פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 27/7/2011 09:37 ● ערב ערב 2508
והשבוע - העיר אילת מבכה את מתיה, פרידה מגדי המל, לוחם הצדק הגדול שידעה העיר. בימים ראשון וחמישי, אילת הופכת לפקק אחד גדול, 'תודות' לעבודות שדרוג הכבישים באזור המלונות. ולקינוח - הצצה אל כאבו של הווטרינר העירוני
חיה ובועטת

איזה מן שבוע


בעיר קטנה כמו אילת (מה לעשות והיא עדיין קטנה), במקום בו כמעט כל אחד מכיר את השני, נדמה כי רצף מקרי המוות שאירעו בעיר במרוצת השבועיים האחרונים פגע כמעט בכל אחד. הצעירים ביכו השבוע את מותה בטרם עת של בת אילת חן אפרת, בליינים ביכו את מותו המפתיע של מנהל 'פארק האבניו', יואל פוקסבראונר ומבוגרים ביכו את מותו של גדי המל, האיש שיותר מכל היה רודף צדק. בימים אלו של גל מחאות חברתיות שהולכות וצוברות תאוצה, בחרתי השבוע להתמקד במותו של המל, לאחר מחלה קשה. הגעתי אליו לפני כשלוש שנים לראיון רווי צדק, לאחר שבפעם המי יודע כמה שמעתי שהמל תבע את אחת מרשתות המזון הגדולות בעיר. למה תבע? כי המל גילה שבאותה רשת מזון שקלו את הבשר יחד עם האריזה ואגב כך חייבו את הלקוחות בתשלום עבור משקל שאינו משקל נטו. אתם מבינים את זה? כזה בדיוק היה המל, שבניגוד לאחרים, לא היה מהמקטרים אלא מהעושים מעשה או במקרה שלו- מהתובעים. תחת הכותרת 'תובע סידרתי', גוללתי את מעלליו של האיש שהפך ל'אימת' הרשתות באילת.
לפני שלוש שנים, רשם המל ברזומה שלו איום בתביעה על שש חברות גדולות ונחשבות בארץ ותרומה של סכום העולה על 40 אלף ₪, לגופים שונים בעיר, סכומים בהם זכה עד אז בתביעות נגד חברות ורשתות, תביעות שאגב כלל לא הגיעו לבית המשפט, אלא הסתיימו בהסדר בין שני הצדדים. כך שהמל, בניגוד לרובינו שיודעים לקטר ולא לעשות, יכול היה לחייך בכל בוקר בשביעות רצון ולציין לעצמו מול המראה ש...הוא לא פראייר. "אולי מדובר כאן בכמה עשרות אגורות לכל צרכן", הוא אמר לי בהקשר לתביעה בעניין אריזות הבשר, "אבל כשמדובר ברשת כזו גדולה, זה מסתכם בכמה אלפים". לפני כ-11 שנה, התחיל המל בשרשרת התביעות, הוא תבע אחת מרשתות ההמבורגרים לאחר שגילה כי זו גובה באילת, במסגרת מבצע, שקל תשעים עבור גלידה, סכום זהה לזה שהרשת גובה בכל חלקי הארץ, ללא הפחתת המע"מ. הבאה בתור היתה רשת פיצריות שגם היא לא הפחיתה באילת את המע"מ. "בכל פעם שפרשייה כזו מתחילה", הוא סיפר לי בראיון, "אני מגיע לכל המספרים הנחוצים, הפקסים, מתייק אצלי הכל. אני לא סתם נופל עליהם, אני רוצה שיתקנו את הליקויים, שיהיו הוגנים. כל אחד שאני פונה אליו בטענות כאלו, מנסה לפתור את הבעיה מולי- קח לעצמך צ'ופר, תסתום את הפה, הם לא מבינים שאני עושה את זה באופן עקרוני, כי אני, בניגוד לאחרים, לא מוכן להיות פראייר", הוא הבהיר לי. אחרי רשת הפיצריות הראשונה, הגיע המל לרשת פיצריות נוספת שהפעם הלכה איתו לתביעות קטנות וגם הנחילה לו את ההפסד הראשון שכן השופט פסק, כי הרשת פעלה על פי חוק כי מדובר במוצר שאינו תחת פיקוח. אלא שגם הפסד זה, עליו אגב הוא לא נדרש לשלם שכן מדובר בעניין ציבורי, לא גרמה לגדי להרים ידיים, והוא המשיך להילחם בעוז במפרי החוק: חנות צעצועים, רשתות מזון ומי יודע לאן עוד היה מגיע אלמלא המחלה שגרמה לו להניח בצד את ענייני הצדק. הפעם האיש שלא ידע מה זה להרים ידיים, נכנע, כשהוא משאיר מאחורי את אשתו, תמר ואת שני ילדיו נוי וגיא. לצד בני המשפחה היקרים, השאיר אחריו גדי המל מורשת של תביעות מובלות על ידי הרצון לצדק. הרשתות יכולות אולי לנשום לרווחה, אבל אנחנו, הציבור בעיר, נותרו בלי האיש היחיד שידע להילחם בגדולים ללא מורא. שכן אם לא הבנתם עד עכשיו, גדי השקיע בתביעות האלו המון אבל ממש המון זמן פרטי, ללא כל הכנסה, שכן את כל הכספים שקיבל מיהר לתרום לגופים שונים בעיר. גדי, איש יקר, יהיה זכרך ברוך.

הצילו הפקק





אז נכון שבכל חופש גדול יודעת אילת פקקים לרוב, אבל את פקקים שנרשמים בשבועות האחרונים, בעיקר בימי ההגעה לעיר והעזיבה, ימי חמישי וראשון, לא זוכרים אפילו זקני אילת, ואני מדברת על פקקי תפלצת שנמשכים לאורך כל הכביש העוקף, בואכה בתי המלון, וגם מהצד השני לאורך כביש התיירות, שלא לדבר על פקק מתסכל במיוחד שנרשם ביום ראשון השבוע בשעות ה'חמות' תרתי משמע כל הדרך מבאר אורה (כן,כן), בואכה אילתה. פקקים שנדמה שאין להם התחלה וגם לא סוף. באילת כמו באילת, אם אתה רוצה או לא רוצה, אין אפשרויות עקיפה או בחירה בנתיב חלופי, אלא אתה חייב לקחת נשימה עמוקה ולהיכנס פנימה... ביום חמישי האחרון, הייתי תקועה ארבעים דקות בפקק שכזה, מקללת כמובן כל רגע בחום הנורא, וביום ראשון זרמו אלי אין ספור שיחות מרוגזות של תושבים תקועים שזעמו בפעם המי יודע כמה על העבודות שמבצעת העירייה בימים אלו ממש באותם אזורים פקוקים, כי רק מי שהיה תקוע בפקק כזה, יוכל לספר לכם שמקורו של הפקק, תרצו או לא- העבודות על הכבישים. ועכשיו בואו נאמר שאנחנו באמת מדברים על עונה 'מתה' כמו שהגדיר להפתעתי הרבה את הימים האלו, אחד מבכירי העירייה, ובואו נאמר שאי אפשר היה להמתין עם העבודות האלו עוד כמה חודשים עד לתקופות רגועות יותר באמת, שמישהו יסביר לי, למה לפחות בימים ה'חמים' של ההגעות והעזיבות, אף אחד לא משכיל להעביר את העבודות לשעות הלילה. הרי כך לא רק שבשעות העומס התנועה תזרום טוב יותר, אלא שגם העובדים האומללים יוכלו לנשום לרווחה ולעבוד בשעות 'קרירות' קצת יותר (בואו לא נסחף בעניין הקרירות). ואני אומרת שפרנסי העיר כנראה די מנותקים ממה שקורה על הכבישים, אחרת אף אחד לא היה טורח לבזבז עוד כסף על פרסומות שמעודדות את קמפיין השדרוג על הכבישים כי באמת, שדרוג זה טוב ויפה, אבל אף אחד לא ישכנע אותנו, שלעשות את זה דווקא עכשיו זו השיטה. נקודה.

הווטרינר בוכה בלילה


והנה לכם מכתב שהגיע אלי במייל כמו לרבים אחרים בתפוצתה של דוברת עמותת 'תנו לחיות לחיות', אתי אלטמן. לא נגעתי: "אמש יצרתי קשר עם הווטרינר הרשותי של אילת (אורן אברמוביץ'- מ.ל.ד) בעניינים שבשגרה ובמהלך השיחה עימו, הוא העלה מולי מספר מקרים מזעזעים אצלו. אני מוצאת לנכון לשתף אתכם בכאבו ומבקשת מכל מי שקורא את המייל הזה לנסות ולסייע עד כמה שניתן. הכלבייה שלו מלאה עד אפס מקום והדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא להמית כלבים כמו בבית חרושת. וכל זה, כשהמצפון שלו נקרע מחוסר ברירה. להלן המקרים המזעזעים: שמעתי מאורן סיפור שבגללו לא ישנתי כל הלילה. הוא ממש בכה, הוא סיפר לי על אשה שנפטרה והבן שלה לא רוצה עוד את הכלבים שלה. הוא נטש ששה כלבים בהסגר העירוני. אחד הכלבים שננטשו מת מצער אתמול והיתר עדיין בהסגר ובדיכאון עמוק.
סיפור שני הוא על אשה נוספת שנפטרה. יש לה כלב מבוגר שהגיע להסגר ואין מי שידאג לו.
אשה שחוזרת לאנגליה נטשה את הכלב שלה כבן 13 בכלביה. יש לציין, שכרגע ממתינים 24 אזרחים שמחכים בתור למסור את הכלבים שלהם כי הם לא מעוניינים בהם. ואז הוא שואל אותי- מדוע אני צריך להיות המוציא להורג של הכלבים באילת? שאלתו העציבה אותי מאוד ואני לחלוטין מזדהה עם תסכולו וכאבו של אורן".
עד כאן המכתב הכואב ואני שואלת אתכם, למה באמת? אז אולי יש מי שיקרא שורות אלו וירים את הכפפה ויציל לפחות נפש אחת של החברים הכי טובים שלנו ההולכים על ארבע. נו, בבקשה...


בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש