פרסומת
דלג

שלושים אלף מיל מסביב לעולם

מאת: אסטר שטרית ● 4/7/2012 08:47 ● ערב ערב 2557
שנה ושמונה חודשים אחרי שהרים מפרש ויצא לסיבוב סביב העולם. חזר ציקי שקד, תושב אילת הביתה, עמוס בחוויות וגאה בהיותו הישראלי הראשון שהקיף את העולם כשדגל ישראל מתנוסס בגאווה מראש התורן לאורך כל המסע מבלי להוריד אותו אפילו לו לשנייה אחת. "זה לא שלא הייתה לי אפשרות להחליף דגל בחלק מהקומות. אני קיבלתי החלטה שאני יוצא מאילת עם דגל ישראל על ראש התורן וחוזר לאילת בדיוק באותו מצב", אומר שקד
שלושים אלף מיל מסביב לעולם

הכדור הוא עגול וכשיוצאים מנקודה אחת בסופו של דבר מגיעים אחרי 20.000 מייל לאותה נקודה ממנה יצאנו, בתנאי שעושים את זה ישר. ציקי שקד, סקיפר אילתי ותיק וה'לורן דיי' שלו עשו עשרת אלפים מייל נוספים בין איים אקזוטיים וחזרו לאותה נקודה - לאילת.
ליווינו את המסע העולמי הזה של ציקי שקד לאורך כל הדרך. היינו אתו ביציאה באוקטובר 2010 כאשר עזב את מימיו הבטוחים והמוכרים של הים התיכון ויצא מערבה אל עבר השמש השוקעת. חודשיים קודם הרימה ה'לורן דיי' עוגן ועזבה את נמל הבית שלה באילת והפליגה אל הים התיכון דרך תעלת סואץ. החבורה הראשונה שעשתה את הדרך עם שקד הייתה ברובה הגדול ישראלים, חובבי ים ושייט. בהמשך, לאורך כל הדרך, עלו וירדו מהספינה אוהבי שייט נוספים. "בסך הכל לאורך כל הדרך עברו איתי כמאה איש ואישה. חלקם לפרקי זמן ארוכים וחלקם לפרקי זמן קצרים יותר כל אחד והתקציב שהועיד לעצמו", מספר ציקי. לקו הסיום הגיעו שבעה אנשים. שלושה מהם נוסעים שעלו בדרך וארבעה מאבטחים של ספינות גדולות שפגש בדרך ו'תפסו טרמפ' עם ציקי עד אילת.
ה'לורן דיי' סיימה את המסע העולמי שלה בראשון ביוני 2012, שנה ושמונה חודשים בדיוק מאז החלה אותו. הספינה שיצאה לדרך נוצצת ומוכנה למסע, חזרה כשהיא נראית כמו ספינת פירטים חלודה ובלתי מטופחת.
"למרות המראה הרעוע שלה אני מאוד גאה בה", אומר שקד על ספינתו האהובה בגאווה של אב, "זו ספינת ברזל חזקה שיוצרה בשנת 1983 והיא עשתה זאת כמו גדולה. אחרי התיקונים והשיפוצים המתבקשים היא תהייה מוכנה לחזור ולעשות את אותו מסע", הוא אומר ומדבריו עולה כי יש למה לצפות. אישית, אני מציעה לכם כבר להתעניין ולהירשם לחוויה חד פעמית שכזו.

מי מפחד מהפיראטים?


על מנת לצאת למסע סובב עולם כזה החליט ציקי לסגור זמנית את בית הספר לשייט שלו ועכשיו הוא חוזר לעניינים השגרתיים. "חשבתי שיהיה לי ספונסר למסע הזה, אבל בסופו של דבר המסע יצא לפועל בעזרת האנשים שעלו וירדו מהספינה לאורך הדרך והם שהשתתפו בהוצאות. היו קטעים ותקופות שלא היו הרבה אנשים על הספינה ואז כמובן שאני הייתי חייב לשאת בכל ההוצאות, אחרי הכל צריך לחזור הביתה"... הוא מחייך ונזכר איך באזור סרי לנקה הוא נשאר לבדו בספינה בגלל ההפלגה באזור הפיראטים הסומליים. "כולם נעלמו פתאום מהספינה", הוא מספר, "חלקם עשו זאת בנימוס ותירוצים שונים וחלקם סתם השתפנו. אני מבין שאנשים פוחדים וזה בהחלט לגיטימי, אבל מאוד התאכזבתי מישראלי אחד שהיה קצת יותר מקורב אלי, בוגר סיירת גולני שהגיע עם סיפורים מפה ועד סוף העולם על מעשי גבורה, אבל ברגע האמת הוא פשוט פחד ולא עשה את החלק הזה במסע". אומר ציקי. ומספר את הסיפור האחרון במסע העולמי של ה'לורן דיי'- סיפור הפיראטים הסומליים-
"לקטע האחרון של המסע הכנתי את עצמי בצורה טובה עד כמה שאפשר. מבחינתי זה היה כמו להתכונן למלחמה. ארגנתי נשקים ורובים וכן גדרות תיל וקונצרטינות שהקיפו את הסיפון וכך התכוננו לסומליים שינסו רק לבוא ולהתקיף", מתאר שקד את המציאות על הספינה. "בקטע הזה ה'לורן דיי' שיצאה מאילת מבריקה ומצוחצחת כבר הייתה חסרת צבע וברק ומלאה בחלודה, מה שהפך אותה ללא ממש אטרקטיבית לשודדי הים. מרחוק אפשר היה להתבלבל בינה לבין סירת שודדים אחרת".
מאיפה הנשק? לא יכולתי להתאפק ועצרתי את שטף הסיפור. ציקי מסתכל עלי ושואל- "מה, באמת לספר הכל?", ואני מהנהנת בראשי ומצפה לשמוע את המשך הסיפור. "יש חברות אבטחה שלא יכולות לקחת איתן נשק כשהן עוברות באזורים מסוימים, אז עשיתי דיל עם חברה כזו והעברתי לה את הנשק שהייתה זקוקה לו ממקום אחד למקום שני. מכיוון שזה היה מאוד קרוב לאזור של הפיראטים, זה התאים לי והתאים להם. באזור יש אלפים בודדים של פיראטים ברובם ממוצא סומלי, אבל לאחרונה הצטרפו אליהם גם פיראטים מתימן. הם משייטים באזורים הללו בסירות דיג שנקראות 'סקיף', סירה אותה הם הופכים לסירה מהירה שעליה יכולים לעלות שישה איש כשהם מצוידים בסולמות, חבלים, משוטים וכמובן מטולי אר.פי. גי. "הם באים ותוקפים את הסירות המשייטות כאשר המטרה הראשונה שלהם זה לקחת את הספינה עם האנשים. אם האנשים מגלים התנגדות הם מטביעים את הספינה ואז לאנשים שקופצים למים אין ברירה אלא לעלות על ספינת השודדים. במקרה כזה הם נלקחים כבני ערובה. נכון להיום יש באזור כבר כ-300 בני ערובה ועוד כ-50 ספינות שממשלות העולם עדיין לא שילמו עליהן כופר", מעדכן שקד ומספר "אחד המקרים הידועים הוא של משפחה מדנמרק אשר ממשלת דנמרק לא הסכימה לשלם בעבורם כופר. בתגובה קמה עמותה שטיפלה בזה והם שוחררו. רק שתביני, המקום שורץ באניות מלחמה מסוגים שונים, אבל לאף צבא בעולם אין עניין לסגור את הנושא כולם עסוקים במלחמות עולם ולא מתפנים לזה. משייטות שם אניות של נאט"ו אשר מדי פעם מושיטות עזרה, אבל עד שלב מסוים, אם הספינה כבר חטופה וכבר יש בני ערובה, הם לא מתערבים, אלא משאירים אותה לחסדי הפיראטים, אחרת הפיראטים מסוגלים לירות בבני הערובה ובנאט"ו לא מוכנים לקחת על עצמם את האחריות על זה".
ציקי והאנשים על ה'לורן דיי' ידעו שהם צריכים לעבור את האזור הזה במהירות המרבית, ולכן נקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. הם שייטו בלילות ללא ירח והשתדלו להמעיט באורות. יחד עם זאת היו פעמים שהתקרבו אליהם סירות שודדים אבל המראה המוזנח של ה'לוריין דיי' לא משך אותם להתקרב..."אנחנו מכל מקום כבר היינו מוכנים עם הנשק ביד. אני אומר לך שאם היינו צריכים להפעיל אותו היינו מפעילים. למזלנו לא הצטרכנו לכך", אומר ציקי ומעדכן, "פיראטים יש גם באזורים אחרים של האוקיאנוס ההודי, אבל לא בעוצמות ובאלימות כמו באזור סומליה. לכולם ברור שצריך להפליג בזהירות ובמהירות ולעבור את זה. שטים ביום וגם בלילה. לעבור את כל האזור לוקח כחודש והקטע הרגיש לוקח כשבוע וחצי".

הכי יקר- הדלק


כשציקי יצא למסע הוא חשב שתוך שנה יסיים אותו, אלא שבפועל המסע ארך כמעט שנתיים.
"הכל עניין של תקציב", הוא מסביר, "והאנשים שנמצאים איתך על הסיפון. לפעמים מגיעים למקומות ומקבלים החלטה להישאר יותר מהמתוכנן ואני זורם עם זה. נכון שבסופו של דבר אני מקבל את ההחלטה, אבל צריך להתחשב באנשים שנמצאים בזמן נתון על הסיפון".
ההוצאה הגדולה יותר במסע הזה הייתה ההוצאה על הדלק "לפעמים יצא לנו לתדלק בזול ולפעמיים ביוקר. בכל מקום המחיר היה אחר ולא תמיד יכולנו לתכנן להגיע למקום תדלוק זול יותר. בדרך כלל מיכל דלק לספינה עולה בין 5.000-10.000 דולר והוא מספיק לשבועיים אם משתמשים רק במנוע. יצא שבכל חודש הוצאנו כשבעת אלפים דולרים רק על דלק".
תקציב ההוצאות השני בגודלו במסע שכזה הוא המזון. "גם כאן זה תלוי באיזו רמה רוצים לאכול. יש אוכל בסיסי שהוא לא יקר מאוד, למרות שגם אורז יכול להיות יקר במקום אחד וזול במקום אחר. כשהייתי בארצות הברית הצטיידתי בכמויות אדירות של מזון יבש שהספיקו לכל המסע ואפילו נשאר קצת. כמובן שירקות, פירות ודברים טריים קונים בכל עצירה והם טובים למספר ימים עד שבוע. זאת גם הסיבה שהמסע מתוכנן במקטעים של כמה ימים עד שבוע, אבל לפעמים יש מצבים שישנם אילוצים. ההפלגה מאיי גלפאגוס ועד פסחא ארכה חודש ימים והיו מקטעים ארוכים יותר. כמובן שדגים היה לנו בשפע", הוא מסיים בצחוק.
סעיף ההוצאות השלישי בגודלו היה התחזוקה השוטפת והתיקונים השונים בדרך. "כשמפרש נקרע, אפשר לתקן אותו זמנית על הסיפון, אבל צריך גם לתת אותו לתפירה. בטהיטי למשל רצו מאתנו כאלף חמש מאות דולר בשביל לתפור מפרש, לעומת זאת באיי פאגו פאגו הסתפקו רק במאתיים דולר", מסביר ציקי. "לפעמים היה צורך להזמין חלק להחליף, ולעיתים הצליחו לתקן בספינה תוך כדי המשך המסע. חלק מהתקלות תוקנו זמנית עד להגעה הביתה. עכשיו עוברת ה'לורן דיי' מקצה שיפורים ותיקונים כללי. הצביעה החיצונית כבר כמעט והסתיימה, ולא ירחק היום ושוב נראה אותה משייטת מול חופי אילת, לפחות עד שנסיים את כל התיקונים ועד שנצא למסע הבא", מסביר ציקי בחיוך.

קדימה סיכומים


אני שואלת את ציקי מה הייתה מבחינתו החוויה המרגשת ביותר בכל המסע הזה והוא עונה: "הצטרפותן של האישה והבנות לאורך קטעים שונים במסע. בהתחלה הצטרפה אדווה, הבת הגדולה ואחר כך גל האמצעית, שלשתיהן רישיון משיט. בסוף ההפלגה הצטרפו מעיין הקטנה – בת השבע עשרה וכמובן שגם האישה. זה היה זמן נטו מדהים עם המשפחה, כל אחת במקטע שלה", הוא מתאר ועיניו בורקות מאושר.
מה הם המקומות הקסומים ביותר שראית במסע? ציקי מציין את האיים המלדיבים. "תשמעי אלה איים יפיפיים שאנשים לא ממש מכירים באמת. הם משוכנעים שזה מקום יקר, אבל זה ממש לא ככה. מכירים רק את המקומות שיש להם כסף לפרסם את עצמם באינטרנט. יש שם חופים ואיים נטושים לחלוטין שזה מזמין לבוא ולנפוש במחירים ממש מצחיקים".
כשאני שואלת אותו מה הקטע הכי מאכזב במסע הוא מספר לי את הסיפור הבא: "כשהייתי באזור של הסומאלים וחיפשתי אפשרות לתדלוק, פגשתי אנייה גדולה שרב החובל שלה היה מוכן לעזור לי בזה, אבל הוא היה צריך לקבל אישור מבעלי האנייה. אלא למרות שבעלי האוניה הם ישראלים הם לא אישרו לו את הדבר. את מבינה, הייתי צריך עזרה, אמנם לא הייתי במצוקה, אבל הייתי ספינה קטנה עם דגל ישראלי שנמצאת באזור סכנה כשאין לי אפשרויות אחרות בטוחות. ציפיתי שדווקא חברה ישראלית תושיט עזרה לישראלי בצרה. גם כשהרמתי טלפון למשרדי החברה ובקשתי עזרה, הפקידה שענתה לי אמנם הייתה מאוד נלהבת לעזור לי, ואמרה שתפנה לסמנכ"ל התפעול ואין לה ספק שהוא ישמח לעזור, אבל למגינת ליבה, וגם לשלי, לא קיבלתי את העזרה למרות שחזרתי והתקשרתי מספר פעמים", הוא מספר בעצב ומוסיף, "אני יודע שזה לא עניין אישי, מפני שהם לא מכירים אותי ואני לא מכיר אותם, אבל ציפיתי כישראלים לישראלי לקצת יותר עזרה במיוחד בסיטואציה שבה הייתי, באזור עוין מוקף במדינות עוינות, שלא נתנו לי אפשרות לחפש עזרה במקום אחר".
מה הלקחים למסע הבא? "ראשית, ברור שיהיה 'המסע הבא', בפעם הזו אכין את עצמי אחרת. לא אמהר לשוט ולחזור אלא אקח את הזמן שלי בהתאם לתקציב שיהיה לי. מצד שני- פחות התפשרויות ופחות לרצות לספק את הרצונות של כולם. אחרי הכל האנשים שעולים ויורדים מהספינה צריכים לקחת בחשבון שזו לא תכנית כבקשתך. אמנם אפשר לעשות שינויים כאלה ואחרים, אבל לא כל כך הרבה כמו שנעשו הפעם".
לסיום מספר ציקי: "אחד המקומות שנשארו חרוטים בזיכרוני אלו איים באזור פולינזיה הצרפתית. איים שהם בעצם ראשים של הרי געש מוקפים בריפים של אלמוגים בלתי מיושבים. בכל פעם שהיינו עוברים ליד ריף שכזה, הייתי מסתכל במשקפת לראות אולי בכל זאת יש שם איזה מישהו שנתקע. כי אני יודע אם חס וחלילה אני הייתי נתקע על אי בודד כזה והייתי רואה מרחוק ספינה שמגיעה פעם בשנה או שנתיים לאזור הזה הייתי רוצה שהיא תראה אותי ותיקח אותי בחזרה לציוויליזציה"...