פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● 13/10/2010 18:19 ● ערב ערב 2467
קריסת מערכות הבריאות, הרווחה, החינוך וההשכלה הגבוהה היא מתכון נפלא לתופעת האלימות הגואה בקרבנו. והנה תזה מקורית לרגל פתיחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. שלושה סיפורים, מציאות אחת, חברה בהתפרקות מתמשכת. ואיזה כייף להעיף עפיפונים בחולות אבודים ועד כמה תאוותניים אנחנו יכולים להיות. העיקר שנשבע אמונים לדגל המיוצר בסין, אתה הבנת את זה ליברמן?. ועוד מילה על תמריצים לדתיים.
שפוי זמני

קריסה מערכתית


השבוע, ממש במקרה, שמעתי שלושה סיפורים, משלושה אנשים שונים, שהיטיבו לתאר את מצבנו העגום. א. סיפרה לי על ילדתה הגדולה הרוצה ללמוד באחת האוניברסיטאות, ומכיוון שהן לא ממשפחת מצוקה, או עם עבר פלילי, מזרחי, ערבי, שכר הלימוד פשוט בלתי הגיוני שלא לומר בלתי אפשרי. נכון, מיד יקפצו החכמולוגים שיאמרו, מי שרוצה, מצליח, מסתדר, החיים הם לא צוף של פרחים מריחים. פעם, היה הרבה יותר קל ללמוד, להתקדם, לרכוש השכלה, אפילו לשם השכלה, כי אדם משכיל הוא בדרך כלל, אדם פחות מיואש, פחות מריר והרבה יותר סובלני וסבלני לסביבה, בדרך כלל. שנת הלימודים האקדמאית שנפתחה מראה, שוב, את השבר הגדול של מערכת החינוך בישראל. פחות תקציבים, פחות מרצים, ההשכלה, הפכה לפחות אטרקטיבית, וכך בדיוק אנחנו נראים. ממש באותו שבוע, שמעתי מאילתי וותיק סיפור לא נעים על זוגתו שחלתה (איך זה שאנחנו כל כך מתקדמים ובאותה נשימה, נעשים כל הזמן חולים טפו טפו טפו). האילתי לקח את זוגתו לאחת מהמרפאות בעיר, ואני לא מציין את השם של קופת החולים, כי זה לא ממש רלוונטי לסיפור. הרופא נתן לה זימון לבדיקה חודרנית, לא נעימה וביקש ממנה לקבוע תור אצל הפקידה, בדלפק הקבלה. בני הזוג החביבים ניגשו במהרה, עמדו בתור וכשהגיעו, אמרו לפקידה החביבה שהרופא טען כי הבדיקה דחופה, ואם אפשר לתאם תור. "בוודאי", השיבה החביבה בנימוס, "רשמו לפניכם, ב-8 לינואר בשנה הבאה". בני הזוג חשבו שהם מצולמים במצלמה נסתרת, אך מהר מאוד הבינו כי הבדיחה היא על חשבונם. לא אלאה אתכם בפרטים, פשוט עדיף להיות בריאים, ואם כבר חולים, לא עלינו, אז מוטב לכם שתהיו או חברי כנסת או שרים או מקורבים או סתם אנשים עשירים, ועדיין לא אמרנו מילה על קריסתם של בתי החולים, תקציבים אתם יודעים. סיפור נוסף ששמעתי השבוע, אך מפאת חיסיון, לא אוכל לפרט, אך אכתוב כי מדובר באגף הרווחה של עיריית אילת ובמחסור בעובדים סוציאליים ותיקים הנערמים כאילו אין מחר ולא, עיריית אילת ממש לא אשמה, לא במקרה הזה בכל אופן, תקציבי ממשלה אתם יודעים. עכשיו, בואו ונפתח את התזה שלי בעניין: לעניות דעתי הבלתי קובעת אך הלא מקובעת, קריסת המערכות הממסדיות מובילה, בטבעיות רבה יש לציין, לאלימות חברתית, ממסדית, אישית ופרטנית. לא אלאה אתכם, קוראיי הנאמנים, במספרים, בנתונים ובפערים חברתיים בלתי נסבלים. אך לי באופן אישי אין בכלל ספק, כי האלימות הגואה בחברתנו השסועה והמתפוררת, הינה, בין השאר, תוצאה של התפוררות הממסד המרכזי, קיצוץ מתמשך בתקציבי חינוך, רווחה, בריאות. האימפוטנטיות הממסדית ואוזלת היד בטיפול בתושב, באזרח, כמו גם העדר טיפול בנושאים המאיימים על שלמות ובריאות החברה, כתופעת המסתננים, הפכה את החברה שלנו לחולה, חולה מאוד, וכשאנשים הופכים חולים ונטולי אור בקצה המנהרה, האלימות הופכת למטבע חיוני, כמעט יחיד. אז לפני שאנחנו נשבעים נאמנות אין קץ למדינה היהודית (מיהו יהודי?) ולדגל (המיוצר בסין), אולי לפני זה, יועילו השרים להביט למטה, ל'נייטיבס' ולראות כי סוערת הארץ, סוערת מאוד. פופוליזם פטריוטי מהזן הנמוך ביותר אולי טוב לרייטינג ולקולות לכנסת, אבל לא יעזור לטיפול תרופתי, נגד טמטום וקהות חושים.

כשאור דולק בחלונך...


בשבוע שעבר, יצא לי להיות בחוף 'המגדלור' בשעות הערב. החוף שקט, רגוע, הירח חצי זורח. בכלל, חוף 'המגדלור' הוא החוף המועדף עלי, מזכיר לי כי סיני קרובה וכל כך רחוקה. החוף מתוחזק ומתופעל על ידי בן אילת, בצורה מושלמת, תוך התחשבות בטבע, בסביבה, המחירים סבירים, הכסאות ללא תשלום, באמת חוף נפלא. בחוף 'המגדלור' אין אירועים בערב או בלילה, והחוף נסגר עם רדת החשיכה. רשות הטבע והגנים אסרה על פעילות בחוף, בכדי למנוע פגיעה בשונית, על ידיי תאורה ומוסיקה. החלטה כואבת כלכלית, אך נכונה סביבתית. והנה, בעודי יושב לי בחשיכה, אני שם לב כי מעבר לגדר, במכון הבינ-אוניברסיטאי, היושב על פיסת קרקע וחוף מהשוות באילת, ניצב לו בית בו גרים כנראה סטודנטים או סתם ברי מזל, ואת הבית מאירות נורות לבנות וחזקות המטילות אור על כל השונית. האמת, התבאסתי פעמיים, פעם אחת כי אף פעם לא הבנתי למה האוניברסיטה חייבת שטח חוף יקר שכזה, הרי הם יכלו לגור במקום אחר, ובפעם השניה, התבאסתי לאחר שלא הבנתי איך באוניברסיטה ימית, האמורה לשמר ולשמור על השונית, נוהגים בצורה שכזאת, חסרת אכפתיות. פניתי לדורון ניסים, מנהל אזור אילת ברשות הטבע והגנים וסיפרתי לו את הסיפור. ניסים, לזכותו יאמר, חזר אלי לאחר יום ובפיו בשורה, להלן דבריו: "הדיווח שלך נבדק כבר הערב ונמצא נכון, הסטודנטים החדשים באוניברסיטה פירקו את התאורה האדומה והחליפו אותה בלבנה בוהקת בניגוד להוראות שלנו, הנושא בטיפול אכיפת ושוב תודה". לא, תודה לך דורון ניסים, ולסטודנטים היקרים, לא מספיק שאתם מקבלים מגורים בזולה על החוף, אז לפחות תנהגו כסטודנטים אכפתיים, או תעשו את עצמכם כאלה.

הביא לי ת'סעיף


והנה קם שר השיכון הצעיר והנמרץ הזוכה לליטופים מהתקשורת השמאלנית והחילונית ואמר השבוע: "החרדים לא יוצאים לעבוד, כי אין להם תמריצים". וואלה, אדוני השר אטיאס, גם לי אין תמריצים ולמגזר שאני נמצא בו, אין מענקים ואפילו לא מלגות. אני סתם עובד כי ככה חינכו אותי, לעבוד, לפרנסתי, לעתידי. ובגלל אנשים כמוך אדוני השר, המדינה, באמצעות כספים, גם שלי, ממשיכה לממן את לומדי התורה וקבוצות חרדיות שהפכו את המדינה לפרה חולבת. אולי תסדר גם לי איזו קצבה, מענק, מלגה, דירה, משהו, לא מגיע לי? אופס, שכחתי, אני לא דתי, לא חרדי, לא מזרחי, לא ממשפחת מצוקה, לא מעיר פיתוח, סתם 'פראייר' שעובד למחייתו ומפרנס את אלה שלא מקבלים תמריצים. תגיד, אדוני השר מש"ס, על עבודה עברית שמעת? לצאת לעבוד בבוקר ולחזור בערב, מבלי לקבל כלום מהמדינה, על זה שמעת, אדוני השר ה"נלחם למען השכבות החלשות" ואשר בתקופתו עלו מחירי הדירות בעשרות אחוזים? אז אתה יודע, השר אטיאס, למה החרדים לא עובדים? כי יש להם תמריצים לא לעבוד. פשוט התבלבלת בניסוח, במינוח.
אופס.

עפיפונים בחולות אבודים





נכון, זה השבוע השלישי ברציפות שבו אני מתייחס לחולות סמר, פיסת טבע אבודה. בחמישי האחרון, נערך הפנינג להעלאת המודעות למקום הקסום הזה ולאזהרה מפני סכנת הכליה הצפויה. הפעם האחרונה בה ביקרתי בחולות סמר היתה לפני כשנתיים. ילדים קטנים טיפסו למעלה, התגלשו למטה, אכלנו ג'חנון (זה היה טרום המהפכה האורגנית שלי), טיילנו בחולות, עקבנו אחר חיות, קטנות, ראינו מרחוק צבאים. למדבר יש אפקט חינוכי מדהים על ילדים. שם, בטבע, הם הופכים לנינוחים יותר, האנרגיה פורצת, הם קשובים, נעימים, יודעים לשמוע, גם את הרוח בין הגרגרים. עמדתי שם ביום חמישי האחרון, לבד, ראיתי את מאות המשפחות שניסו להעיף עפיפונים מחומרים ממוחזרים. טיפסתי לבד עד קצה הדיונה, הבטתי סביב, נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי, כמה תאבי בצע אנחנו יכולים להיות, כמה נזק אנחנו, בני האדם, יכולים לגרום. בשם הקידמה, הפיתוח, הורסים כל חלקה טובה. 7,000 דונם היו בחולות סמר, כיום נותרו ללא פגע כ- 600 דונם, וגם עליהם יש מאבק. מישהו במינהל מקרקעי ישראל, המחלק ומחליט על אדמות המדינה, מישהו שם החליט כי בחולות סמר יכרו את החול לבניה. אני קורא להחלטה הזו - החלטה פושעת, פשע נגד הטבע וכנגד הדורות הבאים. גם אם יאמרו לי כי הכל כחוק, כדין, כשורה, הרי לעמוד שם, על הדיונה, לראות את הנזק ולחשוב כי דווקא משם חייבים לקחת את החול, גורם לחשוב, כי מישהו איבד את הצפון ואת המצפן המוסרי שלו. אני כותב ויודע כי זה לא ממש יעזור, אבל עדיין, אני כותב, וזה מתחבר לי לאייטם הראשון על הקריסה המערכתית שלנו כחברה, אז מה אני לעזאזל מצפה, שישמרו על חולות בערבה? סעו לחולות חברים, זה הזמן וזו התקופה, כנסו לאתר, חתמו ותמכו במאבק לשמירה, אם לא בשבילכם, בשבילך ילדיכם ולדורות הבאים.