פרסומת
דלג

בשם האח

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 24/9/2019 21:52 ● מה נשמע 620
ארבעים וחמש שנה אחרי מות אחיה האהוב יוסי וינברג במהלך מלחמת יום הכיפורים, מצאה עצמה ליאורה בייסקי, תושבת העיר, יוצאת למסע בירורים וחיפושים אחרי זיכרונות מהאח האהוב ● במסגרת הפרויקט העירוני 'אלבום לכל חלל' היא יצאה לפני ארבע שנים למסע המרתק הזה, יחד עם סטודנטית מכללת 'לוינסקי' בעיר- בתה גל ● סיפור על שני דורות, מסע אחד בנבכי הזמן ותובנות נפלאות
בשם האח
נשאר צעיר לנצח. האח יוסי ז”ל

מאז שגל בייסקי, בהווה מורה ברמת השרון, זוכרת את עצמה, ימי הזיכרון בבית משפחתה היו גל עד חי ונושם לזכרו של דודה יוסי, אחיה של אימה ליאורה. במשך כל השנים היא שמעה עליו סיפורים, ליקטה שביבי מידע בפאזל שלמעשה כל חלקיו היו מונחים לפניה, אך אף פעם לא קיבלה באמת את התוצר המוגמר שלו. עד לאותו יום בו קיבלה אימה ליאורה את ההצעה להשתתף בפרויקט 'אלבום לכל חלל'.
מאז לא צריכים עוד הבאים לבית המשפחה ביום הזיכרון לשאול אודות יוסי ולתהות על מראהו, מעשיו ותכונותיו. הם כבר יכולים להכיר את יוסי מקרוב, תודות לספר לזכרו עליו עמלו השתיים במהלך שנה שלמה. ספר שמביא את דמותו של יוסי במילים, בזיכרונות ובשלל תמונות. 

 

השלימו את התמונה של יוסי. ליאורה וגל בייסקי

 

להנציח למען הדורות הבאים


לא רבים באילת יודעים שליאורה בייסקי היא אחות שכולה. מי שהכיר את משפחת וינברג הוותיקה בעיר, הכיר את הסיפור האישי, ומי שלא הכיר, לא יכול היה לדעת את זה, שכן ליאורה לא הרבתה לדבר על כך בפורומים חברתיים כאלו ואחרים. כזו היא, נחבאת אל הכלים. כך עד שביום אחד לפני כחמש שנים צלצל אצלה הטלפון. בצד השני הייתה מגי טובל, שסיפרה לה על הפרויקט המיוחד. "היא הציעה לנו כמשפחה לקחת חלק בפרויקט המיוחד הזה, בסיומו מקבלת כל משפחת שכול ספר מכובד וראוי הנושא את זכר הנופל", נזכרת ליאורה. "באינסטינקט הראשוני שלי אמרתי לה מיד 'לא. עזבי אותי מזה'. אמרתי לה שאני לא מסוגלת, כי היה ברור שמדובר כאן בהתמודדות לא פשוטה. ככה סיימנו את השיחה. אלא ששתי דקות אחר כך, כבר שאלתי את עצמי ואת ערן בעלי שישב לצידי - בעצם למה לא?". הטלפון הראשון שעשתה ליאורה היה לבתה גל, שהייה אז סטודנטית במכללת 'לוינסקי' בעיר. מאחר והפרויקט מצריך ליווי של סטודנט, לליאורה היה ברור שתצא לדרך הזו אך ורק אם הסטודנטית במקרה שלה, שתלווה את כל התהליך, תהייה לא פחות ולא יותר אלא בתה.
"אני זוכרת את שיחת הטלפון הזו מאמא כאילו הייתה אתמול", נזכרת גל בשיחה ששינתה גם עבורה את מהלך החודשים הבאים ובכלל. ואם ליאורה ציפתה לניסיונות התחמקות מצד בתה, הרי שלהפתעתה הרבה גל קיבלה על עצמה את המשימה מיד ובשמחה רבה. ומכאן הכל התחיל.


מסע בנבכי הזמן


"ההתחלה הייתה מלאה בסימני שאלה", מודה ליאורה. "מה לנו ולהפקת ספר? לא ידענו מאיפה להתחיל, מה לאסוף ואיך ניגשים לזה בכלל, החלטנו לצאת לדרך עם המשפחה ולשמוע מכל מי שאפשר על יוסי. נפגשנו עם בני הדודים, נפגשנו עם אשתו של דוד שלי ופתאום המציאות טופחת בך קשה ולא מרחמת- שאין לך כבר כמעט אף אחד. אבא שלי נפטר שמונה חודשים אחרי שיוסי נהרג. הוא היה חולה עוד קודם בסרטן ולא שרד. אמא נפטרה גם היא, הדודים אינם, הדודה כמעט ולא זכרה".
כך או כך, לאחר ליקוט מעט מידע מהמשפחה, המשיכו ליאורה וגל במסע מגובות בחברו של יוסי, שימי גת, שהפך ל'מנטור' שלהן כמו שליאורה מגדירה אותו, שכן הוא ליווה אותן לאורך כל הדרך והמסע.
בשלב הבא נפגשו השתיים עם חבריו למחזור של יוסי בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. "היית צריכה לראות את זה", מספרת ליאורה בחיוך, "חבורה של בני שישים פלוס, יושבים ומשתטים. אגב סיפורים על יוסי, הם חזרו באחת להיות חבורת הצעירים שהיו במקווה. כל אחד סיפר מה הוא זוכר על יוסי ואנחנו גמענו את המידע בצמא. זו הייתה פגישה מדהימה שלוותה בסיור במקום. אמנם היום מקווה כבר לא נראה כמו שהיה נראה אז, ועדיין ראינו איפה יוסי ישן, ואיפה הוא חי".

 

אל תקראו לו 'יוסף'


מתוך ספר ההנצחה על יוסי: "הייתה לו ליוסי הצלחה גדולה מאוד עם בנות, גם מחוץ לכתלי בית הספר. כינויו היה 'הפרפר', השיער הארוך שלו (הוא אהב שיער ארוך ובלורית), השיחה הייתה תמיד באווירה טובה מאוד ושקטה", מספר מיכה ישראלוב, המדריך החברתי של הקבוצה שאף הוסיף וכתב: "באחת הפעמים שהייתי באילת, עליתי לבית הקברות. עמדתי ליד קברו ועלו בי זיכרונות מהימים במקווה. התחלתי לדבר אליו. התנצלתי על כך שבכל שנה בחודש מאי אני עולה לקברו של שרגא (בן המחזור שנהרג), וביום הזיכרון אני עולה לקברו של בני (בן מחזור נוסף במקווה שנהרג), ואליך קשה לי להגיע. אני מבקש ממך סליחה על כך".
יוסי וינברג נולד בתל אביב. כשהיה בן 11, עברה משפחתו לאילת בעקבות עבודתו של אביו ב'מכרות נחושת תמנע'. שנה אחרי שעברו לאילת, נולדה כאן אחותו ליאורה בהפרש של 12 שנים מאחיה הבכור והיחיד. יוסי סיים את לימודיו בבית הספר 'אלמוג' והספיק ללמוד שנה אחת בלבד- את כתה ט' בתיכון 'גולדווטר' בעיר לפני שעזב להמשך לימודים בפנימייה החקלאית 'מקווה ישראל'. מדליון עם טנק אותו ענד על צווארו בימי בית הספר, העיד כבר אז על רצונו להתגייס לחיל השריון, וכך היה. יוסי הגשים את חלומו וגוייס לחיל השריון. לאחר הטירונות השלים קורס נהגי טנקים ובהמשך - סיים קורס מפקדים ונשלח לשרת בגדוד שריון בגזרה המרכזית בסיני. בהמשך הוא סיים בהצלחה קורס קצינים וחזר לגדוד בו החל את שירותו כמפקד. יוסי עשה את שירותו בסיני בעת שמלחמת ההתשה התנהלה במלוא עוזה והועלה במסגרת תפקידו לדרגת סגן כשהוא מתגלה כמפקד שריון מעולה.
לאחר שחרורו מצה"ל במרוצת שנת 1971, חזר יוסי לאילת ועבד כאן במתקן התפלת מים של 'מקורות'. יחד עם זאת, עזר להוריו בבית עסק שהיה אז בבעלותם- קפה 'דורה'. שנה אחר כך התחיל לעבוד ב'אל על' כמאבטח טיסות, כשהוא מנצל את טיסותיו לחו"ל לטובת טיולים ועוסק רבות בסקי שהיה אז הספורט האהוב עליו. במרץ 1973, הוא נשא לאשה את חברתו עליזה והקים איתה את ביתם ברמת גן. יוסי שאף להמשיך את לימודיו, להשלים בגרויות כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה, אלא שאת החלום הזה הוא לא הספיק להגשים.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה יוסי בחו"ל במסגרת עבודתו. אלא שמיד כששמע על גיוס המילואימניקים, הוא מיהר לחזור ארצה, ומאחר ויחידתו כבר לא הייתה בנמצא, חבר יוסי ליחידת שריון אחרת שלחמה בגזרה המרכזית בסיני. כוח טנקים זה הסתפח לכוח צנחנים שמתפקידם היה לפרוץ דרך לראש הגשר שלשפת תעלת סואץ.

 

מיהר ליחידת השיריון שלו לטובת הלחימה יפה הבלורית ● ליאורה בצערותה עם יוסי 


בספר ההנצחה מספר רב סרן במיל' אמנון עמיקם, סמג"ד חטיבה 9269, על האירוע בו נהרג יוסי: "הצנחנים נתקלו בכוח מצרי גדול וערוך שלא אפשר להם לחבור אל כוחותיהם. גדוד הטנקים נדרש לסייע להם במשימה. כוח הצנחנים יחד עם הטנקים התקדמו לכיוון ראש הגשר במשך הלילה. בצומת הצירים הסמוך לראש הגשר, נתקל הכוח במארב מצרי ערוך ומתוכנן. במכת האש הפתאומית נפגע עיקר הכוח והושמדו כמעט כל הטנקים וכלים נוספים בהם נסעו הצנחנים. זה היה קרב אכזרי שהתנהל בטווחים קצרים ותוצאותיו היו קשות. יוסי וינברג נפל בקרב זה יחד עם המ"פ ועוד חיילים וקצינים מהשריון ומחיל הרגלים".
רב סרן עמי מורג, מג"ד הגדוד של יוסי בזמן המלחמה בחטיבה 421, מוסיף פרטים על הקרב: "לפלוגה לא היה מידע מוקדם על ההיערכות המצרית והיא נכנסה לקרב היתקלות. בלתי אפשרי היה להבחין בין כוחותינו לבין האויב וכולם ירו על כולם. המטרה החשובה היתה להבטיח את תנועת הצנחנים למים, ואת זה הפלוגה ביצעה בשלמות תוך הקרבת עצמה למול האש. רבים לא שרדו את התופת בצומת הארור שנקרא- 'לקסיקון- טרטור'. כל התחקירים לא הצליחו להציג את תמונת הקרב במלואה. הברור הוא שיוסי ורעיו נפלו בקרב כמותו לא זכור בתולדות צהל. קרב שהביא לשינוי מהותי במהלכי המלחמה... שורות ההנצחה שאתם רושמים יעבירו את הסיפור גם לדורות הבאים וישמרו את הגבורה וההקרבה ללא חת של יוסי ורעיו שחסרים לכולנו".
לוחמים בודדים בלבד שרדו מפלוגה ח', שכמעט ונמחקה כליל בלילה ההוא.

בן 25 היה יוסי במותו והותיר אחריו דור המשך- עליזה, אשתו, הייתה בחודש השני להריונה בעת מותו. בנו נולד שמונה חודשים לאחר שנפל וקיבל את השם יוסי על שם אביו. עליזה נישאה בשנית ובהמשך נולדו להם שני ילדים נוספים, אחים ליוסי. יוסי הבן, בהווה בן 45 נשוי לברכה וחי כיום עם משפחתו באוסטרליה הרחוקה. לשניים שני ילדים איתמר ודריה.
מתוך הספר: יוסי אלמוסלינוס, חברו של יוסי: "הדבר הבולט אצל יוסי היה העיניים שלו, צבע עיניים לא רגיל ולא מצוי, לא נראה כדוגמתו. כחול עמוק, חודרני, חולמני, עיניים המביעות תום וטוב לב. להוסיף את הבלורית שבה התגאה וטיפח, את הגובה המרשים, את העדינות שבו ואת היופי הכללי". עוד מספר אלמוסלינוס: "מי שרצה להרגיז את יוסי היה קורא לו 'יוסף', זה היה מדליק אצלו את הפיוז, אבל שוב, לא בכעס, לא בצעקות, אלא בעדינות שלו ובדרך שלו. ומאחר וידענו על החולשה הזו, ניצלנו אותה מעת לעת".

 

גל:
"תמיד שאלו אותי ממי קיבלתי את העיניים האלו, רק במקווה ישראל, כשהחברים של יוסי ראו אותי, הם הסתכלו לי בעיניים והודיעו לי שיש לי בדיוק את העיניים שלו. המון פרטים שלא ידעתי או שלא זכרתי במרוצת השנים נחשפו כאן"

 

יפה הבלורית


אני שואלת את גל עד כמה היא למדה על דודה במהלך התחקיר הזה, והיא מספרת: "אף פעם לא ממש ידעתי מי זה יוסי. אמנם תמיד ביום הזיכרון מגיעים לבית של ההורים כולם, לא למפגש של אבל, אלא יותר למפגש חברתי של הנצחה, אבל חוץ מהסיפורים של אמא לא ממש הכרתי אותו. תמיד שאלו אותי ממי קיבלתי את העיניים האלו, רק במקווה ישראל, כשהחברים של יוסי ראו אותי, הם הסתכלו לי בעיניים והודיעו לי שיש לי בדיוק את העיניים שלו. המון פרטים שלא ידעתי או שלא זכרתי במרוצת השנים נחשפו כאן. מבחינתי זה היה מאוד מאתגר ללמוד עוד על העבר הזה שהיה כל הזמן סביבי".
גל: "אף פעם לא ישבתי עם החברים שלו והקשבתי לסיפורים כמו שעשיתי במסגרת הפקת הספר הזה. אחרי שאת קוראת מה החברים כתבו עליו ושומעת עליו סיפורים, את מצליחה להרכיב את הפאזל הזה שנקרא יוסי"
אבל זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך המסע בזמן, הגיעה ליאורה לאם הבית ששימשה במקווה ישראל שגם בנה היה אחד משלושת הנופלים במחזור הזה של יוסי. "זה היה מפגש מאוד מרגש בבית גיל הזהב", היא נזכרת, "הם זוכרים עליו הכל. ובכלל, לאורך כל המפגשים כולם הזכירו שוב ושוב את היופי החיצוני שלו- את הבלורית המתנפנפת, את העיניים הכחולות והיפות...".
גל: "וכולם לא שכחו לציין כל הזמן שהיה ילד טוב, שקט ועדין".
ליאורה: "זה היה מדהים לשבת מהצד ולשים סוף סוף את יוסי במרכז העניינים. את יכולה לשאול אותי למה לא עשיתי את זה קודם, האמת, אין לי תשובה לזה. העיקר שזה נעשה".
אחד הדברים שחיברה ליאורה בפאזל של אחיה היה משך הזמן שהוא הוגדר כנעדר, כי למעשה מותו של יוסי לא הוכרז מיד. "הייתי אז בת 13", היא נזכרת בימי מלחמת יום כיפור, "אני זוכרת כאילו זה היה היום איך שיחקנו בשכונה מחניים. פתאום הגיע רכב ויצאו ממנו שני אנשים. אחד מהם היה אבא של ילד מהכתה והכרתי אותו. את השני לא הכרתי. הם נכנסו אלינו הביתה. אני זוכרת שקראו לי להיכנס ומאז אני לא זוכרת". בדיעבד התברר כי למשפחה הודיעו על היות יוסי בגדר נעדר. על ההודעה הזו כותבת ליאורה בספר: "מה עושים עם ידיעה כזו? התקווה גדולה, נו זה זמני, תיכף ידפוק בדלת. אני זוכרת שבת דודה שלי זהבה ודוד שלי פסח, כל הזמן חיפשו בקצין העיר בתל אביב תמונות שפורסמו ומודעות אולי יוסי בחיים. אבא שלי היה אז חולה מאוד, לצערי חלה בסרטן עוד לפני המלחמה. המצב בבית היה קשה, וחוסר הוודאות היה נורא. אני זוכרת את אמא שלי יושבת בשולחן פינת האוכל עם הסיגריה הנצחית ומחכה שיוסי יחזור. השכנים, החברים, כולם עטפו את ההורים וחיפשו כל מקור מידע על יוסי, אבל לאחר כחודשיים, הגיעה ההודעה הנוראית מכל- יוסי נהרג. חרב עלינו עולמנו. יוסי, אח שלי, איך אפשר לחשוב שאתה איננו? נשארת בן 25, מלא אהבה לכולם, דואג כל הזמן".
אני שואלת אותה אם היא זוכרת משהו מהשבעה, וליאורה אומרת: "אני לא זוכרת את השבעה בכלל. אני לא זוכרת איך קיבלנו את ההודעה הרשמית על מותו. יוסי נקבר בהתחלה בבית קברות ארעי בבאר שבע ורק אחרי 10 חודשים העבירו אותו לאילת. את ההלוויה אני דווקא זוכרת. אני זוכרת את שימי, חבר שלו, הוא מאוד גבוה כך שקשה היה לפספס, אני זוכרת שצעק".

 

וזו רק ההתחלה


לצד איסוף המידע על האח/דוד, התהליך הזה שעברו גל ואימה חיבר ביניהן אפילו יותר.
גל: "זה היה תהליך ארוך ולא קל עם לא מעט קשיים נפשיים. אם לא אמא, אין סיכוי שהייתי עוברת תהליך כזה עם משפחה אחרת כסטודנטית מלווה. עד היום, חמש שנים אחרי, כשאני רואה את התוצר המוגמר, זה מדהים בעיני".
ליאורה: "זה תהליך לא קל שלא הייתי עושה עם אף אחד אחר אלמלא גל. היו תקופות שפשוט

לקחנו את הספר ושמנו אותו בצד. היו קטעים של רגשנות יתר שהייתי אומרת בואי נעזוב את זה עכשיו".
מה למדתן אחת על השנייה?
גל: "הכרנו נקודות רגישות אחת בשנייה. ידענו לעשות את הסטופ ולהבין אחת את השנייה יותר מתמיד".
ליאורה: "למדנו להקשיב. זו המילה".


ומה על לירון, האחות השנייה, היא לא הרגישה קצת מחוץ לעניינים?
גל: "היא ואבא היו מעורבים בהכל. למרות שהיא לא גרה באילת, דאגנו לעדכן אותה בכל פרט, וכן, היא כל הזמן שאלה".
ליאורה: "ועדיין, גל הייתה השותפה בפועל ואת מה שהיא ואני עברנו יחד אף אחד לא יכל לחוות, עברנו את זה יחד אחת בתוך השנייה. אני חושבת שהתהליך הזה שינה את גל. היא למדה יותר להקשיב, הפכה לרגישה יותר, למדה להסתכל יותר על הפרטים הקטנים, והיופי הוא שקיבלנו בסוף הדרך את התמונה המוגמרת של הפאזל".


חדשות אילת - ערב ערב באילת  


בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש