פרסומת
דלג

זיכרונותיי מ'האקסודוס'

מאת: מלי פישמן ● 4/5/2011 11:26 ● ערב ערב 2496
"בבטן האוניה היה צפוף נורא, החלטנו לעלות למעלה, לסיפון, למקום בו היו הבריטים. מצאנו לעצמנו פינה והתכרבלנו. פתאום, ראיתי מעלי צל ענק, שמתחיל ולא נגמר, הרמתי את העיניים. זה היה מלח בריטי, שרכן לעברי וכיסה אותי בשמיכה. שנים רבות השמיכה הזו הלכה איתי לכל מקום". כך משחזרת לאה רוזנווסר, תושבת אילת וותיקה את זיכרונותיה מימי אניית המעפילים 'אקסודוס'
זיכרונותיי מ'האקסודוס'

תמונת כתבה


סיפורה של אניית המעפילים 'אקסודוס', שהצליחה להגיע אל חופי הארץ, אך גורשה על ידי הבריטים, ונדדה בין נמלי העולם, הפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מנופי ההיסטוריה של העם היהודי על תלאותיו, דף מפרקי ההיסטוריה של המדינה שהוקמה על כאב וקשיים.
לאה רוזנווסר, שמרבית מתושבי אילת מכירים מהחנות הוותיקה 'ידי זהב', עלתה לארץ פעמיים. בפעם הראשונה היא ראתה את אורות חיפה המרצדים, כשהיא על סיפון ה'אקסודוס', אלא שלרוע מזלה, ניסיון זה כשל והיא כמו כל שאר נוסעי האנייה, גורשו. בפעם השנייה, שנה מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת השחרור, היא ירדה עם תעודה מזויפת של 'תיירת', ילידת הארץ, מהאוניה 'פאן יורק', גם הפעם בנמל חיפה, אלא שהפעם היא לא גורשה. מכאן החל תהליך הקליטה שלה בארץ החדשה - ישראל, שזה עתה הפכה למדינה.

נדודים כפויים


משפחת רוזנווסר מפולין מצאה את עצמה בתחילת שנת 1939 מגורשת על ידי הרוסים אל סיביר הקרה והרחוקה. "את אבי, יחד עם שאר הגברים, אסרו די בהתחלה ואני, אחותי הגדולה, ואמי, יחד עם כל הנשים שנותרו גורשנו לסיביר".
הנשים לבית רוזנווסר גרו במחנה עבודה בסיביר במשך שש שנים והשתדלו לקיים נורמת חיים סבירה עד כמה שניתן היה לקיים בתנאים של מלחמה וחוסר ודאות. הילדות הלכו לבית הספר והאמא עבדה במפעל צמר. "כדי לקבל עוד מנת לחם אני ואחותי הצטרפנו אליה לעבודה כשהייתי רק בת שבע וחצי. זה איפשר לנו עוד מאתיים גרם לחם ליום". מלבד העבודה בבית החרושת הן עבדו גם במכרות האבץ שבאזור, "זו הייתה עבודה בכפייה. תרומתנו למאמץ המלחמתי של רוסיה", מספרת לאה. כשהסתיימה המלחמה, לאחר שש שנים בסיביר, חזרו הנשים לפולין. "מאבי קיבלנו מכתב שהוא עדיין חי והוא בכלא, הוא ביקש מאתנו לנסוע לארץ ישראל והבטיח שהוא יגיע בעקבותינו".
באותם ימים שלאחר המלחמה, פולין הייתה ונשארה מעוז פעיל ותוסס של אנטישמיות כלפי היהודים.
"הגענו לאזור צ'צ'ין, חיינו בדירה, אבל לא היה לנו איך להתקיים. אז הצטרפנו לאחת מקבוצות הילדים שהיו באזור".
המוני ילדים הסתובבו באותם ימים ברחובות ובדרכים. הסוכנות היהודית ניסתה לאסוף את כולם ולהביא אותם למקום מבטחים. מרגע זה החל מסעה של לאה לארץ ישראל. יחד עם כל הילדים שנאספו מהמחנות השונים, מהיערות והמנזרים, הם החלו לנדוד דרך צ'צ'ניה, באופן בלתי חוקי, כמובן, וברגל, דרך ההרים, לכיוון אוסטריה. כך למעשה מצאו את עצמן לאה, אחותה ואמה, באחד ממחנות העקורים שהוקמו בגרמניה שלאחר המלחמה. "שם שיכנו אותנו בכל מיני צריפים ששרדו ממחנות העבודה, ושם כבר ארגון הג'וינט היה מעורב".
המטרה הברורה היתה- לעזוב את אירופה. חלק קטן רצה להגר לאמריקה ולארגנטינה, אבל הרוב, בעיקר הנוער הרב שהתאסף, שאף אידיאולוגית לעלות לארץ ישראל.
הם הגיעו למנזר שהוחרם על ידי האמריקאים והסוכנות היהודית ליד דכאו. "היינו שם כארבע מאות חמישים ילדים. אמא שלי עבדה שם כמטפלת וטבחית ואנחנו, אחותי ואני, למדנו וניהלנו סדר יום שגרתי עד כמה שאפשר".

המטרה: ארץ ישראל


לאחר שנה וחצי במחנה הזה, הגיע היום הגדול. היום בו הוחלט לעלות לארץ ישראל. "העמיסו את כולנו על משאיות ויצאנו בדרכנו לנמל מרסיי שבצרפת. הגענו למחנה בשם 'המחנה הגדול', לכאן הגיעו יהודים רבים מכל רחבי אירופה, וחיכו להזדמנות לעלות לישראל. זמן קצר לאחר שהגענו לכאן, הגיע תורינו לעלות לאוניה שעגנה בנמל. מזווית הראייה הילדותית שלי האנייה נראתה כמו בית גדול של שלוש קומות. משהו ענק ביותר. רק אחרי שעלינו למעלה והאוניה החלה להתמלא, ראינו שהדרגשים הם בגובה של כחצי מטר ושכל אחד למעשה שוכב אחד מעל השני. זה כבר לא היה כל כך מלבב".
לאה וחברתה החליטו שהן עולות לסיפון עליון. "חשבנו שנראה ים וננשום אוויר צלול ושזו תהיה בסך הכל חוויה לא נורמאלית, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא ממש שייט תענוגות". לאוניה קראו 'יציאת אירופה תש"ז" – 'אקסודוס'.
לאה נזכרת: "היה דובר באוניה, שהסביר לנו שאוניות בריטיות ילוו אותנו בדרכינו לישראל. הוא גם הבהיר לנו מראש, שקרוב לוודאי שלא יתנו לנו לעלות לארץ. זה היה כמעט וודאי, מכיוון שבאותה תקופה רוב האנשים שניסו לעלות ארצה, הוגלו לקפריסין. ידענו שאנחנו מנסים לפרוץ את הסגר הבריטי. הינו מוכנים לכך שאם הם לא יתנו לנו לרדת בישראל הם ייקחו אותנו למחנות בקפריסין".
יומיים לפני שה'אקסודוס' הגיעה לנמל חיפה, החלו האוניות הבריטיות להקיף את האוניה ולא אפשרו את המשך התקדמותה. "הם כל כך התקרבו אלינו עד שנתנו לנו מכה וקיר באנייה נפל. זאת מבחינתנו הייתה כבר מלחמה", נזכרת לאה בהתרגשות.
ניתנה הוראה לכל הילדים שהיו מה'קיבוצים' השונים לעלות על הסיפון ולזרוק על האוניות הבריטיות קופסאות שימורים. "גם אני ואחותי רצינו לקחת בזה חלק, אבל אמא אסרה עלינו להשתתף ב'חגיגה' בכל תוקף. היא היתה בפאניקה נוראית והכריחה אותנו לרדת איתה למטה למטבח".
בזמן שבנות משפחת רוזנווסר ואמן עשו דרכן למטבח הבטוח יחסית, זרקו הבריטים על האנייה פצצות דמע ועלו על הסיפון. משני הצדדים היו נפגעים.
האוניה הגיעה לנמל חיפה בליווין הצמוד של אוניות המלחמה הבריטיות, שם כבר חיכו לנוסעים שלוש אוניות הגליה שהמתינו לכל 1500 הנוסעים על גבי ה'אקסודוס', ביניהם גם מפקדי 'הגנה' מוסבים. "ירדנו בלי להתנגד. ראינו את חיפה מוארת וזו הייתה תחושה נוראית. מצד אחד התחושה שסוף סוף הגענו הביתה, מצד שני ההבנה שעדיין לא ממש הגענו".

תמונת כתבה


ושוב, נודדים


עכשיו שמעו כל הנוסעים שתוך שש שעות הם יגיעו למחנות ההסגר בקפריסין. "כשעלינו לאניית ההגליה, גילינו שבעצם מדובר במרתף עצום. נאלצנו לשכב שם כמו סדרנים. אם רצינו להסתובב מצד לצד צריך היה להתריע בפני כל השורה,
אחרת הברך של האחד הייתה פוגעת בבטן של האחר".
אחרי יום אחד בלבד, הבינו כולם, שהם לא בדרך לקפריסין. השמועה שעברה בין שלושת האוניות דיברה על כך שפניהם של הנוסעים לגרמניה וצרפת. "בתוך האוניות היו הרבה מאוד אנשי 'הגנה'", נזכרת לאה. "הם היו אלה שהדריכו אותנו. ביניהם היה גם יוסי הראל, שהיה המנהיג".
לאחר מסע של שמונה ימים, הגיעו שלוש האוניות לצרפת. ההוראה שקיבלו עכשיו המעפילים מההנהגה בתוכם היתה שלא לרדת מהאוניה בשום אופן. "הצרפתים אמרו שיתנו לנו לאכול ויתנו לנו עבודה, ושנוכל לחיות בצרפת כמה שנרצה, אבל ההנהגה שלנו על הספינות הורתה לנו לא לרדת. בודדים בלבד לא עמדו בזה וירדו, כל השאר הסתכלו עליהם בבוז וכבוגדים". התנדנדו נוסעי הספינות שלושה חודשים מנמל לנמל בין שמיים לארץ. "לא היו לנו בגדים להחלפה. כל מה שהיה עלינו כיבסנו במי ים ולבשנו חזרה בעודו רטוב". במשך כל הזמן הזה דאגו המבוגרים להעסיק את הילדים ולנסות לייצר עבורם סדר יום שגרתי. הילדים למדו, אמנם בלי ספרים, אבל בכל זאת למדו בכל פינה שנמצאה באוניה.
לאחר כשלושה חודשים של טלטולים בין נמלי צרפת ובים התיכון, חצו האניות את מיצרי גיברלטר ועברו דרך תעלת למנש אל עיר הנמל 'המבורג' שבגרמניה.
בקטע הזה של השייט באוקיאנוס האטלנטי הקר נזכרת לאה באותו מלח בריטי שעטף אותה בשמיכה חמה ברגע של חמלה ואנושיות. "זהו זיכרון שמלווה אותי מאז ימי באוניית המעפילים ועד היום", היא מספרת, "שנים רבות השמיכה הזו הלכה איתי לכל מקום. לא נפרדתי ממנה אפילו לא לדקה אחת".

כך נשברה ההתנגדות


גם כשהגיעו להמבורג היתה ההוראה של המפקדים על הספינות- לא יורדים. ההתנגדות היתה מאוד חזקה. המדריכים כינסו את כל הילדים בבטן האוניה ושברו את המדרגות שהובילו מבטן האוניה לסיפון, על מנת שלא לאפשר לבריטים להיכנס ולהוציא את הילדים בכוח.
"ההוראה היתה להתנגד לבריטים כמה שיותר חזק. הבריטים הודיעו שיזרימו לבטן האוניה מים חמים ואימו על הילדים שלא להתנגד. הבריטים הורידו לבטן האנייה סולמות חבלים ואז הילדים שנצמדו לדפנות האוניה החלו לזרוק עליהם את הקופסאות המלאות במים שהכינו מבעוד מועד. אבל למעשה רק אנחנו נפגענו מכל זה, מכיוון שהם ירדו מצוידים עם קסדות הגנה ואלות. אנשים רבים נפצעו", היא נזכרת. "המצחיק הוא שבכל פעם שהתחלנו לשיר את 'התקווה' הבריטים היו מפסיקים, כשהיינו מסיימים, הם היו מתחילים שוב באלימות. בסופו של דבר, כולנו הורדנו או ירדנו בכוחות עצמנו מהאוניה. אני הייתי בין האחרונות שנשארתי נאמנה למדריכה שלי. אמא שלי ואחותי ירדו לפני". בנמל בהמבורג, שבגרמניה, חיכתה להם רכבת שהובילה אותם ל'פפנדורף'. מחנה ריכוז נטוש שעדיין היו בו הגדרות והצריחים וכל הפרוז’קטורים הגדולים. "היית צריכה לראות איזה אומללים היו האנשים שיצאו מהמחנות רק לא מזמן ועכשיו נאלצו לחזור לשם. זה היה פשוט נורא", היא נזכרת בכאב.
אחרי שהות של כחצי שנה במחנה, החליטה אמה של לאה, שהמסגרת הזו של 'הקיבוץ' לא תורמת לה שום דבר וממילא היא צריכה לדאוג למשפחתה בעצמה. הנשים לבית רוזנווסר עזבו את המחנה ושמו פניהן למחנה אחר בגרמניה, סמוך לגבול הולנד, משם התארגנה עליה לארץ ישראל.

פעמיים כי טוב


בשלב הזה מתחילה העלייה השנייה של לאה לארץ ישראל, "זו הייתה עליה שקראו לה עליה ד'. בניגוד לעליה הקודמת, ב'אקסודוס', שהייתה עליה בלתי לגאלית, בעליה הזו סידרו לנו ויזה של תיירים. זה היה הסידור עם הבריטים. מי שיש לו ויזה של תייר וכותב שהוא נולד בארץ, יכול לעלות לישראל. אז החליפו לנו את השמות ונתנו לנו ויזה של תייר".
התקופה היא אמצע מלחמת השחרור. הבריטים אמנם כבר לא שולטים בארץ, אבל עדיין לא התקיימה עליה חופשית. כולם ידעו על הזיופים, אבל כולם גם העדיפו לעצום עין. לאה, אחותה ואמה נסעו למרסיי ושוב עלו על אוניה. הפעם היתה זו האוניה- 'פאן יורק'. לאחר שבוע של הפלגה, ללא אירועים משמעותיים, הם הגיעו שוב לנמל חיפה.
וכך, בגיל ארבע עשרה וחצי, עם אמא ואחות גדולה, היא מוצאת את עצמה נלקחת על ידי הסוכנות היהודית מנמל חיפה במשאית למחנה עולים בחדרה, כשמסביבה מלחמה. "אבא שלי נשאר ברוסיה. במשך שנים אמא לא ויתרה וחיפשה אחריו. היא אפילו פנתה לגולדה מאיר, כשהיתה שרת החוץ, וביקשה את התערבותה. בסופו של דבר, גילינו איפה הוא נמצא, ואפילו התכתבנו איתו. נודע לנו שהוא יצא מהכלא בשנת 1949, אבל הוא לא יכל לעלות לארץ. הוא התגורר בכפר קטן בהרי אורל ובשנת חמישים ושש נפטר מסרטן. אישה מהכפר שלחה לנו תמונות שלו, וכך ראינו איך הוא נראה ברגעיו האחרונים".
מחנה העולים בחדרה היה מקום המגורים הראשון של נשות רוזנווסר. הן גרו באוהלים ועבדו בשדה בקטיף של מלפפונים ותותים. אחרי כשנה וחצי הן הצליחו לחסוך עבור מקדמה לבית משלהן וקנו בית בהרצלייה. דירת שני חדרים עם שירותים. "וזה היה הבית הראשון שלנו בארץ ישראל", מספרת לאה בגאווה.
לאה לא וויתרה על החוויה של שירות צבאי. "למרות ההתנגדות של אמא, החלטתי לקום ולהתגייס. בגיל שבע עשרה עשיתי את הדרך ללשכת הגיוס ברמת גן. אז לא שאלו אפילו בת כמה את. בדיקה כללית העלתה שיש לי רשרוש בלב, אז החליטו שאני בכושר לקוי ונתנו לי לשרת במפקדה של פיקוד ההדרכה ביפו. זה לא היה בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. אני רציתי לשרת בבאר שבע, שנראתה לי רחוקה וקסומה. שירתתי שנה וחצי, פגשתי את מי שעתיד להיות בעלי, התחתנתי ועברתי לגור בקריית חיים"....
וכל השאר יסופר בתולדות ישראל.....

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש