יהדות

פרשת 'האזינו'

איזו שנה עברנו? כמו כל דבר בחיים ידענו במהלך השנה שחלפה ימים יפים וגם לא מעט ימי צער. חזרתו של גלעד שליט מהשבי, עלייתם של למעלה מעשרים אלף עולים חדשים מכל רחבי העולם, גדר הגבול עם מצרים הולכת ונשלמת, דבר שיפחית את קצב ההסתננות של העבריינים מאפריקה, ובכלל, נשברו שיאי לידה של תינוקות בארץ (גם אני תרמתי תינוקת השנה למאזן זה). והדבר היותר חשוב, אולי, שהתרחש בתחילת השנה, היה ביטול ומסמוס הניסיון של ראשי הטרור הפלסטיני, אבו מאזן וחבר מרעיו, להעביר הכרה באו"ם 'במדינתם הוירטואלית', אשר נביאי הזעם מהשמאל ובראשם חבר הכנסת פואד בן אליעזר הבהילו אותנו עד עמקי נשמתם שאנחנו צפויים לצונאמי מדיני, "אם לא נקדים תרופה למכה", ונודיע בעצמנו על הקמת מדינת המחבלים לפני שהאו"ם יכיר בכך. לא אום ולא שמום. הצונאמי המדיני התברר כעוד שטות ובלבולי סרק של השמאל הנואש והאוויל. מצד שני ראינו כיצד עם שלם מתבזה עד עפר ועוד שמח בביזיונו כאשר טרוריסטים כופפו אותנו ודרכנו על צווארינו כשהצליחו לגרום לנו לשחרר למעלה מ-1100 רוצחים / מגה רוצחים תמורת חייל אחד.
דמענו ימים רבים על מותם של תינוקות וילדים יחד עם הוריהם - מי בשריפת ביתם ברחובות ומי בתאונת דרכים איומה, כאשר משפחת אטיאס איבדה את בלמי המכונית. צער גדול אחז בנו בעקבות הפיגוע בבורגס אשר הוכיח לנו שוב שלא משנה לאן נלך ומה נעשה - תמיד שונאים את היהודים, בכל זמן ובכל מקום. נערים משועממים עד כדי שיגעון רוצחים במכות בדם קר, כל מי שרק מעיר להם חצי מילה, ראינו ביזיון של נשיא מדינה שנכנס לכלא ושל ראש ממשלה שמורשע בהפרת אמונים, ופעם אחר פעם נדהמנו לגלות כיצד בג"ץ רומס את המתיישבים בשומרון עם פסקי דין חד צדדיים שמחריבים את בתיהם שוב ושוב, בלי טיפת אמפטיה או התחשבות. אני לא יודע אם זו עובדה מדעית, אך נדמה לי שאנחנו נוטים, בדרך כלל, לזכור יותר את הדברים השליליים והחוויות הלא נעימות שאנחנו עוברים בחיים, מאשר את הדברים הטובים. כאשר חבר עושה לנו טובה, לא בטוח שאנחנו מרגישים רגש של הכרת הטוב ותודה ארוכת טווח, סביר להניח שלאחר אמירת תודה, כבר שכחנו מהעזרה שקיבלנו. לעומת זאת, אם החבר פגע בנו, אנחנו מתקשים מאוד לשכוח לו על הפגיעה בכבודנו, בגופנו או בממוננו, לפעמים גם אחרי מספר שנים אנחנו ממשיכים לזכור ולקטר על איך, כמה ולמה פגעו בי. כנראה שזה טבע האדם, או אופי רע. איך ניתן להתמודד כנגד ההתנהלות הפסולה הזאת?
השבת נקרא את פרשת 'האזינו', פרשה הנקראת שירה, היא כתובה בצורה של שיר בספר התורה, מתוך מטרה שיהיה לנו קל יותר לחזור על פרשה זו ולשנן את פסוקיה בעל-פה עד שיחדרו לליבנו, בדיוק כפי שבשיר חוזרים שוב ושוב על הפזמון עד שהוא נחקק בראש לשנים רבות. מהותה של שירת 'האזינו', היא אזהרתו של משה רבנו, נושא דברו של הקב"ה - תשמרו את התורה והמצוות, ראו הוזהרתם, כי אם חלילה לא תשמעו בקול ה' - צרה תרדוף צרה עד שאומר הקב"ה את הפסוק הנורא: "חיצי אכלה בם", כביכול לא תהיה רעה בעולם שלא תבוא על שונאי ישראל, הקב"ה יירה את כל חיציו בהם. ומכיוון שצרות לא שוכחים, אז מה נעשה? האם אבדה התקווה? חס ושלום עוד לא אבדה תקוותנו. רש"י ז"ל מלמד אותנו לדייק בפסוקים, וגם בתוך החושך והצער הגדול רש"י רואה נקודת אור. אומר רש"י - "חיצי אכלה בם"- חיצי כלים והם אינם כלים, כלומר אף על פי שהקב"ה יביא הרבה צרות, עם ישראל ימשיך להתקיים לכל הדורות, אחרי שכל הצרות יסתיימו לא תהיה כליה לעם ישראל לעולם. זו הדרך להתגבר על הצרות, לחפש את הטוב גם בתוך החושך ההסתר פנים והרע. תמיד צריך לראות היכן מסתתר הטוב, ותמיד יש טוב. נחשוב טוב - יהיה טוב.