פרסומת
דלג

שקיפות? לא (בהכרח) בבית ספרנו

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 24/11/2010 14:57 ● ערב ערב 2473
עיריית אילת שכרה לפני שנתיים את שירותיה של חברת מט"ח, המבצעת עבורה מדידות ובדיקה של מידת הצלחתה של 'התוכנית לפיתוח תשתית ידע לתמיכה בתהליכי תכנון רב שנתיים', במערכת החינוך. הגדרה ארוכה, שבעצם מדברת על תהליך מדידה וניטור של מספר פרמטרים אותם הגדירה המערכת מראש, במטרה לבחון את התפוקות וההישגים אליהם הגיעה, כמו גם את עמידתה ביעדים שהציבה לעצמה. אלא שהנתונים אותם הציגה החברה, במסיבת עיתונאים לפני שבועיים, מעלים סימני שאלה על טיב ואופן הבדיקה המתבצעת
שקיפות? לא (בהכרח) בבית ספרנו



בלי ערבים וחרדים בבקשה


בעיריית אילת מתהדרים ובצדק, בעליה שחלה באחוז הזכאים לתעודות בגרות מקרב תלמידי התיכון בשנה האחרונה. שיעורם של אלו עלה מ-56.48% בשנת תשס"ח, ל-61.61% בשנת תשס"ט. אלא שבעירייה מיהרו להתגאות, כי אילת ממוקמת מעל הממוצע הארצי לזכאות, העומד על 44%. ובכן ראוי כי נדייק בנתון: הממוצע הארצי אמנם עומד על 44% מאכזבים, אבל זאת אך משום שנכללים בהם אוכלוסיות של חרדים וערבים. מהסיבה הזו, זהו אינו הפרמטר הראוי להשוואה. מי שרוצה לדעת באמת היכן ממוקמת אילת מבחינה ארצית, צריך לעשות כן מול זרמי החינוך המקבילים לאלו הנהוגים בה, קרי: הזרם הממלכתי דתי והזרם הממלכתי, ובשני אלו עמד ממוצע הזכאות לבגרות בשנה האחרונה על 65.9% ו-64.5% בהתאמה. ביחס לשני אלו, אילת עדיין ממוקמת מתחת לממוצע הארצי, מרחק של כ- 3.59%. לא מעט. פנינו וביקשנו את תגובתה של ד"ר פרוינד, מהמרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח), אשר נשכרה על ידי עיריית אילת לצרכי הכוונה וייעוץ למערכת החינוך בעירייה, וזו טוענת בתגובתה, כי אנו טועים, שכן: "בתשס"ח אחוז הזכאים לתעודת בגרות באילת היה 58%, בהשוואה ל-44% בממוצע ארצי. כמו כן, הוצגו ההישגים של העיר אילת בהשוואה ל- 16 הערים שנמצאות באשכול החברתי-כלכלי שלה (אשכול 5) - בשנת תשס"ח, דורגה אילת בין חמש הערים המובילות באחוז הניגשים לבגרות ובאחוז הזכאים לתעודת בגרות. במלים אחרות, הן ההשוואה לממוצע הארצי והן ההשוואה לממוצע של האשכול הרלוונטי, מציגה את אילת במקום שאפשר להתגאות בו". כך ד"ר פרוינד, שמתעקשת להיצמד לממוצע שכולל ערבים וחרדים, ומבקשת לתמוך אותו בהשוואה לערים באשכול סוציו-אקונומי דומה לזה של אילת. שם, לטענתה, ממוקמת אילת בין החמש הערים הראשונות (מתוך 16). יצאנו לבדוק גם את הטענה הזו, ומה אתם יודעים, גילינו שהטענה כאילו ישנן 16 ערים בישראל המסווגות באשכול סוציו-אקונומי 5 כמו אילת, פשוט אינה נכונה. בישראל ישנן 28 ערים ומועצות אזוריות כאלו. אז איך הגיעה ד"ר פרוינד למספר הקסם 16? רק 16 מתוך ה- 28 מקוטלגות כיחידות נפרדות לצרכי בחינות בגרות, מבחינת משרד החינוך, היתר נבלעות בתוך ערים גדולות יותר לצדן, ולכן כלל לא ניתנות לשקלול. כבר מהסיבה הזו אפשר על כן לשלול את הניסיון של הד"ר להתלות בנתון של האשכול. נתונים חלקיים על האשכול פשוט לא נותנים תמונת אמת. מעבר לכך, בחינה של הערים שהן חלק מהאשכול הסוציו אקונומי 5, תגלה שם את טבריה, טירת הכרמל, מעלות תרשיחא, ערד, עפולה ושדרות, כולן ערים בעלות אוכלוסיה מעורבת יהודית חילונית-חרדית או יהודית-ערבית. זו בדיוק הסיבה מדוע השוואה לממוצע שלהן לא רלבנטי לנתוני אילת, אשר כאמור, צריכה להיות מושווית על פי זרמי החינוך המופעלים בה, באוכלוסיה היהודית חילונית מסורתית, המאפיינת אותה.

כך הופכים לימון ללימונדה?


נתון נוסף אותו הציגה ד"ר פרוינד כחלק מהשיפור בתפקודה של מערכת החינוך העירונית נוגע לצמצום שחל באחוזי הנשירה מבתי הספר, שירד משמונה אחוזים בתשנ"ה, לארבעה אחוזים בתשנ"ט. על פניו הצלחה רבתי למערכת החינוך. אז זהו שלא בהכרח. עד שנת 2007, עמד חוק חינוך חובה בישראל על גיל 16 ודרש, כי כל תלמיד בישראל ישלים לפחות 10 שנות לימוד. בשנת 2007, שונה החוק הזה, לאחר שבכנסת הגיעו למסקנה, כי במדינה מערבית מתוקנת, חייב כל אזרח להשלים 12 שנות לימוד ויהי מה. שינוי החוק גורם הרבה כאב ראש לעיריות בכלל ולבתי ספר בפרט, שבעבר עשו מאמצים להפריש מתוכם תלמידים גרועים שלא הצליחו להגיע לבגרות, מפאת שאלו פגעו בממוצע הציונים הבית ספרי/עירוני. כיום, לאחר שינוי החוק, נאלצים אלו להשלים עם שהותם הבלתי תורמת של תלמידים אלה. למעשה, יש שיאמרו, כי השינוי בחוק, הוא הוא האחראי לקיטון במגמת הנשירה מבתי הספר, ולא שום שינוי חיובי שבוצע במערכת, או על ידה. הטענה הזו מתחזקת במיוחד בעיר כמו אילת, בה לא קיימת אלטרנטיבה אקסטרנית המוכרת על ידי משרד החינוך. תלמיד שאינו מוצא עצמו במערכת הקיימת ושפעם יכול היה לפרוש בכיתה י"א מהלימודים, או לעבור ל'תיכון תל אביב' שפעל בעיר ונסגר, מחויב כיום להישאר במערכת בכל מחיר, מכוחו של החוק החדש.
על הטענה הזו משיבה לנו ד"ר פרוינד, כי: "אם נכונה טענתו של הכתב ש'הירידה בנתוני הנשירה היא תוצאה של שינוי החוק, ולא של שינוי בתפקוד המערכת', אפשר היה לצפות שירידה מלאכותית זו תוליד ירידה בהישגי התלמידים בבחינות הבגרות, שכן בתי הספר לכאורה אולצו להחזיק אצלם את כל התלמידים, גם כאלה שהם בבחינת 'נוכחים-נפקדים'. אבל, הנתונים מראים תמונה אחרת, הפוכה: לא רק שהישגי התלמידים בבחינות הבגרות לא ירדו במקביל לירידה באחוזי הנשירה, הם אפילו עלו. משמעות הדבר, שלמרות שבתי הספר מטפלים כיום גם בתלמידים 'מאתגרים', שבעבר נפלטו מהם ועברו למסגרות של 'הזדמנות שנייה', כמו 'תיכון תל אביב', הם מצליחים למשוך את כל המערכת כלפי מעלה. במילים אחרות, הכמות אינה באה על חשבון האיכות". אלא שהטענה הזו מתעלמת מנתון אחר, עליו לא שמעתם מד"ר פרוינד והנוגע לאחוז הניגשים לבגרויות באילת (להבדיל מאחוז הזכאים לבגרות מקרבם). כאן, למרבה האכזבה, רשמנו השנה ירידה של אחוז וחצי לעומת השנה שעברה. מ- 94% ניגשים בתשס"ח ירד אחוז הניגשים לבגרות באילת ל- 92.5% בתשס"ט. כאשר מספרים לנו על ירידה בנשירת תלמידים מצד אחד, ומהצד האחר אנחנו למדים שישנה ירידה באחוז הניגשים לבגרות, בהחלט ניתן להסיק כי זהו המקום בו 'מתחבאים' כל אותם תלמידים שפעם היו מופרשים מהמערכת וכיום, בעקבות שינוי החוק, המערכת נאלצת להמשיך ולהחזיקם אף שאינם לומדים. רוצים נתון נוסף שתומך בטענה הזו? בבקשה – אחוז התלמידים הגרים באילת והלומדים בה עלה בשנת תשס"ט ל- 463 (86.7%), מ- 430 בשנה הקודמת (תשס"ח), אז עמד על 83.17% בלבד. מאחר ועל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אילת היא עיר עם הגירה שלילית במספר התושבים שלה (0.3% בשנת 2008), נתמכת יותר הטענה לפיה המדובר ב- 3.53% של תלמידים, שבעבר הופרשו מתיכוני אילת, וכיום המערכת נאלצת לסבול אותם שנתיים נוספות, ולא בתלמידים חדשים שהגיעו זה לא מכבר לעיר. עם זאת, ראוי לציין בנקודה זו, כי משנת תשנ"א ועד לפני כשנה (תשס"ח), רשמה המערכת עליה של 27% באחוזי הניגשים לבחינות הבגרות.

ציונים רבותי, זה כל הסיפור


אז מה בעצם חסר לנו במדידה החלקית ביותר, שלא לומר מגמתית, אותה בוחרת המערכת לפרסם ברבים, או במילים אחרות, מה בעצם צריכה המערכת לבדוק (ולחשוף) בנוסף, אם היא רוצה באמת ובתמים לדעת אם היא משתפרת ולא רק 'על הנייר'. ובכן, הנתון המרכזי החסר כרגע (מעבר לאחוזי הניגשים לבגרות, שם רשמנו כאמור ירידה), הוא זה הבוחן את ממוצע הציונים אותו קיבלו תלמידי אילת שניגשו לבגרות. כאן למעשה 'קבור הכלב', וזהו למעשה הנתון שיש לחשוף בפני הציבור. לו היתה ד"ר פרוינד מראה לנו עליה בממוצע הציונים של תלמידי אילת, היינו מורידים את הכובע בפני ד"ר גניאל וצוותו. לצער כולנו, הנתונים הללו ידועים למערכת, הם פשוט לא מתפרסמים, ובעצם כך הם מעיבים עד מאפסים את הכוונות הפסבדו-חיוביות שעולות מהעסקת גורם כמו המרכז הטכנולוגי חינוכי והד"ר הנכבדה. אם למשל יסתבר שקיימת אמנם עליה באחוזי הזכאים לבגרות (כפי שפורסם), אבל ממוצע הציונים של תלמידי אילת ירד, יכול הדבר ללמד למשל, על מערכת שמעניקה ציוני מגן גבוהים ממה שמגיע, על מנת להביא יותר תלמידים אל זכאות לבגרות, אבל הדבר לא יעיד על שיפור ברמת המערכת, אלא בדיוק על ההפך. בהעדר הפרמטר של ממוצע ציוני הבגרויות אותם השיגו תלמידי אילת, לא ניתן להסיק על שיפור ברמת התפקוד של המערכת כלל וכלל. בתשובה לטענה הזו, מגיבה ד"ר פרוינד, כי: "לגבי טענתו של הכתב שבמקביל ל'עליה באחוזי הזכאים לבגרות, ממוצע הציונים בפועל ירד, וזה יכול ללמד על מערכת שמעניקה ציוני מגן גבוהים ממה שמגיע על מנת להביא יותר תלמידים אל זכאות לבגרות', כדאי שהכתב ילמד להכיר את הנהלים הקשוחים של משרד החינוך. המשרד בודק באופן שיטתי את הפער בין הציון שהשיג כל תלמיד בבחינת הבגרות לבין ציון המגן שלו, ואם ציוני המגן שנותן בית-ספר גבוהים מציוני הבחינה באופן שיטתי, יכול משרד החינוך (ולא פעם הוא אף עושה זאת) לפסול את ציוני המגן שמעניק בית-הספר לכל תלמידיו ולבסס את הציונים בתעודת הבגרות רק על ההישגים בבחינות הבגרות. פעולה כזאת בדרך-כלל פוגעת בתלמידים, ולכן בתי-הספר, שכמובן לא מעוניינים לפגוע בתלמידיהם, מקפידים להעניק להם ציוני מגן שנמצאים בהלימה להישגיהם האמיתיים". ד"ר פרוינד צודקת כמובן. משרד החינוך אכן בוחן פערים בלתי סבירים בין ציוני המגן לבגרויות, ואולם זה בדיוק מה שהוא בוחן, פערים בלתי סבירים ותו לא. בתווך, נותר די מקום לבתי הספר, לסייע לתלמידיהם במגנים חוזרים ונשנים ומדיניות ציונים מקלה באלו, על מנת לשפר את עמדת הפתיחה שלהם בדרך להשגת הבגרות, והכל בגבול הסביר. רק חשיפה של הפער בין ממוצע ציוני המגן בכל מקצוע אותו השיגו תלמידי העיר והשוואתו לממוצע ציוני הבגרות בכל מקצוע, ילמדו אותנו איזו מערכת יש לנו באילת, כזו שמושכת ציונים למעלה באמצעות מגנים קלים, או כזו שבאמת הולכת עקב בצד אגודל עם דרישות ורמת משרד החינוך.

אם לסכם


נאמר זאת כך: השיפור באחוזי הזכאות לבגרות הוא בהחלט סימן מבשר טובות עבור מערכת חינוך שספגה מהלומות לא פשוטות בשנים האחרונות והתדרדרה מדחי אל דחי. חלק לא מבוטל מהמצב, וגם זאת ראוי שנאמר, אינו באשמת האנשים העומדים בראש המערכת, אלא נובע משלל נסיבות כמו הריחוק של אילת ממרכז הארץ, העדר מורים טובים שמוכנים להגיע לעיר ולהישאר בה לאורך שנים, שחיקה מוגברת של הצוות הקיים ואי עמידה מצד משרד החינוך בהבטחות לתנאי עבודה והטבות שהובטחו למורים שכבר הסכימו להגיע לכאן. כל אלו מקשים על המערכת לייצב עצמה בדרך למעלה. על רקע אלו, יש מקום לברך על השיפור במגמת הזכאות. עם זאת, בכל הנוגע לשקיפות שהמערכת מנסה לייצר למראית עין, כאן יש לפניה עוד דרך ארוכה. הנתונים שפורסמו על ידי העירייה לפני שבועיים אודות אחוזי הזכאות למשל, מתפרסמים לכל דורש באתר משרד החינוך. לשם כך אין צורך בחברה פרטית מיוחדת שתבחן את הנתונים הפומביים הללו. בדיקה של אחוזי הנשירה לבדה אין בה כלום כדי ללמד על המערכת. בדיקות לוואי אודות תדמיתו של המתנ"ס בעיני הציבור ואפקטיביות של אמצעי פרסום שונים בעיר, הן לא יותר מחביבות, אך בהכרח לא הכרחיות, ודאי לא בעיתות של גרעון תקציבי מאיים. תחת זאת, שיפור משמעותי בבדיקות המערכת פנימה ופרסומן באומץ לציבור, יכולים להביא ליתר שיתוף פעולה מצד ההורים, דבר שהוא תנאי הכרחי לקידומה של כל מערכת חינוך. בואו נקווה, כי במסיבת העיתונאים הבאה, נזכה להרבה יותר נתוני אמת, שילמדו אותנו באמת, מה ואיך נעשה בעיריית אילת, על מנת להביא את מערכת החינוך שלה לצמיחה. אחרי הכל, גם ראש העירייה שלנו מעוניין להגיע לשנת הבחירות ההולכת וקרבה, עם מערכת בצמיחה.

החברה הטכנולוגית חינוכית – שנויה במחלוקת


אז מי היא זו החברה לטכנולוגיה חינוכית אותה שכרה עיריית אילת על מנת לסייע לה לנתח ולהכווין את צעדיה בשיפור רמת החינוך בעיר? עיון ב'ויקיפדיה' מגלה, כי המדובר ב"חברה פרטית שנוסדה ב-1971 על ידי קרן רוטשילד והמוכרת כמלכ"ר. מט"ח מתמחה בפיתוח ספרים וחוברות לימודיים ותכני לימוד מבוססי מחשוב וכן במתן שירותי ייעוץ, ליווי ופיתוח מקצועי לבתי ספר ומערכות חינוך, ובפיתוח והטמעה של כלים ושירותים של מדידה והערכה". אלא שעל החברה גם נמתחה ביקורת מקצועית, בשל השיטות אותן הנחילה לאורך שנים בלימוד מתמטיקה וקריאה בישראל (מתוך 'ויקיפדיה'): "פרופ' רון אהרוני ו'העמותה הישראלית לקידום החינוך המתמטי לכל', מתחו ביקורת על שיטת הוראת החשבון בישראל אשר מגולמת בעזרי הלימוד מבית מט"ח. לטענת העמותה, שיטת הוראת החשבון שנהגה בישראל בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה-20, שזכתה בפיהם לכינוי 'שיטת הבדידים', מסבכת את לימודי החשבון שלא לצורך בדוגמאות מופשטות שמפריעות לתלמיד ללמוד במקום לסייע לו...מט"ח אף קידמה את גישת 'השפה כמכלול', בהוראת הקריאה. שיטה זו יובאה מארצות הברית. לקראת סוף שנת 2000, 'הוועדה להוראת הקריאה', בראשותה של פרופ' רינה שפירא, ביקרה את השיטה בדו"ח שקבע, כי: 'אין כיום כמעט שום בלשן, פסיכו בלשן, או נוירו בלשן, אשר תומך בשיטה זו'. הוועדה המליצה על שינוי בתוכנית. התוכניות החדשות של מט"ח לרכישת הקריאה מיישמות את כל המלצות הוועדה בהלימה לתוכנית הלימודים של החינוך הלשוני".
כאשר העליתי בפני הד"ר פרוינד את הטענה לפיה בהיותם גוף 'מטעם' עיריית אילת, המקבל מהם תשלום בעבור בדיקתו, ומכאן הרי שיש להם אינטרס מובנה בהצגת מזמין העבודה באור חיובי, השיבה לי זו: "לגבי טענתו של הכתב לגבי אמינות ומהימנות הבדיקה, אינני רואה כל צורך להצטדק – המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) הוא חברה לתועלת הציבור, שהוקמה במטרה לקדם את מערכת החינוך בישראל, זהו גוף מקצועי רציני, בעל מוניטין רב שנים, שלא היה מסכן את שמו 'בעבור חופן שקלים...'. וכדאי לכתב ללמוד להבחין בין נתונים הנמסרים ממקורות אמינים ובטוחים לבין נתונים חסרי שחר שלא ניתן לסמוך עליהם".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש