כן, גם אני הייתי שם, בשדרות רוטשילד, וכשעמדתי באמצע השדרה, אולי אחת מהיפות בישראל, שמעתי, תרתי משמע, את הזרעים שנשתלו ומתחילים לנבוט. עמדנו שם, ילדיי ואני ושמענו את רחש השפיות החברתית ובהתרגשות גדולה, הבטנו בנו, במעמד הביניים, שנמאס לו להיות הפראייר המשלם. כי צדק חברתי הוא נכון גם לימין וגם לשמאל וגם אם יש בקצוות קיצוניים, הרי שאת המחאה הזאת אי אפשר להפסיק. כי זוהי מחאה אמיתית, כואבת, שהגיע זמנה להתפרץ, וגם אם ימסמסו אותה הפוליטיקאים, היא תשוב ותפרוץ כמו גל צונאמי, בשקט, אך ברעש גדול. ורק כאן באילת, קם לו איזה יו"ר סטודנטים, ומחליט שמספיק, כי נתניהו הבטיח. וזה כל כך מתאים לאילת, העיר המזיעה את עצמה לדעת בקיץ ונטולת כל שאר רוח. טור אופטימי מתמיד, עד כמה שניתן, עד שחזרנו לאילת וראינו את האדישות בפרצופה המכוער. כי לנו באילת, יש את כל הסיבות להפגין ולמחות, אבל כמו שאמר לי חבר טוב: "עזוב, אתם באילת כבר אבודים, עבדים". ואולי עוד יגיע הגל ויציל אותנו מעצמנו, הלוואי
