פרסומת
דלג

בשם הבן

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 9/5/2011 10:28 ● ערב ערב 2064
עשר שנים נלחמו הוריו של אבנר שלום ז"ל בדרך להקמת אנדרטת הנצחה לבנם ולדודו אבנר, על שמו נקרא. שניהם נפלו בהגנה על מדינת ישראל. לאחרונה, הם הגשימו חלום והקימו אנדרטה יפהפייה ומרגשת בקצה הכביש העוקף. מרגע שהושלמה המשימה, האם מלכה שוב מצליחה להירדם בלילה. ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, מדברים ההורים השכולים על הגעגועים, הכאב והמשימה שסוף סוף הושלמה
בשם הבן

תמונת כתבה


עשר שנים נלחמים מלכה ודני שלום מול כל גורם אפשרי בדרך להקמת אנדרטת הנצחה לבנם אבנר ז"ל, אבל לא רק לו. חלומם של ההורים השכולים היה להקים אנדרטה שתנציח את שני יקיריהם שנפלו בהגנה על מדינת ישראל, אבנר, אחיו של האב דני, שנפל בסיני במלחמת קדש, ואבנר הפרטי שלהם, בנם, שנקרא על שם דודו ונהרג לפני עשר שנים מאש כוחותינו, במהלך היתקלות במחבלים בגוש קטיף. עשר שנים של כאב בלתי פוסק וגעגועים גוברים עברו על ההורים מאז קבלת הידיעה המרה. אלא שאם לא די בקשיים אלו, מהר מאוד גילו ההורים, כי גם להנציח את זכר בנם לא יהיה משימה פשוטה. "גבי קדוש נתן לי בזמנו כיכר להנצחת בני", מספרת האם מלכה, "אלא שהוא ביקש שנחתים את כל ההורים השכולים בעיר ואז הסתבר שכולם רוצים להנציח את יקיריהם, אז הפכנו את הכיכר ל'כיכר הנופלים' לזכרם של כל חיילי צה"ל שנפלו באילת", משחזרת מלכה ומוסיפה עקיצה, "לצערי, עד היום אין שם שום דבר מיוחד". אבל ההורים לא הרימו ידיים. "את מבינה, מדובר כאן בשני צעירים שנפלו על הגנת מדינת ישראל. אבנר הראשון היה בן 19 בלבד. מטבע הדברים לא היתה לו עדיין משפחה וגם לא ילדים. אבנר שלנו נהרג אמנם בגיל 28, אבל גם הוא היה עדיין רווק. מדובר כאן ברצון להנציח שניים שלא השאירו אחריהם דור המשך ולכן ראינו בכך חשיבות גדולה. אמרו לי- תעשי מרוץ לזכרו, אבל זו מבחינתי לא הנצחה לזמן ארוך. אני אלך, מי ימשיך אחרי את המרוץ?".

תמונת כתבה
צילום: יהודה בן יתח


"אלוהים נתן לי את הכוחות להמשיך"

[לפני שלוש שנים, פקד אסון נוסף את משפחת שלום. ניתוח שעברה האם מלכה הסתבך. במשך למעלה משנה, היא סבלה תופעות לוואי קשות מאותו סיבוך, עברה כמה אירועים מוחיים בעקבותיהם נותרה משותקת ועיוורת לחלוטין. "זה הגיע למצב שכבר הייתי על המיטה מתה, גמורה, עם לחץ דם של 20---, פתאום אני שומעת כמו מתוך חלום את הבת שלי צועקת. התעוררתי. אז נכון שעברתי שיקום ארוך וימים לא קלים, אבל תודה לאל חזרתי לעצמי. אלוהים נתן לי את היכולת לחזור לעצמי על מנת שאוכל להשלים את משימת ההנצחה שלא הספקתי", היא אומרת ומבהירה, כי לאחר המקרה שעברה, התחזקה אצלה האמונה שהיא חייבת להוציא את האנדרטה לפועל, יהיה מה שיהיה.
היה זה יו"ר וועדת הנצחת נופלים בעיר, חבר מועצת עיר יהודה מורדי, שאסף את שברי ההורים אליו, תמך בהם ועודד אותם כל הדרך להגשמת החלום. מבחינת בני הזוג שלום, מורדי היה אחד מתוך שורה של מלאכים טובים שעזרו להם בדרך. ולמרות שהיו תוכניות איך תראה האנדרטה, מרגע קבלת האישור התברר, כי במציאות כמו במציאות תכנונים לחוד וביצוע לחוד. בפועל, האנדרטה יצאה שונה לחלוטין מזו שתוכננה מראש, אבל לא פחות ראויה. "הכל מידי שמיים", מדגישה מלכה. כך למשל לא ניתן היה להרים את האבן הענקית מסיני, ש'ד"ר סמייל' התכוון לתרום להורים השכולים לטובת המטרה. "התברר שאם ננסה להוציא אותה, נהרוס לו את כל החצר", מסביר האב דני. ואז נכנס לתמונה המלאך בדמותו של קבלן עבודות העפר האילתי, יוסי הראל, שסיפר להורים כי איתר בקרבת קיבוץ אילות אבנים שהובאו לאזור לאחר פינוי סיני. "הגענו לשטח כדי לראות את האבן המדוברת מקרוב", מספרת מלכה בחצי חיוך, "האבן היתה קבורה באדמה, כך שלא הצלחנו לראות את גודלה. עכשיו נדרשנו לקבלת אישור מהקיבוץ, אלא שבקיבוץ היו עסוקים עם הפסח ולא יכלו לארגן ישיבת קיבוץ כדי לאשר לנו לקחת את האבן", כך נדחה האישור המיוחל, עד שבאחד הימים, התקשר הראל אל בני הזוג שלום וביקש להבין על מה ולמה דברים תקועים. "כשהוא שמע שהם מעכבים אותנו", מספרת מלכה, "הוא הרים טלפון, משך בכמה חוטים, בקיצור- שחרר את הפלומבה. תוך חצי שעה קיבלתי את האישור המיוחל".

מבצע- סלע

[מרגע זה יצא לדרך המבצע לחילוצה של האבן מהקרקע. התברר, כי מדובר באבן כבדה הרבה יותר מהמצופה, "יוסי הביא לשטח טרקטורים וכלים והצליח לגלגל את האבן לשביל", משחזר האב דני את התהליך המורכב, "עכשיו הוא אמר שהוא יביא מנוף ומשאית, אלא שהאבן לא זזה", ממשיכה מלכה לתאר. "20 טון משקלה ולא רק שהיא לא זזה, היא קרעה למנוף את הכבלים של ההרמה. ראיתי את הדמעות בעיניים של יוסי. כאב לו שהוא לא מצליח. הוא התכוון להזמין מנוף ענק מהצפון לטובת המשימה".
ומי מממן? שאלתי, ומלכה עונה: "הכל על חשבונו. הוא לא הסכים אפילו לשמוע על כסף, ואת יודעת כמה עבודה היתה שם וכמה עובדים הוא גייס למשימה?".
בדיוק ביום בו נפלה הקטיושה האחרונה על אילת, לפני כשנה, הצליח הראל במשימתו, "הוא הביא לשטח לבסוף שני שופלים ומשאית של טנקים, קשר את האבן עם ברזלים, שני השופלים התנשקו והרימו אותה. פתאום אני מקבלת טלפון, 'בואו מהר, הרמנו את האבן'. כל כך התרגשתי עד ששכחתי אפילו לקחת מצלמה", היא צוחקת כשהיא נזכרת במבצע המסובך. "נסענו אחרי המשאית שנשאה את האבן הענקית, בדרך אל קצה הכביש העוקף, שם התכוונו להקים את האנדרטה". דני מוסיף: "יצרנו אגב כך שיירה של רכבים. בין הרכבים נסעה לפנינו גם משאית שהיתה עוד מקושטת בדגלים מאירועי יום העצמאות שהתקיימו כמה ימים קודם. זה אמנם לא היה מתוכנן, אבל זה נראה טוב, כאילו ארגנו שיירה חגיגית לרגל המאורע".
מלכה: "ואז הוא גלגל את האבן למטה בדיוק במקום בו יהודה מורדי הנחה אותנו, 10 מטרים אחרי עץ השיטה שהיה במקום, כי היה לכולם חשוב שלא נפגע בטבע. גם לנו היה ברור שאין לנו כוונה לפגוע בטבע, אלא להיפך, להשתלב בנוף. שואלים אותי מי האדריכל שתכנן את האנדרטה, איזה אדריכל? לא אדריכל ולא נעליים, הכל רעיונות שלנו". את חשיבות האבן שמקורה בסיני מסבירים בני הזוג בכך שהדוד אבנר נפל בסיני ומכאן ההקשר. על האבן הענקית הזו מחוברת פלטה של אבן ירושלים על שם אבנר, בנם, שנולד בירושלים ובגיל 40 יום הגיע לאילת. בביצוע העבודה בשטח, סייע גיסו של האב דני, שדאג ליצוק את האבן אל הקרקע ביציקה מיוחדת ואחר כך ביצע את רצפת הגרנוליט המיוחדת בחזית האנדרטה. בהמשך נוספו לאנדרטה לבקשת האם גם קו חשמל לטובת תאורת לילה מרשימה וקו מים, לטובת השקיית העצים שנשתלו בקרבת האנדרטה.
חודש ימים נמשכו העבודות במקום עד לסיומה של המשימה.

"ושוב הצלחתי לישון"


ביום האזכרה העשירי לנפילתו של אבנר, ב – 27 באוקטובר, התקיימה בחזית האנדרטה, בקצה הכביש העוקף של אילת, בואכה שכונת השחמון, חנוכתה הרשמית. "זה היה מרגש מאוד", מספרת מלכה. "הגיעו נציגים מחיל גבעתי, החיל בו שרת אבנר, והגיעו כל החברים שלו מהפלוגה". היא מדפדפת בדפי אלבום, מסתכלת על תמונת החברים מלפני שנה ומציינת, "כמה שהם התבגרו...".

ואיך הרגשתם רגע אחרי שהגשמתם את החלום?
מלכה: "עשר שנים בקושי עצמתי עין בלילה, באותו יום באתי ליוסי הראל ואמרתי לו- הלילה ישנתי. את יודעת מה זה היה עבורי?".
דני: "זה היה כאילו אבן ענקית ירדה לנו מהלב. סוף סוף הצלחתי להנציח גם את אחי וגם את בני, ותראי, בפועל, זו באמת היתה אבן ענקית...".
מלכה: "התחושה היא שהשלמנו את המשימה. בשבוע הבא יהיה זה יום העצמאות הראשון שלנו עם האנדרטה על השטח".
על האנדרטה נכתב בין השאר- "שמו יהיה חקוק בליבנו לעד...". למה התכוונתם?
מלכה: "מאז נפילתו של אבנר נולדו במשפחה כמה וכמה בנים. הבת שלי עצמה ילדה שלושה בנים. לאורך כל הדרך לא הסכמנו שעוד מישהו במשפחה ייקרא על שמו, לכן גם כתבנו כי שמו חקוק יהיה בליבנו לעד, כי לא ניתן שמישהו אחר יישא את שמו".

עשר שנים עברו מאותו יום נורא. הזמן מרפא את הפצעים?
מלכה: "מה פתאום, ככל שהזמן עובר, הגעגועים גדולים יותר. אם עד היום עוד יכולנו לחשוב שהוא נסע, שהוא בטיול, הרי שעכשיו זה כבר מתחיל לחלחל שהוא לא יחזור לעולם מה'טיול' הזה שלו".
דני: "תארי לעצמך איזה כאב אני חש עד היום כשאני נזכר באחי. הייתי אז רק ילד בן 11 כשהגיעו להודיע לנו את דבר נפילתו. כבר מהצעקה של אבא הבנתי מה קרה. הכאב שלי הוא כפול ומכופל ושום דבר לא יכול לרפא או להשכיח".

איך ממשיכים הלאה בחיים אחרי אסון כזה?
דני: "כשיש לך עוד שלושה ילדים, ברור לך שקשה ככל שזה יהיה, את חייבת להמשיך בחיים".
מלכה: "כשיש ילדים, ובהמשך מגיעים גם הנכדים, חייבים לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. היום אנחנו חיים אך ורק בשבילם".
דני: "יש לנו תמונות שלו תלויות בכל החדרים, כאילו הוא ישן איתנו, כאילו הוא כאן איתנו, ועד שמצאנו תמונות...הוא היה מצלם את כולן, אבל שונא להצטלם".
מלכה: "הוא תמיד איתי, תמיד מלווה אותי. את הבית אליו עברנו עיצבתי לפי מה ואיך הוא היה רוצה שיהיה...באיזה שהוא מקום אני לומדת להתרגל לרעיון שלא משנה מה אני עושה, אבנר מלווה אותי. הוא תמיד לצדי".

כאב את אסון נפילת המסוק


לא מזמן, מצאה מלכה, אימו של אבנר, כתב יד שלו טמון בתוך משחק השש בש שלו. "תביני זה ילד שלא כתב. הוא היה דיסלקט בכתיבה, אבל מסתבר שאחרי אסון המסוק בשנת 1997, הוא ישב והעלה על הנייר את כל מה שהפריע לו". פרסום ראשון.
"7-2-97. יום שישי. שלושה ימים אחרי תאונת המסוק הנוראית בה נספו 73 מלאכים מכל קצוות המדינה, מכל העדות והלאומים כמעט. אסון נורא שמעורר בי המון רגשות לאומיים ופרטיים ואני בכלל לא ידעתי שהיו קיימים בי. מעולם לא כתבתי על רגשותיי וזה זר לי עד מאוד. אני מקווה להצליח במשימתי זו משום שיש לי המון לומר (ולמחברת?). אני גר באילת וגרתי באילת כמעט כל חיי. שרתתי בצבא ב'גבעתי', שם הוכשרתי להיות לוחם, כנראה לכל חיי בשירות המדינה. האסון הנושא החזיר אותי לשירות הצבאי, אל האסון הפרטי שלי בו נהרגו מספר מחברי בלבנון. במיוחד אל אחד מהם, אבי אסולין, שנהרג בלבנון בשיירה שנכנסה אל המוצבים. בדיוק כמו באסון המסוק, גם באסון הזה שלי, החיילים חזרו מהבית על מנת להחליף חיילים שאמורים היו לצאת לחופשה. כיום אני עובד למחייתי על טרקטור, על האסון קראתי בעיתון והרגשתי שאני מכיר כל אחד מהחיילים האלה. הסתכלתי על התמונות והרגשתי בליבי את כאבן של כל אחת ואחת מהמשפחות ששכלו את יקיריהן. בכיתי ובכיתי בקול רם בטרקטור, התחלתי לקרוא את הכתבות הקטנות על כל אחד ואחד מהם וזה רק קירב אותי אליהם והמשכתי לבכות. ואז קראתי את התגובות של אנשי הצבא והוועדות השונות והפוליטיקאים וכולי...הייתי רוצה לציין את קרבתי והערכתי ואבלי הכבד על אותם מלאכים שנהרגו באסון הנורא. כולם היו ממיטב הנוער, נערים שבלטו אף בקרב חבריהם הטובים, גברים אמיצים שנהרגו על מזבח השם. כולי תקווה שהם כרגע בעולם שכולו טוב. אני סבור שאסון זה הוא עוד התרעה בשורת התרעות שניתנו לנו. אני לא יודע על ידי מי, אבל אני מרגיש את זה. אנחנו בסוף האלף השני לספירה והתקדמנו עד כדי כך שאם נמשיך באותו אופן, אנו נכלה את כדור הארץ. יש לנו כיום את היכולות להשמיד את הכדור בכל כך הרבה דרכים וצורות, וחלקן אפילו אינן ידועות לנו אף לא לחוקרינו, מדענינו ורופאינו. כיום, לצערנו, מחלות פשוטות נפוצות ואף שכיחות, הורגות בנו במאות ובאלפים מבלי שנבחין בכך: סרטן, צהבות שונות, איידס, שפעת, דלקות ריאות, נהיגה בלתי אחראית שמקורן בחוסר סבלנות וסובלנות על הכביש, ואפילו סוגים שונים של מחלות נפש גורמות למוות. ההתרעות מוכרות לכולנו והן מתרחשות בתכיפות די גדולה. מי שישים לב יבחין בהן. תאונות דרכים הן התרעות קטנות ורעידות אדמה הן הגדולות. אסון המסוקים הנורא "כי מצפון תפתח הרעה", אומר שהכל צפוי עד כה. יש המשך לכך, למרות שאני לא מכיר אותו, אני מרגיש אותו. הוא כתוב בספרי הקדושה, יש אפילו נבואה שלמה בקשר לזה ולא של אחד אלא של כמה. ואיך שאני רואה את זה, ההמשך יהיה רע ומר. אך יש סיכוי לשנות את הנבואה השחורה הזו. אמנם זה לא פשוט ובכל זאת, זהו הסיכוי ולצערי אני מתייחס רק לאזרחי ישראל וליהודים שבה, לא בגלל רגשות גזענות אלא משום שאנו בני ישראל היהודים, הוא הלאום היחיד בעולם שהשתמר מזמן הנבואות השחורות ועד היום בצורה הטובה ביותר, ועובדה זו לכשעצמה היא נס משום שלמרות אלפיים שנות גלות, שואה גרמנית, אינקוויזיציה ספרדית וסבל נוראי שלא מוכר לי אצל שאר עמי העולם, למרות כל זה, העם היהודי שמר על עצמו ואפילו התקבץ יחדיו ובנה מדינה לתפארת שכיום בהחלט יכולה לכנות עצמה- אימפריה. נס לא פחות גדול הוא שאת כל זה בנינו על אדמת אבותינו. אם נצליח להביא לשינוי הזה, יוכלו לחקות אותנו כל שאר הלאומיים והמדינות. וכאשר זה יקרה, נוכל כולנו לראות איך אנחנו יכולים להביא את השינוי.

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש