פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2458
אז בזמן שראש הממשלה יצא לבית החולים לטפל בפרונקל ברגלו, אני באופן אישי לחלוטין מפנטז על החורף, וזה ממש לא עניין שגרתי במחוזותיי. אילת פשוט נראית רע, מלאה, מלוכלכת, פקוקה, מרגיש כאילו פלשו לי לחיים נכון, ישיבו לי המקטרגים- זו הפרנסה, אך מי אמר שחייבים לאהוב את זה. עוד שבוע מהביל ואיתו טיסה ותובנות על פינוק ילדותי, חולון כמשל, מספרים ואלימות. יאללה שיגיע פסטיבל הג'אז ויבשר על סיום הסיוט ששמו קיץ אילתי
שפוי זמני

הטבלה משקרת?


בשבוע שעבר, פורסם ב'ידיעות אחרונות', כי אילת מככבת, שוב, במקום הראשון בטבלת הערים האלימות בארץ. ממש באותו יום, בטיימינג ראוי לשמו, כינס מפקד המחוז, ניצב יוחנן דנינו, מסיבת עיתונאים, שבה הכריז, כי: "המספרים והנתונים שפורסמו עושים עוול לעיר אילת וכי המצב בשטח הוא הרבה יותר טוב וקיימת ירידה שיטתית במספר מקרי האלימות באילת". נכון, הודה ניצב דנינו, את המספרים מספקת לעיתונות משטרת ישראל, אך החישוב בעייתי. ולמה התכוון הניצב? באילת מבקרים עשרות אלפי נופשים ותיירים, ומספר מקרי האלימות שבהם מעורבים אנשים שאינם תושבי אילת גבוה, ואי אפשר להסיק מכך כי אילת היא עיר אלימה. כששאלתי את הניצב האדיב, אם כך הדבר, מדוע המשטרה איננה משנה את שיטת החישוב, וכל מקרי האלימות שנעשים או שבהם מעורבים תושבי חוץ שיירשמו בטבלה נפרדת ואז נדע בדיוק כמה אילת אלימה. אהה...אמר ניצב דנינו, "זו כבר לא בעיה שלי, מי שמספק את הנתונים לתקשורת, הוא אגף התכנון במשטרה, הוא זה שצריך לשנות את העניין". וכך, נותרנו עם המספרים, עם התדמית הבעייתית של העיר האלימה בארץ, ולמרות שלדברי ניצב דנינו, זה לא משקף את המציאות, אזרחי המדינה לא יודעים זאת, וכל מי שראה את הטבלה והוא במקרה מורה, רופא או סתם בעל משפחה שחשב לבוא ולגור באילת, ללא ספק, חשב פעמיים ואפילו שלוש. גם השלומיאליות שבטיפול בנושא, שבה יד שמאל במשטרה לא יודעת מה יד ימין עושה, לא ממש מיטיבה עם המשטרה, וזאת בלשון המעטה. אילת נתפסת רע ולא רק בתקשורת, ואף פרויקטים ללא אלימות לא ישנו את המצב. אלא אם מישהו, לובש מדים, ייקח את העניינים לידיים וישנה אחת ולתמיד את שיטת החישוב האלימה, וכשאני חושב על זה, האם גם לנו לא מגיע לדעת אם אילת אלימה או לא? אם תשאלו את אגף התכנון במשטרה, הם יגידו כן, אם תשאלו את מפקד המחוז, הוא יגיד שלא. לך תדע האם הטבלה משקרת...דבר אחד בטוח, הנזק שנעשה לעיר ולתדמיתה - וודאי וברור.

חולון כמשל


השבוע, קראתי בקנאה חסרת גבולות על העיר חולון ועל ראש העירייה, מוטי ששון. במהדורת האינטרנט של עיתון 'הארץ' נכתב, כי ראש עיריית חולון נבחר כאחד מעשרת מנהיגי הערים המובילים בעולם. במאמר שכותרתו "חלוצים עירוניים - עשרה ראשי ערים החושבים מחדש על הדרך שבה הערים מתרחבות, מתקדמות, מתחרות ונושמות", נכתב במגזין היוקרתי 'מונוקול': "ראש העירייה הנכון יכול להמציא מחדש ולרענן עיר, באמצעות קידום התשתית, האצת האינטגרציה וטיפוח האמנויות. במהדורת הערים המיוחדת שלנו, אנו מביאים בפניכם עשר דמויות מהמובילות ביותר בתחום הפוליטיקה העירונית ברחבי העולם, תוך התמקדות בהצלחות הגדולות ביותר שלהן". מוטי ששון נבחר לראשות עיריית חולון לפני 17 שנה והפך אותה לעיר בעלת חזון, תרבות ואמנות, תוך הקפדה על איכות חיים ופיתוח אורבני נכון. יש לציין, כי בחודש מאי האחרון, נבחר מוזיאון העיצוב בחולון, לאחד מפלאי תבל החדשים, על ידי מגזין תיירות אמריקאי. במהלך כהונתו, נפתחו בעיר חמישה מוזיאונים, וששון הפך את חולון לפנינת תרבות ומקור משיכה לתושבים רבים. מיותר לציין, כי כשששון נכנס ללשכתו בעירייה, סבלה חולון מתדמית בעייתית, כעיר ישנה, נטולת חן והדר, עיר שסבלה מהגירה שלילית.

תמונת כתבה


והנה, לאחר 17 שנה, חל מהפך, שהחל כבר לפני כעשור: חולון הפכה לעיר מדהימה, באמת, לקרוא ולקנא, הנה ראש עירייה שקולו לא נשמע בתקשורת, לא שמעתי גם על שום פרויקט מיוחד בחולון, אך ראש העירייה פועל, עושה ועובד, ואפילו יש תוצאות, בלי הרבה דיבורים והבטחות סרק ונאומים חוצבי להבות. שאפו לחולון ולראש העירייה שלה, באמת לקנא ולחשוב כי בסופו של דבר ראש עירייה טוב הוא בעצם חזות הכל. מתברר כי אפשר גם אחרת. נ.ב לאחר בירור, הבנתי כי לראש העירייה בחולון אין שום בעיה עם התקשורת המקומית, מעניין. אולי אפשר להציע לששון להגיע לאילת לכמה שנים? כדאי לו, יש כאן אחלה פוטנציאל...

עניין של פינוק


מזה זמן רב, אני מתמודד ביני לבין עצמי וגם עם חבריי הספורים, על מהות הפינוק, ואיך כיום הילדים, שלא לומר הזאטוטים, מפונקים ברמות שפשוט בלתי נסבל להיות במחיצתם. אני מנסה להיזכר האם גם ילדיי היו כאלה נמרחים, מייללים, צעקניים, בכייניים, כשהיו קטנים, וככל שזכרוני אינו מטעני, אני בטוח כי הם לא היו כאלה. אך אתם יודעים, הזיכרון שלי זה לא משהו להתגאות בו. אז כן, אני לקוח נאמן של חברת 'ארקיע', למרות הביקורת הלא מעטה שיש לי, ומדי פעם אני אף כותב בעניין. אך בסופו של דבר, יש ל'ארקיע' את לוח הטיסות הנוח ביותר, שלא לדבר על הטיפול המסור של דיילות משרד 'ארקיע' באילת בראשות אורית (הנה פרגנתי ובטח הסתבכתי). בשבוע שעבר, יצא לי לשבת בטיסה כשאני מוקף זאטוטים בני גילאים שונים, משנתיים ועד חמש-שש. גילאים בהם כבר הבן אדם הקטן מבין היכן הוא חי, נושם ובועט (בגב הכיסא של זה שיושב לפניו...). לאחר סיוט של כשעה, הגעתי למסקנה הנחרצת, כי פני הזאטוטים כפני הדור- גדל כאן דור מפונק, בכיין, צעקן, לא אכפתי, ממש כמו הוריו, ויסלחו לי מחנכי האנתרופוסופיה למיניהם על ההכללה הגורפת. ראיתי זאטוט בן ארבע, המטריף את שני הוריו, במשך כל שעת הטיסה, צורח, צועק, בוכה, בועט ועל מה? על כלום, סתם, כי ככה בא לו, וההורים מנסים להתחפש למוקיונים, לאיים בשוטרים, לשיר לו שירים בקולי קולות, להראות לו עננים דרך החלון, לפתות אותו באוכל, שתיה, ממתקים, אך הזאטוט, במבט, חצי מרושע, ממש נשאר בשלו, 'ככה בא לי, לעצבן ולהטריף', והוא ממש לא לבד, לצידו היה ילד נוסף, מעצבן לא פחות, מאחוריו ילדה בת חמש בערך, בקריז לא פחות ובצעקות רמות על האמא, האב ורוח הקודש ובסך הכל, בכל המטוס, נשמעו קולות צרחות ובכי של זאטוטים בגילאים שונים שבא להם, פשוט בא להם, להטריף את ההורים. עכשיו בטח תשאלו, איך אני יודע שזה סתם? כי בסופו של דבר, הדיילת הגיעה וביקשה בקול סמכותי מהילד להפסיק לצרוח, וראו זה פלא, בשניה אחת של קסם, הקול והכל נדם, ולאחר כמה הערות, כל המטוס השתתק, וגם זאת לאחר קול זעקה של כמה מבוגרים אחראים שפשוט לא יכלו לסבול את העניין. דיברתי עם הורים לילדים קטנים, אני רואה אותם במרחב הציבורי, בים, בקניונים, בחנויות, רואה ומשתומם לנוכח עזות המצח של ילדים קטנים שפשוט משליטים טרור על הוריהם. שלא תבינו אותי לא נכון, מותר לילד לפעמים לבכות, גם למבוגר, מותר לאבד עשתונות, מותר להתלונן ולפעמים אף רצוי, אך הכל עניין של מינון ועיתוי ולדעתי, כיום, ההורים קצת אבדו פרופורציות ושכחו כי כשהם נמצאים במרחב ציבורי, אז ההתנהגות וההתנהלות שונה מהמרחב הפרטי, ולשיר לילדה בת ארבע על 'דורה' בקולי קולות, מבלי להתחשב בציבור, זה סוג של אלימות שהזאטוטים מזהים ומיד נוהגים גם, כך. והוא שאמרתי, פני הדור כפני הזאטוטים שלו...

ועוד מילה על הנגב שלי


כתבתי כבר בעבר על רגשותיי החמים לנגב ולערבה ולמדבר הגדול בו אנו חיים. ואני חייב, פשוט חייב, מילה אחת על הבדואים וההשתלטות שלהם על מרחבי הנגב. זה מרתיח אותי עד כלות, כל הקטע הזה, אני מלווה כבר זמן רב את ההתיישבות היהודית בנגב ואת הבעיות הבלתי נסבלות שהם עוברים בבירוקרטיה הישראלית. ובכל פעם שאני נוסע דרך הנגב שלי, בו נולדתי וגדלתי ועם כל התלונות והבעיות שבארצי, אני פטריוט ישראלי, כן, קשה לי להודות, אבל אני כזה, ואני מוצא את עצמי זועם על ההתיישבות הבדואית בנגב ועל הטענות שלהם על קיפוח, לכאורה. הם לא יכולים לתפוס את המקל בשני קצותיו, והגיע הזמן שגם הם יחליטו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הנגב הוא שלנו, כן, הוא שלנו, וכך אני רוצה שיישאר, והבדואים חייבים לקבל את מרות החוק והשלטון הישראלי ולהפסיק לבכות על מר גורלם. אף אחד לא דופק אתכם, וההשתלטות שלכם על שטחים, ללא שום אבחנה, איננה חוקית, נקודה, גם לי אסור לעשות כך וגם אני, בדיוק כמוכם, נולדתי בנגב, ואם אתם רוצים לשמר את אורח חייכם, בדיוק כמוני, תעשו זאת כחוק. תהפכו לאזרחים שומרי חוק, כמוני למשל ואז נדבר...

שאלת השבוע


מה זה לעזאזל צריך להיות הבחורות הצעירות המסתובבות בביקיני ברחבי העיר ללא שום בגד עליהן ואליהם מצטרפים הגברברים הצעירים, שלהפתעתי הרבה כרס קטנה מתנוססת מעל למבושיהם? איפה משמרות הצניעות כשצריך אותן?. נ.ב הכל עניין של חינוך והתנהגות במרחב הציבורי.


בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש