מדברת מדבר

לא לחינם קראה דליה זר-אביב לתערוכת היחיד הראשונה שלה בשם 'אני מדברת מדבר', ציוריה שרובם ככולם סובבים סביב המדבר על תעצומותיו, יופיו ונופיו, משלבים בתוכם לא רק את הנגלה לעין, אלא גם הרבה מעבר לכך. כך למשל מחברות משיכות המכחול שלה בין הרוחניות לגשמיות. "יש בציורים שלי הרבה אמונה", היא אומרת, "אינטואיציות חזקות וגבוהות שמתחברות ליופי ולגשמיות. באחד הציורים שלי למשל, המדבר מתחבר עם השמיים. החיבור הזה מגיע מהמקום הרוחני שבי", היא אומרת בחיוך חם ומדגישה כי מי שיעמיק להסתכל על ציוריה יידע למצוא הרבה קווים מקשרים כאלו. "חלקם צוירו במודע וחלקם שם באופן טבעי כמשהו שנובע מתוך אדם רוחני", היא מסבירה.
ולא רק את הרוחניות שבה תוכלו למצוא בציורים, אלא גם את התפיסה שלה את המדבר כמשהו עוצמתי במיוחד. עוצמות מיוחדות אותן היא קושרת לעוצמתה של אשה. "כשאני יוצאת לנשום את המדבר, וזה קורה יחסית הרבה, אם תוך כדי טיול במדבר או אפילו על השביל בעוקף, יש פינות מדבריות שמשקפות בעיני את עוצמתו של הטבע, עוצמתו של המדבר. לי העוצמה הזו תמיד מזכירה את עוצמת האשה. עד כמה יש עוצמה בטבע, בבריאה ובאותה נשימה גם באשה".
בתערוכה שתתקיים במוצאי שבת, החל מהשעה 20:00 ב'קלאב הוטל', תוכלו להתרשם מתמונות של נופים מדבריים. "הציורים מתאפיינים במשיחות מכחול ייחודיות, צבעוניות חמה, הנובעת מתוך המדבר המדהים שלנו כי הוא שלנו, ממנו אני מוציאה את העוצמות שבאות לידי ביטוי לעיתים במשיחות המכחול בצורת גוף, ולעיתים זה בא לביטוי בעוצמות המרקם והטבע", אומרת דליה.
אני מבקשת להבין עוד על הקשר שהיא מוצאת בין עוצמת הטבע לעוצמתה של האשה ודליה מסבירה: "זה מתחיל מתוך עצמי כאשה. היו לי תקופות בחיים שהצלחתי לעבור מתוך הרבה אומץ, כאמא וכרעיה. לצד זאת, בכל העבודות בהן עבדתי בעבר, תמיד היו סביבי נשים שנאבקו ואני הייתי מכוונת אותן למענה מקצועי שיוכל לעזור להן. יש בי מן הסתם רגישות יתר לנושא, אבל גם רגישות שבאה באופן טבעי. סוג של חיבור בין אומנות לסביבה בה חייתי וגדלתי".

פריצה מאוחרת

25 שנה חיה דליה זר- אביב באילת. אשתו של יואל, אמא לשלושה ילדים, מורה אהודה לאמנות בבתי הספר 'אלמוג' ו'גלים' בעיר. אל בד הציור שלה מביאה איתה דליה לימודים בתחומים שונים והעשרה עצמית בלתי פוסקת. בין השאר היא למדה עיצוב פנים, אמנות אינטואיטיבית, אמנות רב תחומית ולמרות הריחוק ממרכז הארץ, דליה הבינה שבאילת צריך לדעת לחיות נכון. בכל הזדמנות עולים היא ובעלה למרכז, להעשיר שם את עולמם התרבותי. "יש לי את הצורך העז לנשום תערוכות חדשות", היא מסבירה, "להתפתח, לחוות, לעבור השתלמויות ועוד. הגעתי זה מכבר למסקנה שהרחוק של אילת לא ימנע ממני מלהגיע למקומות שאני אוהבת. מכל הדברים האלו שאני רואה וחווה אני שואבת אמנות".

הזיקה שלה לאומנות הייתה טבועה בה כבר מגיל צעיר, אלא שכמי שהגיעה עם משפחתה לאילת בגיל חמש וגדלה כאן, לא יכלה דליה לפתח את הכישרון האמנותי שלה בעיקר בגלל הריחוק משאר חלקי הארץ. "הזיקה הזו לאמנות הייתה טבועה בי בנשמה", היא אומרת בחיוך, "אלא שעד הצבא זה היה עבורי בגדר חלום. האמנות פרצה ממני כשעברתי עם בעלי היקר, יואל, לקיבוץ כיסופים שבנגב הצפוני. שם פגשתי אמנים שעבדו בתחום והתחברתי אליהם אגב כך שלמדתי לצייר. כשחזרנו לאילת נולד בני הבכור ולמעשה יחד איתו התממש החלום שלי. מצאתי כאן את אמיר אלקיים, שהיה מענה לחלומותיי האמנותיים".
דליה הצטרפה לסדנה לאמנות של אמיר שם למדה כשש שנים וקיבלה ידע רב בתחום. "למידה, טכניקות, דרור ליצירה ולדמיון. למעשה אצל אמיר קיבלתי את החותמת לפרוץ, לתת ביטוי על בד הקנבס לכל מה שאני מרגישה בפנים". במרוצת השנים היא אמנם הציגה בתערוכות קבוצתיות במסגרת הסדנה של אלקיים, אבל אף פעם עד עכשיו לא הגיעה לתערוכת יחיד שלה. גם הפעם היה זה אמיר שדחף אותה לעשות צעד קדימה ולהיחשף. "וזה לא קל", היא אומרת על הקושי הזה שחווה כל אמן בתערוכת יחיד ראשונה. "אני לא אדם שרגיל לעמוד מול אור הזרקורים. יש לי פחד קהל נוראי", היא צוחקת. וכשאני מבקשת להבין איך למורה לאמנות שעומדת בכל יום מול קהל גדול של ילדים יש עדיין פחד במה היא מסבירה: "עם ילדים זה אחרת. מולם אני מרגישה הכי חופשייה שאפשר.
באחד הימים אמיר הוזמן אלינו הביתה, ראה את היצירות שלי ופשוט הודיע לי שאני ראוייה להערכה", אומרת מי שהוגשה על ידי אותו אלקיים ממש כמועמדת לאגודת האמנים והפסלים בישראל וגם התקבלה.
ההחלטה להציג תערוכת יחיד לא הייתה קלה: "זה היה מרגש. היו התלבטויות אבל זהו, ברגע שאמרתי שאני הולכת על זה, עשיתי את זה. מה כבר יכול להיות, רק טוב. מבחינתי הטוב נעשה ביום בו אמיר אמר את דבריו אצלנו בבית. אז קיבלתי למעשה את הגושפנקא ליכולתיי. כן, אני מודה, הופתעתי לשמוע את דבריו, זה היה מעבר לתוכניות ולציפיות. מבחינתי אני מציירת בבית באהבה אבל הוא החליט שהגיע הזמן לצאת החוצה וכן, יש פרפרים בבטן רגע לפני".

תהייה מכירת ציורים?
”תהייה. אמנם כמו לכל אמן, קשה להיפרד מיצירות, אחרי הכל לכל ציור יש את הסיפור שלו, ועדיין, צריך לדעת לפנות מקום לחדש. למדתי זה מכבר שצריך להיפרד. במרוצת השנים עברתי תהליך מעניין בו למדתי להיפרד מדברים שמכבידים על החיים. כעסים, חרדות, פחדים מהעבר הרחוק, בהווה אני מרגישה מאוד עוצמתית וחזקה ולהבדיל למדתי גם להיפרד מציורים"...

אמיר אלקיים: " זו תהייה חוויה בלתי נשכחת”

אמיר אלקיים, אוצר התערוכה, האיש שנתן לדליה זר- אביב את הדחיפה לצאת החוצה ולהציג את יצירותיה בתערוכת היחיד, אומר השבוע על האמנית לה נתן כלים עוד בתחילת דרכה: "דליה ספגה את הידע שלה מכיוונים רבים: העיצוב, הפיסול ועוד. היא ספגה את היכולות שלה ממקורות שונים ומשונים ולכולם מכנה משותף אחד- הארץ ישראליות שבה. דליה מסתכלת על הנוף סביבה בעיניים מאוד שורשיות. הצבע, ההתייחסות לאובייקט מנקודת מבט מאוד קרובה. היא מצליחה לגעת באדמה, בסלעים. מדובר באמנית מאוד ראויה ומבטיחה. האוטנטיות שלה מובטחת.
דליה רגישה מאוד לסביבה שלה ולזה ניתן ביטוי בתערוכה. יש בה רגישות עצומה לצבע דבר שמקבל ביטוי בתערוכה. העובדה כי היא משקיענית גרמה לה להפוך את חיי היצירה שלה למעבדה. היא 'נברנית' מתוך סקרנות ורגישות. הנבירה הזו שלה חושפת בפנינו גוונים מיוחדים. הכל רגוע, מקרין אמינות. לדעתי עבורה השמיים הם הגבול, בתנאי שתמשיך להשקיע ותמשיך בקו שהתוותה לעצמה.
התערוכה תהייה עוצמתית בצורה בלתי רגילה במיוחד לאנשים רגישים שבאים לראות ציור לעומקו. מי שיגיע לתערוכה ברוח חיובית וראש פתוח, ייהנה מחוויה בלתי נשכחת".
מוצאי שבת, החל מהשעה 20:00 במלון 'קלאב הוטל' הכניסה חופשית.