השבוע אמר לי דייג וותיק בנימה של פסימיות קייצית, "וואלה אפילו מדוזות אין כבר בים, זורק חכה מרים ניילון". מפרץ אילת, מה שפוליטיקאים עירוניים נוהגים לכנות "הנכס הלאומי שלנו", גוסס לאט אבל בטוח. באוגוסט 2003 נדמה, כי אילת נמצאת בשיאה של מכירת חיסול, בסיגנון כל הקודם זוכה. עיר מלוכלכת, לא מנוהלת, פקוקה ומיוזעת, 'עיר ללא גבולות', אכן מישהו כבר חשב על הסיסמא הזאת. נ.ב- אז בטח שמעתם על הרעיון המבריק, פצועי תאונות הצלילה יטופלו בעקבה...הצילווווווו.