פרסומת
דלג

רחלי אבידוב: "אילת תמיד תישאר איתי".ראיון אחרון ופרידה. להתראות אילת, שלום נהלל

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2452
לא, זו איננה כתבה עיתונאית, בטח שלא כתבה אובייקטיבית. אך זה מה שקורה, שהכתבת שהבאת למערכת, הופכת לאחת החשובות בעיר ולחברה טובה וקרובה וזה ממש לא קורה הרבה, בלשון המעטה. רחלי אבידוב עוזבת אותנו והולכת בעקבות בעלה, הקצין בקבע. ובניגוד גמור לכותב השורות, שאם יעזוב, יערכו מסיבות לרגל המאורע המשמח, אין לי בכלל ספק שרבים בעיר יצטערו על עזיבתה של רחלי. ראיון עצוב, שמח, דומע, עליז, אופטימי, עם חברה טובה, עיתונאית בחסד, שעוזבת את אילת, כמו רבים וטובים לפניה. על חברות, עיתונאות, פוליטיקה בגרוש, איכות סביבה והריון אחד. ואולי הקסם שבה הוא, שגם אם היא מבקרת אותך בכתבה, אתה לא יכול שלא לאהוב אותה. שלום ולהתראות
רחלי אבידוב: ''אילת תמיד תישאר איתי''.ראיון אחרון ופרידה. להתראות אילת, שלום נהלל

לפני ארבע שנים, הגיעה רחלי אבידוב למערכת 'ערב ערב'. היה זה חיבור מהרגע הראשון, בין העורך הזעפן והבלתי נסבל בעליל, לבין רחלי, אישה חייכנית, אופטימית, חברותית להחריד, וזה מבלי שהזכרנו עדיין את כישרון הכתיבה שלה ובאף העיתונאי המריח סיפור טוב ממרחקים. על עבודתה העיתונאית בתחום איכות הסביבה, קיבלה אבידוב במשך שנתיים רצופות את המקום השני בתחרות 'קרן פראט' על מצוינות בכתיבה בנושאי איכות הסביבה. אך רחלי אבידוב היא הרבה יותר מסך כל כתיבתה העיתונאית. אישה בעלת אג'נדה מוסדרת ומערכת מוסרית מהמעלה הראשונה. לאחר ארבע שנות עבודה ואלפי כתבות, ניתן לומר ללא ספק, כי בניגוד לאחרים ובטח לכותב השורות, היא לא הצליחה לריב עם אף אחד, כולל האנשים עליהם היא כתבה.



אבידוב חוזרת לצפון, לנהלל, בעקבות בעלה, קצין בכיר בקבע. לרגל המאורע העצוב אך האופטימי (אנרגיות חיוביות אתם יודעים), ראיון ממש לא עיתונאי עם האישה שהצליחה לא לריב אפילו איתי, טוב נו, איתי דווקא היו סכסוכים, תמיד באשמתי. ועכשיו, שבועיים לפני שהיא מרימה עוגן ובמצבה ההריוני המתקדם זה בכלל לא פשוט, ראיון, שיחה, בהפסקות ארוכות, ביני לבינה "אני חייבת לאכול משהו לפני שאשתגע", בעוד יום שלישי מטורף של מערכת עיתון מוטרפת כמו כוורת דבורים.

ככה עוזבים ככה?
רחלי מחייכת ועונה: "אני עד עכשיו לא ממש מעכלת את העזיבה הזו, לולא הקרטונים שהולכים ונערמים בבית ומסיבות הפרידה האינסופיות, בתודעה שלי, אני ממשיכה להגיע למערכת מדי יום א', מחכה לישיבת המערכת בה מניעים את העיתון ורצה לעוד שבוע של כתיבה. אני תמיד אומרת שאני חיה על זמן שאול (שאול הוא שמו של בעלה של רחלי, ר.ז.), ועכשיו, הזמן כאן נגמר ואני באמת עוזבת. לא להאמין. כמו כל הסופים בחיים, אתה יכול להתכונן המון זמן, אבל כשזה מגיע, זה מפתיע תמיד מחדש".

עם אילו זיכרונות משמעותיים את יוצאת מהעיר כעיתונאית?
"אני מרגישה שארבע וחצי השנים שהיו לי כאן, הן מתנה ענקית. הגעתי לכאן עכברת כפר, צפונית בהווייתי, מכירה את אילת מפעמיים בהן הייתי בה לפני כן. סוג העבודה הזו מרשת אותך מאוד מהר בעיר. בתקופה מאוד קצרה, הכרתי המון אנשים ומקומות, שמעתי אינספור סיפורים, התחברתי לברנז'ת התקשורת המקומית והרגשתי מעורה מאוד. הזכרון הכי חזק שלי הוא הקיצוניות של המקום הזה. כמו הטמפרטורות, כמו המדבר והים, גם כאן, יכולתי ביום אחד לראיין שני אמני קרקס עם סיפור חיים דרמטי ושעה אחר כך לטפס אחרי רותם המנכ"ל על הר גרניט כדי לחפש חריגת בנייה. ביום אחר, לפתוח את היום במתקן השפכים העירוני בחיפוש אחר המקור לריח או זבובים, ובערב לשבת בקונצרט של גרגייב סמוך לנשיאת בית המשפט העליון....".

ואחרי כל המילים, איך אילת?
"בעיניי, אילת עיר מרתקת. בטח מבחינה עיתונאית. מחד, יש כאן את כל מסכני העולם, ההומלסים, החלכאים והנדכאים, הפליטים, המסתננים שלכל אחד מהם סיפור משלו. מנגד, אילתים שורשיים עם סיפורי חיים ועשייה יפה, בעלי הון, אינטרסנטים, פוליטיקאים בגרוש ואנשי עשייה ומעש אמיתיים. עיר תיירות עם ניגודים על גבול הבלתי אפשרי. ודר זאב עם כבש? כאן גרים כל תושבי גן החיות..."

את הרי גם אם אאיים לירות בך, לא תוכלי להיות רעה ובכל זאת, מה דעתך על הפוליטיקה העירונית?
"מהניסיון שלי, גיליתי שהפוליטיקה כאן רבגונית כמו ההרכב האנושי. למדתי להכיר את דגי הרקק, האינטרסנטים הקטנים, הנשרים שאוהבים לחוג מעל גוויות, ומנגד, אנשים אחרים, איכותיים ואמיצים שגם הדהימו אותי עם המקצועיות שלהם וגם עם האומץ ללכת עם האמת שלהם. לצערי, יש יותר מהסוג הראשון...אבל למה אתה מכניס אותי לעניינים שלך?".

כן אהה...משאירה אותי לבד מול הכרישים?
"אני חייבת לציין שמדובר בהתבטאות פולנית לחלוטין. אתה פולני ולכן זה לא מפתיע. אני חושבת שאין ממש סיבה לרחם עליך, הוכחת במשך השנים שאלף כבאים לא יצליחו לכבות אותך ואלף כרישים לא יצליחו לטרוף אותך...".

די די, נו תמשיכי. אבל בכל זאת, איך לדעתך, מתמודדת התקשורת המקומית עם בעלי ההון, העירייה והממסד?
"קשה להיות עיתונאי ביקורתי בעיר כל כך קטנה בה כולם פוגשים את כולם בסופר, בים. במידה רבה, זו כמעט עבודה בלתי אפשרית. תקשורת צריכה ומוכרחה לבקר את העשייה, לחפור בדברים ולחפש את האמת המרה מאחורי הכותרות היפות, וכמו שאנחנו מכירים את החיים, יש הרבה כאלו. אני חושבת, שלצד זה שהתקשורת צריכה לשמור על רגישות וציות לכללי אתיקה, המבוקרים ומושאי הכתיבה צריכים להבין שהתקשורת המקומית רחמנית הרבה יותר מכל גוף תקשורת אחר, בדיוק בגלל האינטימיות והקהילתיות הזו של האי הזה שקוראים לו אילת".

את בטח יודעת שהאנשים במערכת העיתון מאוד עצובים בשל עזיבתך, איזו מערכת את עוזבת?
"אני מרגישה שאני עוזבת בית מאוד חם. מקום שקיבל אותי בחיבוק ומשחרר אותי לדרכי באותו החיבוק. זכיתי לעבוד עם רותם, מנכ"ל צעיר, חד וחריף, מאתגר מאוד, כזה ששום דבר לא חומק מעיניו. למדתי ממנו המון על עיתונות, מקצועיות וסנטימנטים. קיבלתי ממנו פרגון אדיר ואני אסירת תודה על כך. זיוית, יד ימינו, מי שמנצחת על התזמורת הזו - האמא של העיתון, אישה נדירה וחרוצה מאין כמוה. וכמובן, כל הצוות – העיתונאים, סימונה, מירב, יהודה ומאיר הצלמים, הגרפיקאים, אנשי השיווק. כל האנשים המיוחדים שמרכיבים את המכונה הגדולה הזו. כולם עבורי היו משפחה ממש. כן, ויש אותך גם, אחד שלא חושש מאף אחד ובעל ניסיון יידע עיתונאי עצום".

שמעי, כמו שחזיתי, זה הולך לכיוון דביק מדי, אז כדאי שנעצור. כאחת שהיתה בצמתים רבות של הכרעות וראתה ושמעה, איך את רואה את אילת בעוד כמה שנים?
"אני חושבת שממש בימים אלו, מתנהל מן קרב צללים על דמותה של אילת. האם זו הולכת להיות תחנת מעבר למסתנני עבודה? עיר שהופכת את צביונה לדתי? או ריביירה צרפתית כמו שחולם הגרעין האילתי הוותיק, ההארד קור של אילת? על השאלה הזו יוכלו לענות רק קברניטי העיר. כדי שיהיה מחד, מקום לכולם ומנגד, כיוון מובהק, צריך רכבת, פיתוח, עשייה סביבתית מקיפה מאוד ופורצת דרך, כזו שמתאימה לאזור המיוחד הזה, ומנגד - כח פוליטי שיצליח להתמודד עם אוכלוסייה לא פשוטה ותנאים דמוגרפיים וגיאוגרפים לא פשוטים. הנבואה ניתנה לשוטים. נראה לי שצריך לחכות בסבלנות ולראות מה ימים יגידו".

מה תיקחי איתך מאילת?
"המון חברים טובים, בטח אתגעגע לשמש ולים הכי יפה בעולם והאינטימיות שבעיר קטנה תחסר לי. אבל בוא נעבור הלאה לפני שאבכה".

ומילה על איכות סביבה?
"אני חייבת לציין, שבשנתיים האחרונות, הופתעתי כל פעם מחדש לזכות בפרס הזה, ועם זאת, הוחמאתי מאוד. בעיניי, הסביבה היא המשאב החשוב ביותר שיש לעיר הזו וחייבים לשמור עליו. מלבד הקלישאות הרגילות בתחום איכות הסביבה, אני חושבת שהמהפכה שמובילים באזור אנשים כמו דורית בנט ונעם אילן, היא מרתקת מאין כמוה והיא העתיד הטכנולוגי והכלכלי של העיר שיביא לכולנו איכות חיים טובה יותר".

אז איך מסיימים?
"אתה מכיר את השיר של שלום חנוך – 'אוהבת אותך, עוזבת אותך?'".

רחלי, את אישה מכובדת, בהריון ואני מכיר את בעלך. בואי נצא מההתבטאות הזו יפה?!
"זלץ יקירי, התכוונתי לעיר. כמובן שאתה ויחסינו האפלטוניים בתוך כך, כמו גם עוד הרבה אנשים טובים ויקרים לי...".

וזה בהחלט הזמן לומר תודה ושלום, לרחלי שלנו, שנגעה בלב של כולנו, חברה, עיתונאית ואישה. דרך צלחה אישה יקרה, לידה קלה ובטוח שנתראה בעתיד. נ.ב זה נכון שלא הצלחתי ללמד אותך להיות קצת יותר רעה. ומבלי להיגרר לקלישאות, שכל סוף הוא התחלה, הרי שהיום נחתם פרק, לחיי הפרק הבא. שלום רחלי בשם כולנו, להתראות.

תמונת כתבה






שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש