פרסומת
דלג

מדברות עלייה

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 4/5/2011 11:06 ● ערב ערב 2496
רומניה, אוקראינית ואתיופית עובדות כמטפלות בגן אחד. באיזה מבטא ידברו הילדים?. חייכתם? בארץ ישראל, חובקת העליות, לא מדובר בתחילתה של עוד בדיחה עדתית, אלא במציאות מבורכת. שלוש עליות, שלוש מדינות מוצא וגן אחד של קטנטנים, שמחבקים אותן בהרבה חום ואהבה. מיוחד ליום העצמאות
מדברות עלייה

תמונת כתבה


רק במציאות הארץ ישראלית יכול פעוטון להוות קיבוץ גלויות. לעובדה הזו לא יכולתי להישאר אדישה ביום בו צרפתי את בני לגן 'נתיב' בקיבוץ אילות. רגע אחרי שהכרתי את שלוש המטפלות החייכניות והחביבות, השאלה הראשונה ששאלתי היתה - איך זה קרה? וכי מה עוד אפשר לשאול כשאתה מגלה שמדובר בלא פחות ולא יותר אלא במטפלת רומניה, מטפלת אוקראינית ומטפלת אתיופית, המשמשות בגן בכפיפה אחת. כל אחת והמבטא שהיא מביאה איתה מבית אבא...
ערב יום העצמאות נפתחו הקלפים.
שלושה סיפורים על עליות שונות ממדינות מוצא שונות.

נעים להכיר, יוליה טרויאן, עלתה ארצה לפני כ -14 שנה מהעיר דונייצק שבאוקראינה כשהיתה בת .21 בהווה, נשואה פלוס 2.
איזבלה קרישן, עלתה לארץ לפני כשבע שנים, בגיל ,28 מטרנסילבניה (ד"ש מדרקולה) שבגבול רומניה- הונגריה. נשואה פלוס 2.
סקאי אדנה, עלתה לארץ מהכפר גדלגל שבאתיופיה, לפני כ -25 שנה, כשהיתה בת .10 מגדלת בן אחד. שלושתן בנות 35.
למה עלייה? אני שואלת והחיוכים מתרחבים על פני הנשים.

יוליה: סבתא שלי היתה ציונית. היא חלמה לעלות לארץ ובסופו של דבר, בגיל ,60 גם הגשימה את החלום. אני שהייתי בת יחידה ועדיין למדתי, לא יכולתי לעזוב הכל ולעלות איתה, אבל שנתיים אחרי שהיא עלתה, רגע אחרי שסיימתי את הלימודים, הרעיון של לעלות לארץ חדשה קסם לי מאוד. האמת, זה לא ממש היה ממניעים אידיאולוגיים או דתיים, הייתי צעירה, בת ,21 סבתא כבר היתה בארץ כמו גם חברים רבים שלי שעשו עלייה, שמרתי איתם על קשר והבנתי שבארץ מאוד נחמד, אז חשבתי לי שבעצם למה לא לנסות"...
איזבלה: "אצלי זה קרה בעיקר כי התחתנתי עם טיבריוס. הוא עלה ארצה מרומניה בשנת 1988 עם ההורים שלו ובשלב מסוים הם חזרו לרומניה לטובת חתונה משפחתית. וכאן אני נכנסת לתמונה", היא מחייכת בשובבות. "בן הדוד של טיבי התחתן עם חברה שלי...בכל מקרה בזמן הזה שהיו ברומניה, ההורים שלו החליטו שהם קונים בית וכך הם נשארו הרבה יותר מסתם ביקור קצר. הכרנו לפני החתונה, אחרי החתונה כבר נסענו יחד לבת הדודה של הכלה שיש לה וילות לחגיגות ברומניה, ובקריסמס הוא כבר הציע לי להתחתן איתו. שמונה חודשים זה לקח לו", היא מציינת בחיוך ומבהירה, "נו, אז כבר היה ברור שזה אומר שאני צריכה לחזור איתו בשלב מסוים לישראל. בהתחלה הגענו לשבועיים ירח דבש בארץ, והאמת, לא רציתי לחזור. התאהבתי בחום הזה שיש כאן...בסופו של דבר חזרנו לרומניה. שנתיים אחרי החתונה טיבי הגיע לישראל כדי לעבוד ולעשות קצת כסף ושנה אחר כך, בגיל ,28 הצטרפתי אליו לאילת. ואוי איך שאני אוהבת את החום"...

יוליה: "שיהיה ברור, זה לא פשוט לעזוב ככה את כל המשפחה מאחור. את זה הבנתי בעצמי כמה זמן אחרי שהגעתי לארץ. בהתחלה הייתי גיבורה גדולה, אבל בשלב מסוים פתאום יש חלל גדול. אבל תעזבי אותנו, תשמעי את הסיפור של סקאי. זה סיפור אמיתי של עלייה. כששמעתי אותו לא יכולתי שלא לבכות, הנה גם עכשיו אני מתרגשת"...

סקאי: "הייתי רק בת 10 כשלכפר שלנו באתיופיה הגיעו שליחים מארץ ישראל שבאו להפיץ בין המשפחות בכפר את השמועה שצריך לעלות לארץ ישראל. אותי לא ממש שאלו אם אני רוצה או לא. תושבי הכפר היהודיים החליטו בהמוניהם שהם הולכים על זה. וככה כולם התחילו להתארגן. ההורים שלי מכרו את השטחים ואת בעלי החיים שהיו לנו וכמה שזה היה לי קשה. כילדה עזרתי לאחי לרעות את הצאן והתקרבתי מאוד לבעלי החיים שלנו, היה לנו פר קטן שמאוד הייתי קשורה אליו וכמה שבכיתי כשמכרו אותו, זה היה ממש קורע לב, אז לא דמיינו לאיזו הרפתקאה כמעט בלתי אפשרית אנחנו מכניסים את עצמנו. בדיעבד, אם היינו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים, אני לא בטוחה שהיינו עושים את זה. אז שלא כמו מאוחר יותר, לא היו טיסות ארצה מעיר הבירה באתיופיה, אז ברחנו במטרה להגיע לגבול סודן ומשם לעלות על טיסה לישראל. במשך חודש ימים צעדנו מהכפר שלנו עד לגבול, אני מדברת על המון אנשים, משפחות שלמות. בבוקר נחנו, בלילה צעדנו, אני שהייתי קטנה ואחותי שהיתה עם תינוק על הגב ובהריון, רכבנו על סוס וחמור, אחי ואחותי ה'סנדוויצ'ים' נאלצו ללכת את כל הדרך ברגל", היא צוחקת. "בדרך תפסו אותנו שודדים אתיופים. הם רצו לקחת לנו את כל הציוד, את הכסף, אבל בסופו של דבר הצלחנו להציל את הציודים. תחשבי על זה ללכת ככה. במדבר, החושך נוראי, אחרי מלווים נוצריים שהראו לנו את הדרך. ואם חשבנו שזה היה קשה, לא ידענו כלום על מה שמצפה לנו".

תמונת כתבה


מה אוכלים בדרך כזו?
שואלת אותה יוליה בסקרנות וסקאי עונה: "אמא שלי הכינה לקראת המסע אוכל אתיופי מיוחד, כדורים עשויי קמח שמגלגלים ואופים מראש. חיינו בעיקר על זה לאורך המסע ועל תירס. היינו הרבה ילדים, תינוקות, מבוגרים, ממש יציאת מצריים. ואז הגענו לגבול עם סודן הם עצרו אותנו שם למשך יום שלם לפני שנתנו לנו לעבור. ולקחו אותנו במשאיות ושמו אותנו באוהלים, אתן לא מבינות מה הלך שם, גועל נפש. זו היתה כמו עיר של אוהלים. היו שם המוני אתיופים שרצו לעלות לארץ והסודנים ריכזו את כולם, לא מאפשרים להם לזוז משם. לא היו תנאי מחייה מינימאלים. אנשים עשו את הצרכים שלהם מסביב, היה מלוכלך גועל נפש ויחד עם זה, כמובן, היתה תחלואה מאוד גבוהה, אנשים מתו שם על ימין ושמאל. ואם חשבנו שנהייה שם מעט זמן, זו היתה טעות. רק מי שהיה לו כסף להגיע לעיר ממנה היו טיסות לישראל, קיבל אישור לעזוב, מי שלא היה לו מספיק כסף נשאר שם חודשים רבים. קרוב לחצי שנה היינו שם, כמה חודשים באוהלים ואחר כך הם בנו מבנים מבוץ שרק הגבירו את התמותה ואת הזוהמה. אחיין שלי, שעשה את הדרך לסודן על הגב של אחותי, היה בן פחות משנה כשלא החזיק מעמד ונפטר. אני עצמי הייתי על סף מוות כתוצאה ממחלת מעיים קשה, אלא שיום אחד אבא שלי הגיע עם תרופה שהצילה את חיי. בהמשך הוא יספר לנו שאיזו אשה זקנה ראתה אותו יושב ובוכה, כשהיא שאלה אותו מה קרה, הוא סיפר לה על המצב הקשה שלי והיא נתנה לו את התרופה. כשהוא סיפר לנו את זה כל כך כאב לי עליו, תחשבי מה הוא עבר בתקופה הזו כשנאלץ לקחת על עצמו את כל האחריות. הוא מצידו מאוד הצטער על שעזבנו. מן הסתם אם היה יודע שזה מה שנאלץ לעבור בדרך הוא לא היה יוצא להרפתקאה המסוכנת הזו. תחשבי איך הרגישו הורים שאיבדו בדרך את ילדיהם. כל כך הרבה הורים איבדו ילדים וילדים איבדו הורים שזה היה נורא. למזלי אבא שלי היה בריא והצליח לשמור על חוזק נפשי ועשה הכל על מנת להרוויח כסף ובסופו של דבר להוציא אותנו משם. אלא שגם בעיר בה היו הטיסות לישראל חיכינו עוד כחצי שנה עד שזה קרה. גרנו שם באיזו בקתה, אבא שלי מצא עבודה, רק בשלב מאוחר יותר הגיעו אנשי הצלב האדום וחילקו קמח. יהודים אתיופים שרצו לעלות לארץ חיו שם בתנאי רעב קשים מאוד. המקומיים, הסודניים, הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. את מבינה איזה יחס נותנת ישראל לזרים ואיך הם התייחסו אלינו. הם יכלו לראות אותנו מתים ברחובות, זה לא עניין אותם בכלל. אף אחד לא חשב אפילו להציע עזרה".

תמונת כתבה


הצטערתם שיצאתם לדרך?
"אבא שלי מודה שהוא מאוד הצטער. לאורך כל התקופה הקשה הזו הוא שאל את עצמו שוב ושוב למה היינו צריכים לעשות את זה בכלל, היו לנו אדמות ולמעשה לא חסר לנו כלום. אם הייתי מחזירה את הגלגל אחורה, לא הייתי עוברת את הסיוט שעברנו. אחיין שלי נפטר, הרבה דודות, דודה אחת קברה בדרך כמעט את כל הילדים שלה,כך שאני אומרת שעם כל הכבוד, שום קבר לא שווה את זה. כן הייתי עולה ארצה, אבל בדרך אחרת, אולי מאוחר יותר כשכבר היו טיסות ישירות לארץ מאדיס אבבה. ואז, סוף סוף הגענו לארץ ומיקמו אותנו בערד..."

והיתה כאן גזענות?
"פה ושם. בסך הכל אחרי התקופה הקשה כל כך שעברנו בסודן, שום דבר כבר לא נראה לנו קשה. על מה שהשארנו מאחור באתיופיה כבר לא חשבנו, חשבנו רק על איך שרדנו את המעבר הזה ואמרנו תודה על זה ששרדנו. אמא שלי מודה עד היום על כך שהצלחנו לצאת מסודן ומזכירה לנו בכל הזדמנות שצריך תמיד להודות על מה שיש ולא לחשוב על מה שהיה".

יוליה: "כמה שאני מרחמת על ההורים שלך. בחיים שלי לא הבנתי איזו אחריות מוטלת על כתפי ההורים עד שראיתי את הסרט 'דרך', רקנ אז הבנתי את גודל האחריות של ההורים על חיי ילידיהם ואני חושבת שאם הייתי רואה את הסרט לפני הבן הבכור שלי, לא בטוח שהיו לי ילדים"...

סקאי: "תחשבי על זה שהילדים שלך בתכל'ס הרבה יותר חשובים לך מעצמך, ואת מביאה אותם למקום כזה נורא. איזה מסכנים ההורים שלי, אני מתארת לעצמי מה עבר עליהם".

ואיך הגעתם לאילת?
סקאי: "במסגרת פרויקט 'תלם' שעוזר לחיילים משוחררים להתקדם, הגעתי לקיבוץ 'גרופית', גרתי שם שלוש שנים בכיף ובחוסר דאגות. משם עברתי לשנה וחצי לקיבוץ אילות עד שבסופו של דבר הגעתי לאילת למרות שתמיד אמרתי לעצמי שבחיים לא אגור באילת. זה תמיד נראה לי מקום לתיירות בלבד, מקום שאי אפשר לחיות בו, אי אפשר להקים בו משפחה. היום אני אומרת לעצמי שאין מצב שאעזוב את אילת".

איזבלה: "אני עליתי ישר לאילת. טיבי שהגיע לארץ לפני, מצא באילת עבודה וכשאני הגעתי והרגשתי את החום הנפלא הזה, ראיתי את הים, היה לי ברור שמכאן אני לא זזה. כן, יש לי טראומות מהקור ברומניה, ממש ככה. יש לנו חברים שגרים בחיפה, הכל סביבם ירוק, מזכיר אולי קצת את רומניה ואני אומרת תמיד שיהיה להם ירוק, אני מעדיפה 40 מעלות כל יום".
יוליה: "אני הגעתי לאילת לפני ארבע שנים.כשהגעתי לארץ 'נחתתי' בקיבוץ משאבי שדה כעולה חדשה. חצי שנה הייתי שם בחממה גדולה. משם עברתי לקריות והבנתי שאני לא מוצאת את הידיים ואת הרגליים. בהמשך עברתי לבאר שבע, שם הכרתי את בעלי ובהמשך הגענו לאילת בעקבות העבודה שלו".

מתגעגעים לארצות המוצא?
יוליה: "אמנם אני מאוד אוהבת את ישראל, אבל אני מרגישה שכל מה שהשארתי מאחורי עדיין קשור אלי. בסך הכל לא היה לי רע באוקראינה ולא, זה לא אומר שהייתי חוזרת ובכל זאת, אני מסתכלת על הימים שחייתי שם כעל תקופה טובה, משהו טוב שהיה לי. עד היום לא ביקרתי שם אפילו לא פעם אחת אולי כי אני לא רוצה להרוס את הזיכרונות היפים ואת הקסם שנשאר בי מאותם הימים".

סקאי: "גם אני אף פעם לא חזרתי לאתיופיה למרות שמאוד הייתי רוצה".

איזבלה: "יש לי אחות בהונגריה, אחות ברומניה, מתי שהוא אבקר אותן, טרם חזרתי לרומניה, אבל אין בחיים סיכוי שאחזור לחיות שם".

איך היתה ההתאקלמות בארץ?
יוליה: "אוי, מאוד קשה. ברגע שיוצאים מקיבוץ שמגן וסוכך מאוד קשה לעמוד על הרגליים. פתאום את יוצאת לעיר גדולה. אני זוכרת שישבתי בבית ושאלתי את עצמי לאן אני הולכת מכאן ומה אני עושה עכשיו עם עצמי? אמנם ידעתי קצת את השפה, אבל בהעדר ביטחון עצמי, בכל פעם שהיו פונים אלי, הייתי שוכחת הכל.
אבל ברגע שהאוזניים מתרגלות לדיבור, לאינטונציה, לצלילי השפה, את מתחילה להירגע.
דווקא אחרי שעזבתי את הקיבוץ, התחלתי להתרגל מהר. קיבוץ מאפשר לך לא להיות עצמאי ועובדה מרגע שעזבתי את הקיבוץ תוך חודש וחצי כבר למדתי עברית".

ואיך מסתדרים עם המנטליות הישראלית?
יוליה: "זה קשה. עבדתי בחברה ישראלית עם ישראלים ובסופו של דבר התחתנתי עם קווקאזי. זה לא משהו שמכוונים אבל ברור שהמנטליות איתו קרובה יותר".

סקאי: "אם זה היה תלוי בי, אני דווקא לא הייתי מתחתנת רק עם אתיופי, אין לי שום בעיה עם הראש הישראלי".
איזבלה מתפרצת, "נו טוב, כשעולים בגיל 10 מתרגלים מהר יותר למנטליות הקיימת. מה שלא קל לעשות כשאתה עולה באמצע החיים".
אגב דיבורים על מנטליות, הבנות גולשות לשיחה על אופנה.
יוליה ואיזבלה תוקפות את הגבר הישראלי המצוי שחושף ישבן בכל התכופפות וסקאי צוחקת ואומרת, "לא, עדיף ללכת עם מכנס מורם עד לחזה..."

יוליה: "במקום ממנו באתי, לא הייתי מעזה לרדת לזרוק זבל בלי איפור, זו היתה בושה. בארץ לעומת זאת, אין לבחורות בעיה להסתובב ככה כל היום".

איזבלה: "כשהגעתי לארץ וראיתי איך מתלבשים כאן, אמרתי שבחיים שלי לא אלבש כאלו בגדים אפילו לא כדי לזרוק זבל, ותראי אותי היום...

יוליה: "אבל זה הכי כיף, חופשי, קליל, בלי איפור ואף אחד לא מסתכל עליך כאילו עשית משהו לא בסדר. מצד שני יש גם מי שלא יודעים גבולות ומזניחים את עצמם יותר מידי. ובכלל, אילת זה משהו אחר. אני תמיד אומרת שאילת זו מדינה בפני עצמה. אין כאן חוקים. אני מתה על נהגי האוטובוס שעושים סיבוב איפה שבא להם, ועוצרים בכל מקום אם יש או אין תחנה.
איפה עוד חוץ מבאילת, טכנאי של הוט מתקשר להודיע לך שהוא הגיע אלייך וכשאת אומרת לו שאת תקועה בחוץ עם הילדי, הוא מגיע אלייך כדי לקחת אותך איתו הביתה?".

קורה לפעמים שאתן עדיין מרגישות 'עולות חדשות'?
סקאי: "כמעט ולא. מאז שהגעתי לאילת אין לי חברות אתיופיות ולא בגלל שאין מספיק אתיופים בעיר".

יוליה: "זו לא גזענות אבל עדין יש את ההפרדה. המדהים הוא", היא אומרת וכל השלוש צוחקות, "ששם היינו ה'יהודיים' וכאן אנחנו ה'רוסים'. מי היה מאמין שנגיע למצב כזה...
בסופו של ראיון מסכימות השלושה: "אין כמו מדינת ישראל".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש