פרסומת
דלג

גננת של ילדים ושל פרחים

מאת: ● 19/1/2011 17:46 ● ערב ערב 2481
באוקטובר, נפטרה ענת שטינברג, והיא בת 59 במותה. ענת ז"ל אהבה פרחים וצמחים, ילדים ומוסיקה. חברותיה הקרובות שטיילו איתה ברחבי העולם ובני משפחתה הקימו בגן 'אשלים' בו עבדה כגננת במשך 24 שנה גינה לזכרה. במיוחד לט"ו בשבט. סיפור מרגש על גינה ייחודית ועל ענת הגננת, שאהבה את החיים
גננת של ילדים ושל פרחים

חשבתם פעם על העובדה שהמילה גננת מתארת אשה שעוסקת בחינוך לפעוטות ולגיל הרך, והמילה המקבילה בלשון זכר, גנן, מתארת גבר שעוסק בטיפוח צמחים? ואיך נכנה אשה שחינכה כ- 800 ילדי אילת שעברו תחת ידיה האוהבות בגן 'אשלים', אחד הגנים הוותיקים באילת וגם היו לה 'אצבעות ירוקות' ונטעה וטיפחה גינות? שמה היה ענת שטינברג, ולפני כשלושה חודשים, הלכה לעולמה ממחלת הסרטן שהכתה בה בפעם השלישית, והיא רק בת 59 במותה. אם תבקרו בגן 'אשלים', תגלו שהגן שינה פניו לחלוטין, ובמקום הוקמה 'הגינה של ענת'. בני המשפחה, חברותיה הקרובות ורשימה נאה של תורמים הפכו את החצר של גן 'אשלים' לפינה ירוקה יפהפייה.

תמונת כתבה


יצרה אוירה נעימה


בכניסה לגן 'אשלים', תמצאו ערוגות פרחים ודגל כחול-לבן מתנוסס בגאון בראש תורן. בסמוך לדגל, פינת ישיבה, ספסל ברזל דקורטיבי מתחת לעץ פיקוס חביב שענת ז"ל הביאה לפני שנים מביתה הפרטי ונטעה בגן. לצידו שיח עוקץ עקרב שהגיע לגבהים וזורה פרחים צהובים על דשא פלסטיק ירוק וסלע עליו לוחית שייש שמספרת שזו הגינה של ענת שאהבה לטפח פרחים וילדים. ילדי הגן שמשתעשעים בחצר יודעים שהיתה פעם גננת שאהבה את הגן וכשהיא נפטרה – זכה הגן לתחייה מחדש. דרך נפלאה להנציח גננת שאהבה לנטוע, לשתול וליצור אווירה ירוקה ונעימה לטובת הילדים. "אנחנו הפרחנו את השממה", אומרת סימה חרוש ומעיפה מבט על הצמחייה בחצר, זהו בוקר אפור ובלילה ירדה כמות יפה של גשם מלווה בברקים וברעמים. חרוש, הגננת בגן הסמוך, הגיעה לפני 23 לגן 'חבצלת' השכן, ומאז נרקמה בין שתי הנשים חברות הדוקה של לב ונפש. "ענת היתה עבורי אחות וחברה. אמא ודודה לילדיי", מספרת חרוש, "גם ב- 12 בלילה יכולתי לצלצל אליה, והיא היתה באה לעזור. מעולם לא אמרה לא למי שביקש את עזרתה. ענת זכרה תאריכי ימי הולדת של כל בני המשפחה שלי. היא חסרה לי מאד". לכאורה, אשה קטנה, גננת באחד הגנים בעיר, אם לארבעה ילדים, לא עשתה דבר גרנדיוזי, ורק ההתחקות הזו בעקבותיה מגלה בכמה מאות של אנשים נגעה ענת. מלבד ילדי הגן שההורים והבוגרים מתארים כ'אשת חינוך מופלאה, 'משכמה ומעלה', חברותיה הקרובות, בעלה לשעבר, בן זוגה הנוכחי, ארבעה ילדים ושמונה נכדים ונכדות, כשהנכד האחרון נולד חודש לפני שנפטרה 'בפתאומיות' לדברי קרוביה, כולם מספרים בשבחה.

איזו מן גננת היתה ענת?


לילי טרבלסי, חברתה הקרובה, גם היא גננת וותיקה ומוכרת באילת, שיצאה לגמלאות: "כל ילד היה חשוב לה. אם היה צריך להביא ילד לטיפול במכון להתפתחות הילד, וההורים לא הביאו – ענת לקחה אותו כי היה חשוב לה שהילדים יקבלו את המגיע להם". נטע, הסייעת בגן שעבדה עם ענת 11 שנה, מתקשה להסתיר את התרגשותה בדברה על ענת ז"ל: "ענת השקיעה. גננת אסתטית. הגן היה מקושט להפליא. בכל חג – היתה חגיגה של צבע ושל מוסיקה". לילי מסכימה: "תמיד היו פרחים. גם בביתה. בכל שבוע הביאה זרי פרחים. בימי שישי בגן היו זרי פרחים על השולחן, כי ענת האמינה שכשהסביבה נעימה- גם האווירה נעימה, וזה היה ה'אני מאמין' שלה". בל תחשבו שהעבודה בגן היתה כולה שירים ופרחים. היו גם ימים קשים: "גננת אין לה 10 דקות זמן לנשום. צריך להבין. היו ימים שאפילו לשירותים לא הצלחנו להגיע", אומרת לילי, "תארי לך 35 ילדים, ויש גננת אחת וסייעת, וסדר היום מאד אינטנסיבי, ואת אחראית על הכל. בוודאי שהיו לענת התמודדויות לא פשוטות. היו ילדים שנדרשה להם תשומת לב מיוחדת, והיו ילדים שנהגו באלימות, וענת לעיתים התכעסה, אבל באופן כללי, ענת חיבקה את כל הילדים אליה. באופייה היא לא היתה שיפוטית. גם כלפי ההורים. מעולם לא שמעתי ממנה מילה רעה על אף אדם. היא טענה שאין ילד רע – אלא יש ילד שרע לו, ואז הוא מחפש תגובה והתייחסות מהעולם. הילדים בגן הרגישו שהיא מעניקה אהבה בטוחה". אבישי בנה מספר שהגן היה ביתו השני: "אני ושני אחיי ואחיותיי היינו מבקרים את אמנו לעיתים קרובות בגן", והוא זוכר אמא אוהבת חיים ופעלתנית, בעלת חוש הומור ציני שחלק איתה במשותף. אחיו איתי אביה ועמית מתגוררים מחוץ לאילת. במשך 24 שנות עבודתה, קשרה ענת לא מעט קשרים: "היינו כמה גננות שהתחברנו והיינו כמו משפחה", מספרת לילי, שדלת מקרר ביתה עמוס מגנטים מרחבי העולם: גרמניה, אוסטריה, לונדון, צרפת ועוד. "הכל מהטיולים המשותפים שלנו לחו"ל", מספרת לילי, שלא החליפה את מפת השולחן בפינת האוכל מאז נפטרה ענת. "המפה היתה מתנה ממנה", מספקת לילי הסבר חלקי ובעיניה עולות דמעות, "ענת נתנה מתנות כל הזמן עם או בלי סיבה. כזו היתה".

חסרה לכולם


בדצמבר השנה, חגגה לילי את יום הולדתה, "הדבר שהכי היה חסר לי היה הטלפון של ענת". סימה מוסיפה: "היינו חברות בלב ובנפש. גם בימים החופשיים שלנו, בילינו ביחד. בשנת השבתון, נסענו וראינו עולם ביחד. היינו ביחד חודש בפריז ולמדנו ביחד צרפתית עם אנשים מאסיה, ואני זוכרת את ענת משכנעת אותם לאכול חלבה ישראלית...הם קימטו פנים ולא ידעו מה זה? והיא מתעקשת....אבל הם זכרו אותה לטובה. היה לה כשרון מיוחד לרכוש לבבות. בסיום הקורס, קנתה לכל אחד מהמשתתפים מתנה קטנה שתהיה מזכרת מהקורס. זה ממחיש לך את החברותיות של ענת. תשומת הלב שלה לאנשים. גם כשהיתה חולה, צלצלה לברך את בני ליום הולדתו ה- 23. 'את גדולה מהחיים', הוא אמר לה. היא באמת היתה כזו". מלבד פרחים, ילדים ואנשים, אהבה ענת את המוסיקה. "בערב זמר של כל ילדי אילת, ישבתי ובכיתי, כי הילדים שרו והיה יפה ומרגש, והיא כל כך אהבה את שירי ארץ ישראל, ובכל שיר עלתה דמותה לנגד עיניי והצטערתי שהיא איננה". לדברי לילי, אהבה ענת את כל סוגי המוסיקה: "היא השמיעה לילדי הגן אופרות ומוסיקה קלאסית לילדים כמו 'קרנבל החיות' ו'אגם הברבורים' ו'מפצח האגוזים'", ואכן, כמו הפרחים, כך המוסיקה יוצרת אווירה נעימה ורגועה. בתמונה שמביא אבישי, עומדת אימו ענת ז"ל בקרב הילדים, מעליה שמש צהובה מנייר, והיא מחזיקה בידיה שירון. "זה היה כשיצא השיר 'אור' של שושנה דמארי", נזכרת ציונה ענן, גם היא חברה קרובה, שנסעה ביחד עם ענת, לילי וסימה ברחבי העולם. "תכננו לנסוע ללפלנד ביחד, והיא המשיכה לדבר על הנסיעה, לכן לא תיארתי לעצמי שהסוף כל כך קרוב. הספקנו לנסוע ללונדון לטיול בר ובת מצווה של הנכדים. גם בזמן מחלתה, נסעה לניו זילנד ביחד עם בן זוגה. ענת מיצתה את החיים בהתלהבות". ציונה מספרת על טקס הקניות השבועי: "פעמיים בשבוע לפחות יצאנו יחד לקניות. מה זה נקרא קניות? קודם ישבנו בבית קפה של ה'היפר נטו' ושתינו קפה. פטפטנו, צחקנו ופגשנו חברים ואז עשינו קניות...", וציונה מציינת בהתרגשות שלערב שנערך לזכרה הגיעה אחת המוכרות ב'היפר נטו' שזכרה את ענת. הרי אדם משאיר אחריו שבילים של זיכרון, ולפעמים הוא אפילו לא יודע מי יזכור אותו ובאיזה אופן. לפני כארבע שנים עזבה ענת את אילת ועברה לגור בבאר שבע בסמוך להוריה. כשהתפרצה מחלת הסרטן בפעם השלישית, הסתירה ענת את חומרת מצבה מבני המשפחה ומחברותיה והמשיכה לתכנן איתם את הנסיעה הבאה. מותה היווה מכה פתאומית עבור כולם. "היא היתה לוחמת והאמנתי שתצא מזה גם הפעם, אבל לא הלך" אומרת לילי. "דיברתי איתה בטלפון, והיא נשמעה מצוין", אומרת ציונה, ורק אבישי מספר שכחודש לפני שנפטרה סיימה בת זוגו שיחת טלפון עם ענת, ועם ניתוק השיחה פרצה בבכי ואמרה לו "זהו זה". "היא הרגישה משהו בקול שלה בשיחה הזו והבינה שענת לא תצא מזה הפעם, אבל אני לא הפנמתי את זה והמשכתי לתכנן עם אמי את הנסיעה הבאה", מספר אבישי. "מאז שנפטרה, יש לי הרגשה לפעמים שהיא עדיין פה, עומדת ומסתכלת", אומר אבישי. "ביולי, תחגוג הנכדה הבכורה בת מצווה. חודש אחרי מותה, ציין עמית את יום ההולדת 30, ואנחנו לא ויתרנו ונסענו אליו להוד השרון ועשינו מפגש חברתי. לפני שבועיים ציינו הוריה של ענת יום נישואין 60. כל כך הרבה ארועים, והיא חסרה לנו, וההפסד שלנו. היא אולי משקיפה מלמעלה, אבל אנחנו פספסנו את נוכחותה".

הגן הוותיק שינה את פניו


בימי השבעה, חיפשו בני המשפחה את הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרה של אמם. לילי טרבלסי הציעה את הרעיון להקים גינה פורחת לזכרה: "אמרתי להם: אמא שלכם, אני יודעת מה היא רצתה כל הזמן", מספרת לילי, "בגן 'אשלים' היתה פינה ששנים ניסתה להחיות אותה. כל הזמן חשבה מה לעשות כדי להאיר את הפינה הזו: בואו נעשה את זה". סימה מספרת על יחסה של ענת ז"ל לצמחים: "בתחילת דרכנו המשותפת, רכשנו עצים על מנת לטפח את הגנים ושתלנו אותם. כשחזרנו אחרי חופשת סוף השבוע, גילינו שמישהו חמד את העצים שלה, והם נעלמו. ענת לא ויתרה, עברנו בחצרות השכונה והחזרנו את העצים לגן. זאת היתה הנחישות שאפיינה את ענת, ואחד העצים נשאר עד היום בחצר הגן".... ציונה מוסיפה: "אמרת ענת אמרת פרחים והרבה. מכל הסוגים. בעציצים ובחצר. באופן טבעי היא הקיפה את עצמה בצבע, ביופי ובאור". "ענת מאד אהבה פרחים וצמחים, תמיד היו פרחים אצלה בחצר, סייפנים, כלניות, ציפורנים, נוריות ועוד", אומרת טרבלסי ומתארת את העבודה שביצעו במקום, "דני מ'ראש ירוק' הביא את עובדיו, וביחד עם ילדי הגן שגם אותם שיתפנו בעשייה, עשו את הפינוי הראשוני של הפינה מכל מה שהצטבר בה, ופתאום ראית מרחב שאפשר לעשות בו משהו יוצא מהכלל. גייסנו את נופי ואת ולדמן, והם תרמו אבנים משתלבות לריצוף המשעול והקימו את גדר ההפרדה מהברזל בין שני הגנים ששנים היה משהו רעוע, וענת התריעה שיחליפו כי הילדים טיפסו עליה. צחי רום מעיריית אילת עשה 'שפריץ' על כל המבנה ו'שליח' צבעוני, וזה שדרג את המקום. בכניסה לגן שמנו מעקה וכדים, והעירייה התקינה תורן חדש והנפנו דגל חדש". תנופת העשיה היתה במלואה. "זה גן וותיק ומבנה ישן. השכונה - שכונה אלף ויש בה אוכלוסיה לא פשוטה", אומרת לילי, "ועכשיו הם זכו בגן משודרג לעילא. עשינו מגרש כדורגל וקנינו שני שערים, וכעת החצר נראית לגמרי אבל לגמרי אחרת". וסימה מוסיפה: "לדעתי, איפה שהיא נמצאת עכשיו – היא מחייכת, כי בסופו של דבר היא ניצחה. הפינה המוזנחת ש- 20 שנה חלמה לשפץ הפכה לגינה נעימה", ועל הסלע שעליו תלויה לוחית השיש שמציינת שזו הגינה של ענת, מטפס אחד הילדים ומתיישב. "החיים ממשיכים", נאנחת ציונה ומורידה את הילד הסורר מעל הסלע, אולם שלא כמו בסיפור הענק וגנו, 'הגינה של ענת' מתמלאת שוב ושוב בילדים צוהלים ומעליהם רוכן הפיקוס הפרטי שלה שהביאה ונטעה במו ידיה כמו שומר עליהם מלמעלה.