פרסומת
דלג

אלופים יקרים-ההורים קורסים תחת נטל המימון

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 28/10/2010 09:28 ● ערב ערב 2469
30 אלף ₪ בממוצע, זה הסכום שנאלץ הורה לגולש אילתי ברמה בינלאומית להוציא מהכיס הפרטי בכל שנה. אבסורד? שאלו את ההורים שבוכים כל הדרך אל הבנק ומנסים בכוחות אחרונים למממן את האלופים שלנו. ואיפה המדינה בכל הסיפור הזה? בעיקר מסתתרת מאחורי תקציבים לא מספיקים. מי יעזור לאלופים?
אלופים יקרים-ההורים קורסים תחת נטל המימון




האם ידעתם שכשנעמי כהן, הגולשת האילתית הכשרונית, אלופת העולם בגלישה עד גיל 17, עמדה על הפודיום וזכתה במדליית הזהב, אביה נפרד מסכום של 700 יורו עבור מימון הנסיעה? תוסיפו לזה דמי הכיס, עלויות ביגוד והנלווים ותקבלו מדליה יקרה בהחלט.
האם חשבתם פעם שכשאתם קוראים על משלחת של גולשים שיוצאת מאילת לייצג את העיר ואת המדינה באליפות עולם כמו זו שנערכת בימים אלו ממש בקפריסין, נאלץ כל אחד מההורים לשלם עבור ה'תענוג' סכום של כ – 5,000 ₪ בין השאר עבור הנסיעות, שינוע הגלשנים לחו"ל ועוד כהנה וכהנה מרכיבים? וכל זאת כדי שהילד, במקרה הטוב, יזכה במדליה ויענג את הארץ כולה בהישג ראוי.
ומה תגידו על הנתון שסיפקו לנו השבוע הורים לגולשים צעירים הנחשבים לצמרת הגולשים בארץ ובעולם שכל אחד מהם נאלץ להוציא מכיסו, בכל שנה, לטובת הילד הכישרוני וקידומו בענף, סכומים שנעים בין 30-50 אלף שקלים?

תמונת כתבה


האמת, קשה להאמין. איזו מדינה לא תממן את כל הוצאותיו של אלוף בתחרויות רק כדי לזכות בתואר הנכסף? איזו מדינה לא תממן לצעיר או צעירה בעלי פוטנציאל מוכח השתתפות במחנות אימונים, השתתפות בכמה שיותר תחרויות כדי שישתבח, ישתפשף ויגיע להישגים טובים יותר?
מסתבר, שבמדינת ישראל כמו במדינת ישראל כשמדובר בספורט, אפילו בענף כמו הגלישה, הענף היחיד שמוליד אלופים, שום דבר לא תופס.
ואם מישהו טעה להאמין כי זכייתו של הגולש האילתי שחר צוברי במדליית הארד באולימפיאדה האחרונה תשנה ולו בקצת את מאזן הכוחות הכספי במרכז הימי, הרי שבפועל, אפילו ההישג המכובד הזה לא שינה דבר. גם היום, נאלץ המרכז הימי בעיר, המכונה בארץ כולה כ'בית גידולם של אלופים' להתמודד ולא בקלות מול כמות החניכים הגדלה מצד אחד, כמות האלופים ההולכת וצומחת, אך מנגד בתקציבים שלא צומחים באותה מידה.
עיריית אילת אמנם העלתה במרוצת השנים האחרונות את גובה התמיכה שהיא מעניקה למרכז הימי, אך מה זה סכום של 100 אלף ₪ בשנה למרכז ימי בסדר גודל שכזה שמדבר היום על עשרה צעירים לפחות בצמרת העולמית רק בגלישה.
הקבלן יוסי אברהמי גם הוא מסייע במתן מלגות לספורטאים מצטיינים, בכללם גולשים אילתים, ועדיין, מלגה בסדר גודל של 800 ₪ לשנה או במקרה המאוד טוב בגובה 4,000 ₪ בשנה (על פי הישגים), הם כאין וכאפס להוצאות האדירות שנופלות בכל שנה על ההורים.

תמונת כתבה


מה רע בנורווגיה?


רצי כהן, אביה של אלופת העולם בגלישה עד גיל 17, נעמי, לא מצליח גם היום להבין איך ומדוע נופל כל הנטל הזה על גבם של ההורים. "אין חוכמות, אם אין לך עזרה, ושיהיה ברור, כמעט בלתי אפשרי להשיג ספונסרים בתחום הזה, אתה צריך להיות איש עשיר כדי לאפשר לילד שלך להגיע להישגים. זה עצוב. אמנם מדי פעם המועדון עוזר, היחידה לספורט הישגי, רשת 'פתאל' נתנה לנו פעם 5,000 ₪ בשנה, פעם 7,000 ₪ בשנה, ולכל אלו ואחרים מגיעה תודה רבה, אבל זה עדיין משאיר לך בור תקציבי עצום שאתה צריך לכסות בעצמך".
רצי לא צריך לחשב כמה עולה לו הבת המוכשרת בשנה. הוא כבר יודע, אחרי הכל ,ההוצאות האלו נכנסות אליו היישר הביתה, "לא אגזים אם אומר שמדובר בסכום שנע בין 30-50 אלף ₪ בשנה. אנשים לא מצליחים אפילו להבין כמה עולה תחרות בארץ, לא תגידי בחו"ל, שלא לדבר על מחנות אימון. ואין מה לעשות, זה בא ישירות על חשבון הבית. מצד אחד אתה לא יכול לעצור אותה. הילדה שלך מוכיחה שהיא טובה, מגיעה להישגים, ואתה עושה שמיניות באוויר רק כדי לעזור לה להתקדם. מה תגיד לה אין? בשלוש השנים האחרונות, היא נסעה לתחרויות בחו"ל 8-9 פעמים, הרוב ממומן על ידי ההורים, ורק חלק לפעמים מסובסד על ידי איגוד השייט, אני לא נסעתי לחו"ל חמש שנים. תגידי בגללה, כן, למרות שזה לא נשמע בסדר לומר את זה".
רצי מספר איך אחרי הזכייה של נעמי באליפות העולם הם קיבלו מכתב מפרגן משרת הספורט לימור לבנת וממנכ"ל המשרד, "הייתי בטוח שיהיה איזה תגמול לצד ההישג, את יודעת, בשבילה, משהו שיעזור לנו להמשיך לקדם אותה, אבל לא כלום, כאילו בכל יום ילד ישראלי זוכה באליפות עולם. ברור שזה לא הגיוני, אבל זה מה שיש בארץ הזו".
נעמי, היא בת תערובת, חצי תימניה מצד האבא וחצי נורווגית מצד האמא, באחת הפעמים השתעשע אביה עם הרעיון שאולי בנורווגיה ירצו לטפח גולשת, "בסיועו של חמי נכנסנו לאתר של האיגוד הנורווגי לגלישה", הוא מספר, "סיפרנו להם שיש לנו אלופת עולם בגלישה שהיא חצי נורווגית ושאלנו אם הם יכולים לעזור במשהו.. ומה את חושבת? היה מדהים לגלות שהם מוכנים לעשות הכל רק כדי שהיא תייצג אותם בתחרויות. הם היו מוכנים אפילו לשלוח לה מאמן אישי לארץ, שלא לדבר על תקציב חודשי ומימון כל התחרויות, אבל מה לעשות והבת שלי פטריוטית ולא היתה מוכנה אפילו לשמוע על האפשרות לגלוש עבור מדינה אחרת. את מבינה את הרעיון? אנחנו צריכים רק להחליף דיסקט במערכת, והכל יכול להראות אחרת עבורה. להם יש חברות ענק שנותנות תקציבי עתק ואין להם ספורטאים מוכשרים בתחום, אצלנו יש ילדים כשרוניים בשפע ואין ספונסרים. לא עצוב?".

אז מה, גלישה היא ספורט לעשירים?
לצערי, הגלישה כבר מזמן הפכה לספורט לעשירים ושאף אחד לא יאמר אחרת. מי שאין להם את היכולת, פורשים מסיבות כלכליות, ואני מכיר לא מעטים שוויתרו על זה. אבל תגידי לי את איך אני יכול לעשות לה את זה? אני רואה כמה אמביציה יש לה, אני רואה את ההישגים שהיא מביאה ומוותר על דברים שלי למענה. אם לא אעשה ככה, בחיים לא אוכל לסלוח לעצמי. אנחנו משפחה ממוצעת, אני לא בוכה, אשתי ואני עובדים ומתפרנסים יפה, ואף על פי כן זה לא מספיק. זו לא בושה לומר שההצלחה הזו שלה מקשה מאוד על התקציב המשפחתי הלא גדול שלנו".
למזלה של נעמי, ממש לאחרונה, בתיווך המרכז לחינוך ימי בעיר, נמצא ספונסר שלקח על עצמו את מימון עלויות התחרויות שלה לחו"ל, "מדובר בחברת 'פראו' שמוכרת קפה באילת", אומר רצי מתוך כוונה לפרגן, "הם נותנים לה 15 אלף ₪ לטובת התחרויות בחו"ל. את התחרויות בארץ ואת מחנות האימונים אמא ואבא עדיין יאלצו לממן. זו פעם ראשונה שגוף כלשהו עוזר לנו בצורה כזו ואין לנו מילים להודות. חווינו לא מעט אכזבות בנושא, גופים שהביעו עניין ממשי ואז התפוגגו כלא היו. ואתה נאלץ בכל פעם להוריד את הראש ולהמשיך לנסות, כי אם תהייה גאוותן מדי, הבת שלך תצא נפסדת".

תמונת כתבה


החשבונות הפרטיים אומרים די


בראיונות הרבים שהעניקו הוריו של שחר צוברי, מדליסט הארד באולימפיאדת בייג'ין, הם אף פעם לא ניסו להסתיר את העלויות האדירות שנאלצו לעמוד בהם בדרך להישג המכובד של בנם. רגע לפני שייצא לאולימפיאדה, אמרה לנו אימו, ורד, "היינו ברי מזל שהיתה לנו יכולת לעמוד בהוצאות הרבות האלו. אין לי מושג מה היה עושה גולש כזה שמשפחתו לא היתה מסוגלת לעמוד בהוצאות הכבדות".
את זה בדיוק מרגישים על בשרם בני משפחת סופר, משפחתו של אלוף ישראל עומר סופר, סגן אלוף אירופה עד גיל 17, שעומדים בנטל העלויות הכבדות מזה שנים ועכשיו, דווקא כשהבן מצליח, הם מגלים שהנטל רק הולך וגדל, הולך ומכביד, "תתקשרי למנהל הבנק שלי", אומר לי דני, אביו של עומר, השוהה בימים אלו באליפות העולם בקפריסין, "תשמעי ממנו איך החשבון שלי הפך לחשבון מוגבל. ואני לא מתבייש היום להודות בזה. בכל פעם מאשרים לי עוד הלוואה ועוד אחת, אני פורש תשלומים, מחלק, אבל בסופו של דבר צריך לשלם וזה חונק. אני לא מהמר, לא מבזבז כספים ככה סתם, הכל הולך לטובת הבן, רק כדי שהוא יצליח, יעמוד על הפודיום, ינופף במדליה וישמח את כל האילתים ואת מדינת ישראל ומי נושא בנטל? אנחנו. תגידי לי את זה לא אבסורד?".
אבא סופר כועס. הוא כועס על עיריית אילת שמצהירה כי היא תסייע לגולשים הצעירים והכשרוניים אבל עדיין מעדיפה, כדבריו, לתת תקציבים גדולים יותר לענפים כמו הכדורגל והכדורסל שלא זו בלבד מושתתים על כוחות לא אילתים אלא שאלו רחוקים מהישגים נחשבים. אך ראוי לציין כי העירייה גם מסבסדת את מועדון השייט בלמעלה מחצי מיליון ₪ בשנה. אך האב כועס גם ואולי בעיקר, על המדינה שלא יודעת לדבריו להעריך את הספורטאים ולא מסייעת להם לצעוד קדימה. "היום אני לוקח את הכרטיס שלו, שולח את הרזומה שלו לארצות הברית או לבריטניה, והם קופצים על המציאה. אבל לכי תשכנעי את הבן שלי לעזוב את הארץ".
דני נשבר. הוא מוחה דמעות בוגדניות מתחת למשקפי השמש- ראייה שלו ומתנצל. אחרי שנים של שליחת היד עמוק לכיס, אחרי כל הוויתורים המשפחתיים, החבל סביב הצוואר הולך ומתהדק, "זהו. לא עוד. אחרי שהוא יחזור הפעם מקפריסין, אאלץ לומר לו שכנראה לא נוכל עוד לעמוד בהוצאות האלו. את מבינה את הסיטואציה בפניה אני ניצב? אני צריך לקחת את הילד שלי שמסומן כאחד הכשרונות הבאים בעולם הגלישה, סגן אלוף אירופה לנוער ולהרוס לו את כל החלומות רק בגלל שאני נשבע שאין לי יותר. אני אבא של עומר הצהרתי בעבר ואני מצהיר גם עכשיו- כל מה שאני רוצה זה שמישהו ידאג לו, יעזור לו ויממן את ההוצאות של הנסיעות והתחרויות. אני לא רוצה כסף. כל פרס, כל חסות שיקבל, שייקחו. אף פעם לא ראיתי בזה דרך להרוויח על חשבון הבן, אני לא רוצה שקל, שייקחו אותו תחת חסותם. התקשרי למועדון השייט, הם יספרו לך איך רק החודש העברתי להם 12 אלף ₪ עבור הוצאות של עומר, ואני 'כולה' נהג מונית. גם אשתי עובדת, אנחנו משפחה ממוצעת, אבל ההוצאות גדולות עלינו, ואני ממש לא צוחק. לא דמיינתי לעצמי כשהוא התחיל את דרכו במועדון השייט שנגיע לרמה הזו גם מבחינת הישגים וגם בהיבט ההוצאות. אז נכון שבמועדון השייט באים לקראתי בכל הזדמנות ופורשים את התשלומים, אבל בסופו של דבר מגיע זמן הפירעון. כולנו, ההורים של ילדי האלופים, באותה סירה.
את יודעת ממה אני מנסה עכשיו לכסות קצת חובות? תפתחי את האינטרנט ותראי עומר סופר מוכר את האופניים שלו. את מבינה לאן הגענו?", הוא מוחה דמעה ואני מצטרפת. לא קל לשמוע אב במצב כזה, "החלום הכי גדול שלי הוא שאני אוכל לממן את הבן שלי בעצמי, בלי טובה מאף אחד. ואז, כשהוא יחזור לעיר עם הישגים, לא אניח לאף אחד מאלו שעמדו מנגד ולא סייעו לחבק אותו או ללחוץ לו את היד. בלי בושה, מעל גבי הבמה אומר להם- מה אתם עשיתם כדי שהוא יגיע להישג הזה? כן, אני מאוכזב. אז נכון, עומר קיבל מלגה יפה בגובה של 4,000 ₪ מהקבלן אברהמי, ועם כל הכבוד והתודה, ויש כזו, מדובר בטיפה בים. את יודעת מה הוא מקבל מהמדינה תודות להישגים הבינלאומיים שלו? 500 ₪ בחודש, תגידי לי אם זו לא בושה?
בסוף אני אשדוד איזה בנק", דני מפנטז על פתרון, "כשיכניסו אותי לבית הסוהר אומר שביצעתי שוד רק כדי שאוכל לממן את הבן שלי. אולי אז מישהו יבין באמת באיזה מצב אנחנו מצויים, אולי מישהו ישמע אותי ברצינות ויעשה משהו. מצד שני, אם אהיה בבית הסוהר, הבן שלי יפסיד פעמיים...".

אף אחד לא מאמין


אם בעלויות כבדות עסקינן, חשוב לציין שגם האלופים, ממש כמו כל חניך אחר במרכז הימי, מחויבים בתשלום דמי הרישום השנתיים למועדון, בין 2,750 ₪ ל -3,200 ₪. כשההורים מספרים את זה, נימת כעס מסוימת נשמעת בקולם, אחרי הכל, אולי אפשר היה לחסוך מהם לפחות את זה, מצד שני הם מבינים שהמועדון חייב כל אגורה.
אלה ויעקב אסולין, ההורים של רון, בעבר הלא ממש רחוק, אלוף העולם לנוער, כורעים גם הם תחת נטל ההוצאות. אם אז, לאחר ההישג, רון קיבל במשך שנה וחצי סכום של 1,000 ₪ מאיגוד השייט, הרי שהיום, לאחר שעבר לדגם הבוגרים וטרם הצליח להגיע להישגים, שוב אף אחד לא מתרגש ממנו, "אין מנוס מההרגשה שהכושי עשה את שלו", אומרת השבוע בכאב אלה, אימו של רון, "כשאנשים שומעים על איזה סדר גודל של הוצאות לטובת תחרויות אני מדברת, הם לא מאמינים לי. הוא לא רק צריך לטוס לחו"ל, אלא גם להגיע לתל אביב, לשנע לשדה התעופה את הכלי, לישון במרכז כי לפעמים הטיסה יוצאת רק לפנות בוקר ואז חזרה, מי את חושבת מחזיר לו את הציוד? אז יש לנו מזל שיש כאלו שאוהבים אותנו ועוזרים. יאמר לזכותו של אבי כראל, הבעלים של 'קאזה דו ברזיל', שבשנה שעברה, הוא הציע את עצמו ונתן לנו סכום יפה של כסף, ועל כך תודתנו מכל הלב, אבל כמה אנשים טובים כאלו את חושבת שיש? אף אחד לא פותח את היד ואת הכיס. אגב, גם אחרי ההישגים הגדולים של רון, היה בלתי אפשרי להשיג ספונסר. פנינו להכי גדולים, אנשים עבורם סכום של 50 אלף ₪ בשנה זה כמו לזרוק נעל ישנה, וכלום. מעצבן וכואב שלאף אחד לא אכפת. עכשיו, עד שרון יצליח בדגם החדש ויגיע להישגים, שוב הכל נופל רק עלינו".
איך שורדים במציאות כזו? אני שואלת, ואלה עונה: "מי ששני ההורים שלו לא עובדים בדם, יזע ודמעות, לא שורד ועובדה, שלא מעטים פורשים בגלל הכסף. כואב הלב ולא הגיוני".
דפנה זאגא, אימה של הדס, מי שזכתה במדליית הארד באליפות העולם עד גיל 17, מחזקת גם היא את טענות ההורים. בימים אלו, מתאוששת בתה מניתוח, ולכן גם לא יצאה לאליפות העולם בקפריסין ועדיין גם היא סבורה, כי העלויות על כתפי ההורים גבוהות ובלתי הגיוניות. "לבי עם כל ההורים שנאלצים לשלוח יד עמוק לכיס בכל חודש בחודשו במשך שנים. מן הסתם הייתי מצפה כי המדינה תשקיע יותר, אבל לצערי, מהמדינה שלנו קשה לצפות למשהו. אנחנו עייפים כבר מלהילחם. אם מישהו חשב שלהיות הורה של אלוף זה קל, שישכח מזה".

בתגובה לטענות ההורים, מסרה השבוע מנכ"ל איגוד השייט, דורית שטירלר: "עם כל הרצון שלנו לעזור לכולם, יש להבין כי התקציב שיש בידינו הוא מוגבל. אמנם תודות להישגים בתחום הימי התקציב שניתן לאיגוד השייט הוא יחסית גדול, ועדיין זה מה שאנחנו יכולים לעשות על מנת לאפשר לכמה שיותר שייטים להתחרות בתחרויות השונות. יש לזכור, כי האיגוד מקדם לא רק גולשים, אלא גם שייטים בדגמים שונים. אין ספק כי העלויות החלות על השייטים השונים הן גדולות מכל ספורטאי אחר לא מעט בגלל השינוע של הציודים והמורכבות שבכך, אבל זהו הספורט הימי".
לשאלה, האם הגלישה הוא ענף ספורט של עשירים, אמרה שטירלר: "בכל העולם, כבר ידוע כי הגלישה הוא ענף של עשירים, אין בכך כבר ספק. אני כולי תקווה כי בשנה הבאה התקציבים שלנו יגדלו ונוכל להפנות יותר תקציבים לנוער. חשוב שגם המוסדות השונים יבינו שכדי להצמיח אלופים, צריך לתת גם לשכבות הגיל הנמוכות יותר".

דובי כהן, יו"ר המרכז לחינוך וספורט ימי בעיר מסר בתגובה: "לא בטוח עד כמה התחרות הנוכחית בקפריסין היתה חשובה לגולשים שלנו מבחינה מקצועית, ועדיין די היה בכך שהיתה חשיבות לבדוק שוב את יכולותיהם. ברור לגמרי שהתפקיד שלנו כמועדון הוא לעשות כל שביכולתנו כדי לאפשר למצוינים להתחרות כמה שיותר. לחניכים גם במסלול העממי וגם בתחרותי שיש קשיים כלכליים אנו עושים כל שביכולתנו על מנת לעזור. בסופו של דבר, לא יהיה ולו חניך אחד שייצא לתחרות ללא כסף, בתנאי, כמובן, שההורים יידעו אותנו בבעיה זו או אחרת. ושוב, עיריית אילת צריכה להחליט אחת ולתמיד, האם את השמיכה התקציבית הקצרה היא רוצה לפרוס לכל הצדדים או לקחת ענף ספורט אחד, חשוב ומרכזי ולהשקיע בו יותר. נכון להיום כשהתקציבים ניתנים הן למרכז הימי, לכדורסל ולכדורגל כמעט במידה שווה, קשה לענף אחד מכל אלו לצאת מהבינוניות. ועד שלא תתקבל החלטה אמיצה כזו, כך ייראו פני הדברים".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש