פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 4/5/2011 11:01 ● ערב ערב 2496
מפגש מרגש בבית העלמין. מי יזיז את ערימות הפסולת רגע לפני יום הזיכרון. וגם ישראל חוגגת 63 שנות קיום - הבועטת מעלה תהיות אישיות
חיה ובועטת

ככה פתאום פגשתי אותם



תמונת כתבה


בתחילת השבוע, פגשתי אותם, צעירים, רעננים, שלחו אלי חיוך פטריוטי גיבור, ואני נמסתי. עידן קובי, אבי גבעתי, אודי אילת, טום דקל, שמוליק ירקוני, אסף אברג'יל ואחרים. ראיתי את הכובעים של טום ועידן, ראיתי מקרוב את דמות הטנק, שאפיינה כל כך את מ"פ גבעתי, ואפילו ראיתי את התמונה של טום דקל המקובעת על המצבה שלו. פגשתי אותם בדיוק בגיל בו נפלו, שוכבים זה לצד זה, 43 קברים של חללים אילתים, לובשי מדים. במשך שנים מאז התחלתי לכתוב, אני מלווה את המשפחות השכולות, שומעת את סיפורם של יקיריהם, על הקושי לחזור לשגרה, לקבל את החיים שאחרי נפילת הבן כמות שהם, שומעת על הגעגועים הקשים מנשוא שרק הולכים ומתחזקים עם השנים (מי אמר שהזמן מרפא את הפצעים?), דומעת יחד איתם, אבל איך שהוא קרה שרק השבוע, לראשונה, הגעתי קרוב קרוב אל חלקת הקברים הדוממת. הישרתי לראשונה מבט אל הקברים המוריקים, ודמותם ניבטה אלי. בשונה מחלקות הקברים האחרות הפזורות בבית העלמין באילת, החלקה הצבאית מיוחדת במינה: מטופחת, מושקעת, ראויה. הקברים עצמם משמשים בית גידול לצמחים מוריקים. פרחים קטנים וורודים מבצבצים בינות לעלים הרכים על הקברים הדוממים. לא יכולתי שלא לחשוב על הניגודיות המצמררת הזו. מצד אחד, כאן טמון צעיר שסיים זה מכבר את חייו, מצד שני, בדיוק במקום בו הוא קבור, יוצר הטבע חיים חדשים, צעירים, ירוקים ויפים. הדמעות זלגו מעיני ללא שליטה. שואלת את עצמי למה ככה זה היה צריך להסתיים? למה כל אלו שקבורים כאן לא יכלו לחוות עוד ימי הולדת, לגדל משפחות ולהמשיך בחיים. ואז הגיע למקום מיקי ירקוני, יו"ר 'יד לבנים' בעיר ואב שכול, כמעט בכל יום מגיע לכאן, לבקר את הבן האהוב. על הדרך הוא דואג שהכל עומד על מקומו ושהכל מטופל. במסגרת תפקידו כיו"ר 'יד לבנים', הוא לא צריך לעשות את זה, אבל ירקוני, שלא יכול להישאר אדיש לשום דבר, מזיז הרים וגבעות גם כאן, כדי שהכל ייראה ראוי ויכבד את השוכבים כאן בחרש. מיקי רכן לנשק את מצבת בנו, ואצלי הדמעות עבדו שעות נוספות. עוד יום זיכרון לחללי צה"ל מגיע, שוב נעמוד לזכרם ונתפלל שלא נדע עוד מלחמות, אבל עמוק בפנים נדע גם הפעם, כי במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, מלאך המוות לא יירגע ולא ינוח בכל הקשור לביטחון המדינה. על חרב, דם ותמרות עשן, קמה מדינת היהודים, ומן הסתם עד אחרית הימים זה המצב שנדע. כמה עצוב.

מי יזיז את הפסולת



תמונת כתבה


בתחילת השבוע, הגעתי לאזור בית העלמין הצבאי לאחר שמזה שבועות ארוכים אני עוקבת אחר ערימת פסולת בניין שהושלכה משום מה בקרבת הכניסה למקום. עוקבת ושואלת את עצמי בכל שבוע מחדש, מתי אם בכלל מישהו ייזכר שזה לא המקום ההולם להשאיר בו פסולת בנייה. אתם מבינים, חודשים ארוכים עמדו כאן גלויים פחי האשפה של יחידת פינוי האשפה העירונית הממוקמת על הגבעה הסמוכה, עד שבשעה טובה השכילו לתחם את המפגע ולו בכדי לתת מעט כבוד לבאי בית העלמין, ועכשיו פסולת בנייה? אז כמובן ששום דבר לא קרה ואף אחד לא טרח לפנות את הפסולת, ככה עד ש...בעוד מספר ימים יתקיים כאן הטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. אלא שבמפתיע, שבוע ימים לפני, נדמה כי אף אחד לא טורח לפנות את הפסולת. כשפגשתי את ירקוני ושאלתי אותו איך קורה כדבר הזה, הוא עידכן אותי כי פנה זה מכבר לגורמים בעירייה וביקש מהם לפנות את הפסולת, אלא שעד לרגע בו ביקרנו שנינו במקום, דבר לא נעשה. אז הנה לכם תמונה מכוערת של הפרונט הלא מחמיא של בית העלמין הצבאי, בתקווה שזה אולי יעורר מישהו מבעוד מועד כדי לפנות את הפסולת בזמן. הרי לא ראוי שכך יהיה.

איזו מדינה


באחד מימות השבוע, יצא לי לחשוב על מדינת ישראל. (זה לא שבדרך כלל יש לי זמן למחשבות, אבל ידעתי שאני צריכה לכתוב טור אז...). כבר בת 63, לא ילדה קטנה, אבל גם בהחלט לא קשישה בקנה מידה של מדינות בעולם. אמנם קטנה בגדלה, צעירה יחסית, אבל יכולה להתהדר ברשימת הספקים גדולים וראויים. אלא שאז החלה מהדורת החדשות הפסימית, והמחשבות החיוביות והפטריוטיות שלי שעולות אצלי כמעט תמיד בראש כשאני מדברת ישראל, עפו להן במחי יד. ובכלל, נדמה לי שמשהו השתנה אצלי בראש דווקא השנה. אומרים שגיל 40 הוא גיל משבר אצל אנשים, אז אצלי המשבר לא ממש היה אישי, אלא יותר ערכי. אם עד היום הייתי לוקל פטריוטית אמיתית שהולכת בעיניים עצומות אחרי המדינה ולא מוכנה שאף אחד יאמר דברים בגנותה, משהו קרה לי בעיקר השנה, שגרם לי לפתוח עיניים. פתאום, כמעט בכל נקודה בה נגעתי ראיתי עוולות, ראיתי דברים לא ראויים, הבנתי למשל שאתה יכול לשלם שנים עבור ביטוח לאומי, אבל דווקא כשאתה צריך אותם- לך תרדוף אחריהם. נתקלתי באנשים שהיו חייבים את כספי הביטוח שהגיעו להם כדי לחיות, אבל בביטוח הלאומי העדיפו לגלגל אותם שוב ושוב להשיג אישורים כאלו ואחרים, שלא לדבר על העובדה שגיליתי שלעצמאי אין שום זכויות. נפלת בעסק? בעיה שלך, לחשוב על זה שאפילו דמי אבטלה לא מגיעים לך והרי אתה משלם בכל חודש למדינה בוחטות. למה? ככה. תוסיפו לזה את פרשיות השחיתות שממלאות חדשות לבקרים את התקשורת, עד שנדמה היום כי אף אחד כבר לא ישר במדינה שלנו, תוסיפו לזה את העובדה שצעיר ישראלי יצא לשרת את המדינה, נפל בשבי ועד היום אף אחד לא הצליח להגיע לנוסחה שתביא לשחרורו, ואני כמובן מתכוונת לחיל גלעד שליט, פרשייה עצובה ומתסכלת, ומה על בתי המשפט בארץ שנדמה כי שם הכל קורה ולא בצדק? באיזו מדינה חבורת שפלים שהיכו עד מוות אדם תמים שנקרה בדרכם, היו יוצאים באשמת הרג ולא באשמת רצח? בישראל כמו בישראל זה יכול לקרות, עובדה, לפני שבוע זה קרה במקרה של אריק קרפ ז"ל. אתם מבינים, דברים כאלו הזויים קורים לנו במדינה, שלפעמים אני שואלת את עצמי למה שהפשיעה בארץ לא תשתולל אם פושע יודע שאין ענישה חמורה במדינה. ומה על נשיא שמואשם באונס, פליטים שממלאים את רחובותינו מבלי שמישהו במדינה יוכל לעשות לזה סוף, והאמת, יש עוד מיליון ואחת דוגמאות שאני יכולה להעלות כאן על הכתב, אבל קצרה היריעה ועדיין לא התחלתי לדבר על האופי הישראלי שהופך משנה לשנה ליותר מאוס עד כדי כך, שאם תשאלו ישראלים, הם אמרו לכם שהם לא אוהבים את העם שלנו, אז באמת, אם לכאן הגענו, מה צריך יותר...ואז, הסתיימו החדשות ולפתע, בעודי עסוקה בבליל המחשבות הפרועות והרעות, בחר השדרן להשמיע דווקא את השיר .."ארץ, ארץ, ארץ...", ואני מוצאת את עצמי איך שהוא מצטרפת לשיר ומפזמת את המילים, .."ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחייה, יהיה מה שיהיה"...ולרגע הצטמררתי. הבנתי. אז אולי באמת אנחנו לא עם הסגולה שהיינו רוצים להיות, אולי באמת לא כולנו קדושים ולא כולנו נעביר קשיש את הכביש, אבל זו ורק זו הארץ שלנו. ואולי אם רק נתעורר, נבין את זה ונפעל לשנות את המצב, אולי ביום מן הימים נזכה לא רק לומר- זו ארצנו, אין לנו אחרת, וכאן נחייה כי אין ברירה, אלא נאמר שוב, כמו פעם, בגאווה רבה- זו ארצנו וכאן אנחנו חיים באהבה גדולה וברצון. ואמרו אמן.

ושיהיה לכולנו חג עצמאות שמח וכמה שיותר שקט ובטחון.