פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 13/10/2010 16:01 ● ערב ערב 2467
והשבוע - הקלות הבלתי נסבלת של פגיעת בתי הספר בתלמידים. הבועטת נזכרת בימי הזוהר של משחה קריעת מפרץ אילת ולקינוח - הצילו, ילדים
חיה ובועטת

פגיעה פושעת בתלמידים



תמונת כתבה


שלום לך שר החינוך היקר גדעון סער, האיש ששם לו למטרה לקדם את החינוך במדינה, להעצים ולהאדיר את התלמידים ואת כוחות ההוראה. האיש שדואג ובצדק כי כל תלמידי ישראל יגיעו לפחות פעם אחת לעיר הבירה ירושלים כי אבוי ואבוי לנו אם ילדינו לא יכירו את עיר הקודש. איך יתכן שאתה, ודווקא אתה נותן את ידך למעשי עוול שמתרחשים, כך מסתבר, בכל יום בבתי הספר.
שלום גם לכם מורים ומורות בבתי הספר, מנהלים ומנהלות שיושבים במקומותיכם בבטחה ונותנים את ידיכם למקרי פגיעה חמורים בתלמידים חלשים. דווקא אלו שיותר מכולם צריכים את תמיכתם, את עזרתכם, דווקא הם אלו שמשלמים את המחיר ואתם יודעים, רואים ושותקים. ולמה אני מתכוונת?
השבוע פנתה אלי קבוצה של הורים טרודים מאחד מבתי הספר היסודיים בעיר ומחו כי לא יתכן שבכתה אחת יושבים אלו לצד אלו ילדים שחלקם מקבלים את ספרי הלימוד מבית הספר ולעומתם אחרים לא. מה ההבדל בין אלו לאלו אתם שואלים? הבדל פשוט - הילדים שקיבלו זה מכבר את ספרי הלימוד לשימושם, אלו ילדים שידי הוריהם משגת את תשלום אגרת החובה של שנת הלימודים. לעומתם, מרבית מהתלמידים שיושבים לצידם בכתה, ללא ספרי לימוד, ידם של הוריהם אינה משגת את התשלום, למעט כמה הורים שמפאת שכחה טרם הסדירו את הנושא מול מזכירות בית הספר. אם חשבתם כי ההורים שהעלו בפני את הסוגיה משתייכים לקבוצה קשת היום, טעות בידיכם, מדובר דווקא בהורים שילדיהם יושבים מסודרים בכתה, לומדים. דווקא הורים אלו כואבים את מצוקתם של התלמידים האחרים שכל חטאם בכך שלהוריהם אין די כסף לתשלומים.
ממתי הפכו ספרי הלימוד לכלי לכידתם של התלמידים כבני ערובה בידי מערכת החינוך? ממתי מורשים בתי הספר לעשות איפה ואיפה בין התלמידים כשעל הפרק עניינים כספיים וכיצד זה שבן לאם חד הורית לחמישה ילדים, מעוטת יכולת מוכרת הן במשרדי הרווחה בעירייה והן בבית הספר עצמו, אם שניצבת בפני וועדה שאמורה להכריע בשאלת גובה התשלום שעליה לשלם לבית הספר, גם בנה סובל את חרפת האפליה ואם זו לא שערורייה תגידו לי אתם מה היא שערורייה. אתם מבינים, דווקא בתי הספר שנלחמים בתופעות חברתיות שונות כדוגמת החרמות, בתי הספר שאמורים להגן על התלמידים, לטשטש מעמדות (הלא למה המציאו את תלבושת בית הספר?), דווקא בתי הספר שאמורים להגן על החלש אל מול החזק, דווקא הם הפכו עכשיו למטחנת כספים שלא רואה מטר אחד מעבר לתשלומים. האם לשם כך הגיתם במשרד החינוך את רעיון אספקת ספרי הלימוד על ידי בית הספר? כדי שתוכלו להחזיק בתלמידים כבני ערובה ולאלץ את ההורים האומללים בעלי המצוקה הכלכלית לשלם על אפם ועל חמתם? ואיפה אתן מחנכות כתות שאמורות לדאוג לכל מחסורם של תלמידיכם, איך אתן מסוגלות לראות את המראות הכואבים האלו ולשתוק? אם אני הייתי מורה, הייתי יוצאת בהפגנתיות מהכתה ומודיעה למנהלת שבמצב כזה, אני לא ממשיכה ללמד ושיתהפך העולם. אבל ראו איזה פלא, המורות בשלהן ממשיכות והתלמידים סובלים.
כולי תקווה שאין מדובר כאן במצב גורף אלא במחדל בית ספרי שיתוקן ואם אין כאן טעות הרי שהבושה היא על כתפי המערכת. איך אתה ישן שר חינוך שלי? איך אתם ישנים צוותי החינוך וההוראה? דבר אחד אני יכולה להבטיח לכם- גם אמו של התלמיד המקופח וגם התלמיד עצמו לא ישנים טוב בלילה. זה לא נעים להרגיש מקופח! אולי מישהו יתעורר????

היו זמנים







תמונת כתבה


כשהייתי בת ארבע וכן, כבר עברו לא מעט שנים מאז, לקחתי חלק פעיל במשחה המסורתי של קריעת מפרץ אילת (צעירת המשתתפות? לא בטוח). לעולם לא אשכח איזה הפנינג ענק זה היה. מאות משתתפים מאילת ומכל חלקי הארץ הגיעו לקחת חלק פעיל במשחה. גוש ענקי של שחיינים בכובעי ים צבעוניים צבעו את מימי המפרץ בצבע. לאורך כל השנים שחלפו להם עד שהגעתי לבית הספר היסודי השתתפתי בכל שנה מחדש עם אבי שלא ויתר לי על החוויה ועל כך תודתי לו עד היום. ואז, בבית הספר היסודי, הפכה החוויה לגדולה עוד יותר שכן נציגויות מכל בתי הספר הגיעו בקבוצות מאורגנות לקחת חלק במשחה. התחרות בין בתי הספר השונים בעיר היתה בעיצומה על התואר- הקבוצה רבת המשתתפים. למי שמרים גבה, כיצד ייתכן שמורים לקחו אז אחריות בים הגדול על תלמידים צעירים כל כך, אסביר כי כמות ההורים המלווים היתה גדולה מספיק על מנת לשמור בבטחה על כל הילדים בקבוצה. וכך שחינו כל שנה מחדש, שמחים, צורחים בפה ניחר, מעודדים ונרגשים. אלא שאז משהו קרה. השנים הרבות של המפעל המקסים הזה נקטעו באחת. מאות שחיינים כבר לא 'קרעו' את הים והצביעו ברגליים נגד. אולי בגלל שכבר נמאס, אולי בגלל חוסר האטרקטיביות בעניין ואולי בין השאר גם בגלל שבתי הספר כבר הפסיקו להגיע בהמוניהם עם התלמידים, כי אתם יודעים איך זה עובד היום, אם יש קצת יותר מידי אחריות על המורים, הם מעדיפים להישאר במתחם הסגור של בית הספר... ואגב, אני לא בטוחה שצריך להאשים אותם על כך. כמות המשתתפים במשחה הלכה וירדה עד כדי כך שאפילו יעקב מלכה, שהיה אז מזכיר הפועל וכבר אז ארגן את המשחה, החליט בכאב לב להוריד מעל ה'בייבי' של ואת המסך. תם ונשלם פרק קריעת מפרץ אילת, או לפחות ככה חשבנו אז. אלא שמלכה לא ויתר. לאחר כמה שנים של רענון וגעגועים, הוא החליט לנסות להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר לאילת את המשחה. אלא שמלבד כמה שחיינים בודדים, לא הצליח מלכה בניסיון הקאם בק הראשון של המשחה להחזיר את השוחים. אבל מלכה לא ויתר עד שבשנה שעברה הפך המשחה לאירוע הנצחה של חלל צה"ל, עידן קובי ז"ל, או אז באה למשחה עדנה. אמנם עדיין לא מדובר באלפים כמו פעם, אבל גם 550 איש שקרעו בשישי האחרון את הים, גם זה משהו. ולמה כל ההיסטוריה הזו על קצה המזלג? כי בכל השנים האלו מי שלא חוזרים לפעילות הברוכה הזו הם בתי הספר בעיר. בכל שנה אני שואלת את עצמי אולי יקום הצדיק בסדום שיעז להרים את הכפפה ולהגיע עם עשרות רבות של תלמידים והורים למשחה, אלא שבכל שנה המציאות טופחת לי על הפנים. אין מה לעשות מדובר ביותר מידי עבודה ואחריות ויוק- לא בתי ספר ולא דובים.
במקום שהנהלות בתי הספר יארגנו בשיא המרץ קבוצות תלמידים למבצעים שכאלו, איך נאמר בעדינות הם עדיין מעדיפים להקטין ראש, להסתפק במתן כדור- ישחקו הנערים לפנינו ודי. צורם לחשוב שמה שהיה כאן פעם כנראה כבר לא יחזור לעולם וחבל שכך. ואולי רק אולי, אם יתעורר ה'משוגע' הראשון לדבר ויוכיח כי בליווי הורים קבוצות תלמידים יכולות להגיע למשחה, אולי אז יחזור המשחה להיות כמו פעם ואמרו אמן.

הצילו ילדים


ומעניין לעניין אחר לגמרי. כמה פעמים שאלתם את עצכם למה התכוון המשורר כשאמר- ילדים זה שמחה? כמה פעמים תפסתם את הראש ולא ידעתם מה לעשות עם הילד המרדן, הילד הבכיין, זה שלא מוכן לשמוע בקולכם ואפילו לא מוכן לשבת שתי דקות בעונש? כמה פעמים רצתם לספרים, חוברות, לאינטרנט, מחפשים פתרונות ויוצאים מבולבלים משלל העצות? מודה, גם אני מהנברנים בספרות, אלא שאין חכם כבעל ניסיון. ולמה אני אומרת לכם את זה? כי ממש בגלל הבעיות האלו גייסנו ל'מה נשמע' את הסופר מאמי שלנו, אפרת בר- דגן. מנחת קבוצות הורים על פי שיטת 'אדלר', אחת משבע נשים המסומנות על ידי הסופר נני הישראלית, מיכל דליות, כאחת הטובות שיש, בדקתי, נשבעת, ובעל תואר בחינוך, בל נשכח. הטלתי עליה את המשימה הלאומית השבועית, להעלות סוגיות ובעיות בגידול ילדים על הכתב, כמובן אגב מתן פתרונות ודרכי גישה וטיפול. מאז אני הקוראת מספר אחת של המדור- 'סופר מאמי', אם עדין העזתם לא לקרוא (אף פעם לא מאוחר מידי). ולמה אני מזכירה את זה? כי לאחר תחינות ובקשות, היא סוף סוף הסכימה ובקרוב מאוד היא מתכוונת לפתוח סדנת הורים שתיתן את כל הפתרונות לבעיות האלו בדיוק: הילד מתקשה לקום בבוקר? צריך לצאת מהבית והילד מתמהמה? זמן ההשכבה מגיע לשעה ויותר? הסמכות ההורית לא ממש עובדת? נשמע לכם מוכר? ואלו על קצה המזלג רק כמה דוגמאות למה שנוכל ללמוד שם. אז אם גם אתם כמוני חיפשתם פתרונות ולא ידעתם לאן לפנות ואת מי לשאול, הנה, שלא תגידו שלא ידעתם. אפילו מפגש היכרות ראשון יתקיים בחינם, ככה ששווה הצצה ובדיקה. מומלץ להגיע עם הבעל, כי לגדל ילד זו תורה ששני ההורים צריכים ללמוד, אחרת מה עשינו..חוצמזה שזה בהחלט יכול להיות תירוץ ליציאה משותפת, בעצם למה לא.
אז תרשמו לפניכם את הפלאפון של בר דגן:
050-8486411 ואם היא תציל לכם את החיים, תזכרו שאני המלצתי.