשים הטובים והספונסרים שליוו אותו לאורך כל השנים. כזה הוא יוסי מלול, מה שאתה רואה מבחוץ זה לא האיש שאתה מקבל בפנוכו.

 

תם ונשלם מפעל החיים


רק לפני מספר חודשים תכננו חבריו הקרובים של מלול, מאמניו והאנשים שהולכים אתו ולצדו כבר שנים, להמליץ עליו לפרס מפעל חיים במסגרת פרס החינוך העירוני, הרי שאם לא הוא שהקדיש 30 שנים מחייו לטובת הכדורסל ובעיקר לטובת מחלקת הנוער, אז מי כן? (את זה אגב יוסי מלול יודע רק עכשיו). אלא שאחרי שכבר נאספו המלצות חמות וגם ברכות להצלחת הדרך, הבינו החברים הדוחפים כי מאחר ומלול בכובעו זה הינו עובד העמותה לספורט כללי, לא ניתן להמליץ עליו לתפקיד. אף אחד לא שיער אז בדעתו את האבסורד הגדול, שדווקא בשנה הזו הוא יאמר יפה שלום למפעל החיים שלו אותו טיפח כל כך במרוצת השנים ויפנה את הדרך למחליפו. אבל לחיים תכניות משל עצמם. רגע אחרי שהנהלת העמותה התחלפה כמעט כולה, יו"ר הלך (גיא אדירן) ויו"ר חדש בא (טל פנחס), יחד עם אג'נדה חדשה והבנה ברורה שחייבים לאחד תחת מטריה אחת את קבוצת הכדורסל הבוגרת ואת מחלקת הנוער שעד כה פעלה כיחידה נפרדת, מישהו הזיז ליוסי את הגבינה.
בפועל אמנם הוצע לאיש שידע להצעיד במשך כל השנים מחלקת נוער מאוזנת תקציבית להפליא - אחת המערכות העירוניות המסודרות שיש - לקחת על עצמו את המנכ"לות של הקבוצה הבוגרת והנוער, אלא שבאותה נשימה הוא נדרש להפסיק לאמן, כי אי אפשר גם וגם, כטענת ההנהלה.
אלא שאת קו החמצן הזה של חייו- האימון, ואת המגע הישיר עם בני הנוער, יוסי מלול לא הסכים לחתוך וגם בעונה הבאה הוא ימשיך וישמש כמאמן קבוצת הנוער הפועל טום אילת. לאור כך, הוא פינה את כס המנכ"לות אחרי 15 שנים מוצלחות לבא אחריו- אורן אלמוג. משאיר אחריו מערכת מסודרת, מערכת מופתעת מהשינויים הבאים (ולא במובן השלילי דווקא) והרבה סימני שאלה על איך ימשיך מכאן ואילך. מלול מבחינתו הוריד את השלטר על מפעל חייו ואמר יפה תודה ושלום בסיומה של העונה המוצלחת ביותר שידעה מחלקת הנוער בכדורסל עד כה.

 

 

הכדורסל קרא לו


במשך 30 שנים היה הכדורסל חלק בלתי נפרד מחייו של יוסי מלול ששיחק כדורסל בצעירותו בניצוחם של אודי סגל ז"ל והמאמן המיתולגי שלמה זקס, יבדל לחיים ארוכים, וגם שיחק כדורגל על תקן שוער. תוך כדי משחק בגיל 16 כבר הוציא תעודת מדריך, ניהל כבר בגיל צעיר את הליגות הבית ספריות של בתי הספר בכדורגל (כן, לא מדובר בטעות דפוס), ובהמשך גם ניהל את הקייטנות ומחנות הקיץ בכדורסל. כל אלו נקטעו עבורו ברגע שעלה על מדים ויצא לשירות צבאי משמעותי בחיל הים כשהוא חותם קבע. בגיל 25 חזר יוסי מלול לאילת, לא מעט בזכות העובדה כי מאיר יצחק הלוי, ראש העירייה בהווה, מנהל המתנ"ס דאז, שכנע אותו לחזור לעיר ולקבל לידיו את בית הספר לכדורסל של המתנ"ס. "קיבלתי לידיים בית ספר עם 80 חניכים", נזכר מלול, "ותוך שנה המספר צמח ל- 180 ילדים, כשמחלקת הנוער התחרותית הייתה בנויה אז בסך הכל מקבוצת נערים ונוער". הוא עצמו התחיל את דרכו בקבוצות התחרותיות כעוזר מאמן של אודי סגל ז"ל והחליף אותו במשחקי החוץ כשאודי נאלץ להישאר בעיר ולהמשיך את אימוני הקבוצה הבוגרת. "נכון להיום הקבוצות שהיו תחתי זכו ב-17 אליפויות ועליות ליגה, כולל קבוצת הנשים שגם אותה אימנתי בימיה היפים בעיר, אותה הבאנו עד ליגה לאומית ב'. בכל חתך הגילאים שאימנתי, דאגתי להביא את הקבוצות עד לרמה הלאומית".
עם השנים הפך מלול לעוזר מאמן בליגת העל (בסיבוב הקודם של אילת בליגה זו), לצדו של משה וינקרנץ וגדי קידר עד לסגירתה של הקבוצה הבוגרת בשנת 2000. "זו הייתה תקופה קשה", נזכר מלול. "כתוצאה מסגירתה של הקבוצה הבוגרת כל האגודה נסגרה, כולל מחלקת הנוער כי לא נשארו תקציבים, אבל בעזרתו של ידידי משה גרינברג, שנכון להיום אני מאמן את הנכד שלו, והגברת סימה נמיר, ששמעה את זעקתנו- מאמנים, הורים וילדים, היא דאגה שנסיים את אותה עונה וחיברה אותנו לעמותת הפועל שנוהלה אז על ידי יעקב מלכה. כל מה שנשאר אחרי אימפריית הכדורסל של אילת היו שלוש קבוצות בלבד: ילדים, נערים ונוער ומכאן יצאנו לדרך חדשה לגמרי כשדחפתי להקים בכל זאת קבוצת בוגרים שהתחילה מליגה ג'. אימנתי את הקבוצה הבוגרת במשך 3 שנים ברציפות, כשאנחנו זוכים ב- 3 אליפויות ברצף עד העלייה לליגה הארצית שם העברתי את המושכות לקווין ברדשאו וחזרתי לאמן את הנוער. היועץ המקצועי באותם ימים היה משה וינקרנץ שהמשיך ללוות אותנו ובעבודה משותפת הגדלנו את מחלקת הנוער ל- 5 קבוצות, כשהילדים והנוער הגיעו עד לרמת הליגה הלאומית".

 

לכל אדם יש מחליף


עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל מחלקת הנוער, היה מלול שותף להקמתה של העמותה הכללית לספורט שמנהלת מאז ועד היום ביד רמה את מחלקת הנוער בכדורסל. "זו אחת העמותות המנוהלות בצורה הכי מושלמת בעיר", מעיד מלול בלי שחצנות. "בתקופתי מוסר התשלומים היה מושלם. אני הייתי מזכיר לשחקנים שהגיע זמן משכורת ולא הם נאלצו לרדוף אחריי כמו שקורה במקומות אחרים. כל נותני השירותים בעיר שעובדים אתנו יודעים במשך כל השנים שיש אבא למחלקה ויש כיסוי לכל דבר וזה מה שחיזק אותנו עוד יותר. כשזוהר מילק ז"ל האדם הנפלא שחסר היום כל כך בעיר, החליט שיש מקום להביא לעיר את ליגת העל, בנינו צוות ניהול לעמותה הכללית של אנשים מתנדבים ותורמים שעשו עבודה נהדרת: פטריק שופן, דב נוטס, רונית דנינו, גיא אדירן, גיא מלר, אפריים רהב, לביא ברייר ובמהלך הדרך היו עוד אנשים טובים שתרמו מזמנם ומרצם לטובת ההצלחה. בהדרגה המחלקה הלכה וצמחה והגיעה עד ל-9 קבוצות ילדים, נערים ונוער תחרותיות, קבוצת בנות ובית ספר לכדורסל שעמד לפני שנתיים על 350 ילדים. השנה סיימנו את אחת העונות הכי טובות מבחינה מקצועית של האגודה כשארבע קבוצות זכו באליפות, שתי קבוצות סיימו כסגניות ו- 3 הקבוצות האחרות עמדו במשימה של להישאר בליגות הבכירות, שזו הייתה מטרתן. אני רגוע כי אני ידוע שאני מוסר לממשיך דרכי אגודה מסודרת ניהולית, ללא שום חוב לאף ספק, עם רשימת נותני חסויות שליוו אותנו שנים ארוכות. היום מונה האגודה 100 שחקנים בקבוצות התחרותיות, בית ספר לכדורסל שמונה 250 ילדים וליגה בית ספרית שמונה עוד 100 ילדים. מפעל גדול לכל הדעות.

דווקא כשהגעת לשיא של כל הזמנים אתה מפנה את הדרך, היית מצפה שככה יקרה?
"פעם נוספת מתברר שלכל אדם יש מחליף וישנה נקודת זמן שכנראה יש מי שחושב בה הוא יכול לעשות טוב יותר. אני יכול לומר בפה מלא שאני גאה בכל מה שעשיתי עד היום ושלם עם כל מה שעשיתי, למרות שתמיד יהיה אחוז קטן לא מרוצה. מכמות של 600 פעילים קשה לרצות את כולם".

החיבור הזה של הבוגרים והנוער יכול להצליח?
"הוא יכול להצליח בתנאי שהתנאים יהיו נכונים, כמו שיהיה כסף לפעילות, כסף להשקעה, כסף להחזיק את כל המערכת הזו בכבוד ובהצלחה מקצועית לא פחות טובה ממה שהיה עד היום".

נפגעת מאיך שהדברים קרו? 
"אני בהחלט פגוע מאוד מאיך שהדברים נעשו. כי אם לאחר 30 שנה של השקעה- מפעל חיים ללא ספק, הראו לי את הדלת ואמרו לי שלום ולא להתראות, זה פוגע".

אבל הציעו לך את המנכ"לות
"כן בתנאי שאפסיק לאמן וזה לא נתפס בעיניי, הרי כל השנים האלו אחד לא פגע בשני, אז מה קרה פתאום? תמיד היה ברור שאני מעדיף לאמן מאשר לנהל. חוץ מזה שלא התכוונתי להכניס רגל בריאה למה שנראה לי כרגע כמיטה חולה. המקום הבריא והשפוי מבחינתי במשך כל השנים הייתה מחלקת הנוער. לטוב ולרע כל עונה התחילה והסתיימה בצורה משולמת תזרימית וניהולית וככה רציתי להמשיך. ביקשתי שישאירו את הדברים כמו שהיו עד היום, שיביאו מישהו לבוגרים ולא הייתה לי בעיה שיביאו מנהל מקצועי, אבל זה לא הלך בראש אחד עם הכוונות של מקבלי ההחלטה החדשים בעמותה. הם כרגע המנהלים והם המחליטים".

ועדיין אתה פגוע
"כן. כי יש דרך לומר את הדברים. גם לסיים תקופה צריך לדעת לסיים אחרת. אני בטוח שאף אחד בעסקים שלו ובמקומות העבודה שלהם לא היה רוצה להיפרד ממקום העבודה שלו לאחר 30 שנה מבלי שיאמרו לו אפילו מילה".

מה זאת אומרת?
"מישהו אמר לי מילה? איך 30 שנה מה שעשיתי היה טוב לכולם ופתאום די. איפה כולם היו עד היום אם דברים לא נעשו טוב ואיך מסבירים את ההצלחות?".

ועדיין כל הזמן טוענים שמחלקת הנוער לא גידלה שחקני כדורסל ברמה שהספיקה לליגת העל.
"אז כדאי שתחדדי לאנשים את הזיכרון ותרשמי רשימה של ילדים שגדלו באגודה שלנו והגיעו עד לרמות של נבחרות וכן גם לליגת העל: גיא כהן שהגיע לליגת העל, אביאל יצחק, ערן יצחק, היום עוזר המאמן של שרון דרוקר, שיחק בנבחרת ישראל ובליגת העל, אשלי חץ, דניאל ראובן, אוריה מזרחי, בהווה מאמן באגודה, אלי בנזר (שיחק 3 שנים בליגת העל), גיא לוי סבג, אלון בירנצוויג וזה רק מה שאני מצליח לזכור עכשיו".


אז איך זה שעדיין צעירים עוזבים כי טוב יותר בחוץ?
"גם אותם צעירים שעזבו את אילת ספגו את היסודות בעיר.  אם הם לא היו מקבלים את היסודות הנכונים, הם לא היו מצליחים בחוץ ואת זה אסור לשכוח, וזה בסדר. מי שחושב שהוא יכול להתקדם יותר במרכז ייצא כמו שאמר תמיד מוישלה ויינקרנץ: אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח. תמיד הוא אמר לי- תן להם להתנסות".

ועדיין איך זה שהם טובים בחוץ אבל לא לקבוצת הבוגרים של אילת?
"יש לי תכניות מגירה כבר 10 שנים שעוברות בתוך המגירה משנה לשנה בגלל חוסר תקציבים. חסרים 170 אלף ₪ כדי ליישם את התוכנית הזו שמדברת על מתן מעטפת לכל השחקנים האילתים כפי שמקבלים באגודות הבכירות מחוץ לאילת: תזונאית, מאמן כושר, פסיכולוג, מאמן מנטלי, מדריכת פילאטיס, פיזיולוג. אם היה תקציב עבור כל התחומים הללו, דברים אולי היו נראים אחרת. איך שלא יהיה אני יכול לומר לך בוודאות שהילדים שלנו שמגיעים לקבוצה הבוגרת לא נופלים משום שחקן שמגיע מבחוץ בעמדות 8-9. אז אני צועק פה כבר כמה שנים בקול רם שהם שווים את ליגת העל, אבל מי שומע?".

אז איך זה שהיום ההנהלה החדשה חושבת להוציא לפועל את תכניות המגרה האלו?
"היום הם טוענים שיש להם כסף. אין לי מושג מהיכן ואת יודעת מה, הלוואי, הרי אחרי הכל כולנו כאן למען ולטובת הילדים ואני יכול רק לאחל לילדים שיזכו בזה. אם זה יקרה אני ארוויח שוב כי תמיד ראיתי לנגד עיני אך ורק את טובת הילדים ואף פעם לא הייתי מוכן להחסיר מהם כלום. עם כל הכבוד לכדורסל ולפן המקצועי, הדגש שלי תמיד היה על הצד החינוכי, שיגדלו בני אדם. יש ילדים שאספתי מהרחוב, ילדים שבזכותי לא יושבים היום בכלא כי זה תמיד היה מה שראיתי לנגד עיני".

יוסי מלול הולך היום לישון עם ריק בלב?
"אני הולך לישון עם הרגשה שיש אנשים שסובבו לי את הגב, אנשים שלא ידעו להעריך את מה שקיבלו, אבל זה העולם, כך מתברר. ועדיין כשאני הולך לישון אני מסתכל בגאווה על כל מה שהשגנו עד היום ואני ישן טוב. ברור לי שאתגעגע לעשייה ותהייה תקופה קצרה של ריק, אבל כמו כל דבר בחיים, גם זה יעבור. אני ממלא את המחשבות האלו עכשיו במשפחה הנהדרת שלי ועם הנכד החדש. אני חייב לציין שבימים כאלו, הגיבוי והחיבוק שאני מקבל מהמשפחה שלי שווה אפילו את כל מה שאני עובר. יש לי אשה- איריס, בן- עידו ובת- ספיר, שהם החברים הכי טובים שלי בעולם ואני יודע שאף פעם לא אשאר לבדי בעולם בזכותם. איריס אשתי, זה הדבר הכי אוהב שאני אוהב בעולם כשהכדורסל היה עבורי תמיד בשביל הלב והנשמה. אז כן, 30 שנה נלקחו ממני בהפתעה לא קטנה אבל באיזה שהוא מקום זה היה די צפוי כי בעצמי לא הייתי ממשיך עם זה עוד שנים. מה שבטוח שהדרך לעזוב הייתה בדמיוני שונה לגמרי".

יוסי מלול עדיין יהיה שם?
"יוסי מלול נשאר פה תמיד. כרגע אני אמור להמשיך לאמן את קבוצת הנוער בלאומית לפחות בעונה הקרובה. תמיד אשמח לעזור ולייעץ להצלחה ולהמשך הצלחת הילדים. אני בהחלט מאחל הצלחה להנהלה החדשה ולמחליפים שלי, כי בשורה התחתונה שוב, חשוב לי שהילדים יקבלו את הטוב ביותר".

ואם יקראו אותך לדגל?
"באילת הייתי ובאילת אשאר. אין לי בניגוד למה שטועים לחשוב, מלחמת אגו עם אף אחד. אם יידעו לנצל את הניסיון שלי, הילדים יזכו וכולם ייצאו מורווחים מהעניין".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש