תענוג קלאסי

לא כולם מתחברים למוסיקה קאמרית ועם זה אין מה לעשות, אבל מי שכבר אוהב ומתחבר, יכול היה ליהנות ובגדול מהפסטיבל שקפץ לביקור מסורתי בעיר.
השנה, הקהל הצביע ברגליים בעד ומילא את האולם במרבית הקונצרטים אולי בגלל שהשנה, בשונה משנים קודמות, נערך הפסטיבל במלון 'ישרוטל הנסיכה', באולם אינטימי. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל עבורנו האילתים, המרחק...נו בסדר, רק להתלונן אנחנו יודעים.. אבל כל זה בטל בשישים לעומת התוכנית המרתקת שהוצגה השנה.
כך או כך, הפסטיבל החל בקונצרט פתיחה בינלאומי: הרכב הכנרים המצליח מיאקוטיה הופיע חינם בפני תושבי אילת ובפני תלמידי הקונסרבטוריון. ראוי לציין, כי לקונצרט הגיעו כ- 300 אילתים, ובהתחשב בכך שמדובר באולם קטן ואינטימי, אפשר בהחלט לדבר על התעוררות בקרב האילתים...
בין ההופעות, יכלו באי הפסטיבל ליהנות משתייה חמה, יינות איכותיים באולם המבוא ולנהל 'סמול טוק' באווירה חגיגית.

שפיצים בעיר הקטנה

ללא ספק ההרכב האמנותי היה ברמה גבוהה מאוד, אך קצרה היריעה מלספר בשבחם של כולם. את עיני תפסו כמה אמנים, ביניהם הצ'לנית הבריטית נטלי קליין, הנחשבת אחת הצ'לניות המבטיחות בעולם, בתה של כנרית ואחותה של השחקנית לואיזה קליין, שהחלה את דרכה המוסיקלית בגיל שש. קליין תארים רבים לה, ובצדק, לראות אותה על הבמה, עושה אהבה עם הצ'לו, חיה את המוסיקה, ללא תווים, עם עוצמה פיזית ורגשית מדהימה, זה פשוט להיות בתוך חלום. קליין נותנת פרשנות משלה למוסיקה ובכך מאפשרת הצצה לתוך עולמה הרגיש.
אמן נוסף ראוי לציון הוא ללא ספר הכנר הווירטואוז הרוסי ולרי סוקולוב. ילד הפלא האוקראיני קיבל הכרה עצומה לפני כחמש שנים כבר בהיותו בן עשרים, אז נעשה סרט על חייו ועל כשרונו האדיר. סוקולוב הידוע כיום כאחד הכנרים המרתקים והטובים בעולם, הגיע לראשונה לישראל והציע לקהל פרשנויות מסקרנות ווירטואוזיות מהממת.
ההרכב שעושה לי את זה ביג טיים הוא ללא ספק ההרכב הצועני – אנסמבל רובי לקטוש. הכנר הראשי של האנסמבל, רובי לקטוש, בן למשפחה צוענית של כנרים, משחק משחקים עם הכינור שלו על הבמה, וירטואוז, עם המון שמחת חיים ובעל גמישות סגנונית יוצאת דופן. מקלאסית, דרך ג'אז, צועני, הונגרי, הכל מכל וכל. לא נופלי ממנו שאר חברי האנסמבל, ובמיוחד ראוי לציון ינו ליסטס, שהיה אמור לנגם על צימבלום, אך מאחר והכלי נשבר, נאלץ המוכשר להתספק ב: תופים, אקורדיון, מרימבה, ובקיצור מולטי טאלנט. הקהל הריע לחגיגה הצוענית השמחה, לאש והחום שהציפו את הבמה, לווירטואוזיות ולמהירות הנגינה היוצאת דופן. בראבו.

מופע יוצא דופן נוסף הוא ללא ספק העלאת האופרה 'האולימפיאדה' של ויואלדי, שהועלה בבכורה על ידי ההרכב הבריטי 'לה סרניסימה' לקראת המשחקים האולימפיים השנה בלונדון. תאמת, היתה בי אכזבת מה, לאור התפאורה הענייה המייצגת חצר הארמון ביוון, עובדה שגרמה לי לפחות לא להבין מי נגד מי בהתחלה, ובכל זאת – זו בכורה אז נסלח להם... האופרה אופיינה בקריצה הומורוסטית ובשימוש באמצעים טכנולוגיים כמו סמארטפונים, שהזמרים השתמשו בהם לצילומים, לסמסים ועוד, כיסא גלגלים מודרני (הרי איפה נמצא אחד עתיק...) ועוד. בנוסף, האופרה הייתה ארוכה ובשלב מסויים, אף מייגעת, למרות האיכות הקולית של הזמרים והאורק סטרה והסאונד המצויין של האולם ובל אשכח להזכיר ולהאיר, כי המרחק מהבמה פגם במעט בהנאה (התזמורת מוקמה סמוך לבמה והכתוביות, כך שמעתי מחלק מהיושבים ליידי, שורה 17, אחת לפני הסוף, לא נראו בקלות...).
את התענוג הצרוף סגר קונצרט גאלה חגיגי ובו פסגת המוסיקה לתזמורת ומקהלה: המיסה הגדולה מאת מוצרט. אמני הפסטיבל שילבו כשרונותיהם והגישו קונצרט רחב ממדים ומסעיר. סוללת סולנים מעולים מרחבי העולם, תזמורת הפסטיבל שמורכבת מנגני הפסטיבל, המקהלה הלטבית הממלכתית, נגני הורטוס מוזיקוס, וכל אלו תחת שרביטו של המנצח אנדרס מוסטונן. במהלכו של הקונצרט, הכריז ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי, כי פסטיבל אילת הפך באופן רשמי לאחד משלושת הפסטיבלים שהתקבעו באילת. כבוד.

בשנה הבאה?

אילו הפתעות מכין לנו מנהל מרכז המוסיקה הים האדום, לאוניד רוזנברג, מנהל הפסטיבל ומייסדו? כפי שכבר פרסמנו בעבר, גיחה של השחקן הנודע ג'ון מלקוביץ', שיופיע במופע 'הקומדיה מהגיהינום'. מה עוד? חכו לשנה הבאה...