פרסומת
דלג

מצילה סדרתית

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 20/2/2013 09:10 ● ערב ערב 2590
"התעוררתי לפנות בוקר מבולבלת למשמע צעקות נוראיות. לא הבנתי מאיפה זה מגיע, אבל מיהרתי ללבוש על עצמי משהו ויצאתי החוצה, מקווה שהכל ייגמר טוב", כך משחזרת שוש אסקרוב, אחות בחדר מיון בבית החולים 'יוספטל' בעיר, את תחילתה של הצלת החיים של שכנתה בדלת ממול. "אלוהים כנראה מנסה אותי", אומרת האחות שהצילה בשנתיים האחרונות ארבעה אנשים ממוות וודאי
מצילה סדרתית

בכל יום כששוש אסקרוב, אחות בחדר המיון בבית החולים 'יוספטל' מזה כחמש שנים, שומעת את הקול של שכנתה מהדהד בחדר המדרגות, היא לא יכולה שלא להצטמרר, אחרי הכל, רק לפני שבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, היא נזעקה לדירה ממול בעקבות צעקות אימים וגילתה את שכנתה שוכבת על הרצפה מתה.

"עשיתי הכל על פי הספר"


זה קרה לפני שבועיים במוצאי שבת כשנורית (שם בדוי), בת 44, הסובלת מאסטמה, חטפה בשעת לילה מאוחרת התקף נשימה קשה. "זה לא משהו שחדש לי", מספרת נורית השבוע, "כך שניסיתי גם הפעם להתמודד עם ההתקף בכוחות עצמי. עשיתי אינהלציה, אלא שהפעם זה היה התקף רציני". נורית לא ממש זוכרת את כל הפרטים. אחרי הכל, בסופו של דבר, היא הייתה מוטלת מתה על הרצפה. "אני רק זוכרת שהערתי את בן הזוג שלי- צעקתי לו 'תקום, תקום', הוא נבהל וקפץ. הספקתי עוד להגיד לו- תזמין אמבולנס, התיישבתי על המיטה, ראיתי את שני הבנים שלי נכנסים לחדר מבוהלים ואומרים לו- 'תעשה משהו' וזהו. כשפקחתי את העיניים בפעם הבאה, היה זה בחדר טיפול נמרץ בבית החולים 'יוספטל'. לא זכרתי מה קרה איתי, רק הייתי המומה לגלות שכבר יום שני".

חצי שנה עברה מאז עברו נורית ובני משפחתה לבניין והתמקמו בדירה מול שוש, אחות בבית החולים בעיר. לאף אחד לא היה אז ולו שמץ של מושג כי דווקא המיקום הזה מול האחות יציל בסופו של דבר את חייה של נורית. שוש לא הבינה בדיוק מה קורה סביבה כשהתעוררה ביום ראשון לפנות בוקר למשמע צרחות שבקעו מבחוץ. "קמתי מבולבלת מתוך שינה", היא מספרת, "לבשתי על עצמי משהו ויצאתי החוצה לראות מה קורה. קיוויתי רק שאף אחד לא יהרוג אותי", היא צוחקת, "כשפתחתי את הדלת ראיתי את הדלת של השכנה ממול פתוחה וצרחות 'שמישהו יעזור לנו' בקעו מבפנים". שוש מיהרה להיכנס לדירה והופתעה לגלות את שכנתה שוכבת על הרצפה ללא תנועה ואות חיים. "אני מכירה אותה קצת מהמיון", היא מספרת השבוע, "מגיעה מדי פעם עם קושי בנשימה ומטפלים בה בהתקפי האסטמה שלה, אבל הפעם זה היה הרבה מעבר. היא שכבה על הרצפה כשבן הזוג שלה עומד מעליה חסר אונים ורק צועק לעזרה. שני הבנים שלה ישבו מנגד המומים ולא ידעו מה לעשות. ראיתי שבן זוגה ניסה להנשים אותה אבל לא הצליח". שוש המורגלת בהחייאות מיהרה לתפוס פיקוד. "בדקתי את סימני החיים שלה- וכלום. לא הייתה נשימה, לא היה דופק. היא הייתה מתה וכבר התחילה להכחיל", היא משחזרת את המראה הקשה. "מיד התחלתי בהחייאה ועיסוי וצרחתי שימהרו להזמין אמבולנס. אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם, הייתי עדיין אפופת שינה, אבל פעלתי על פי הספר. מישהו מהילדים חייג למד"א והעביר אליי את השפופרת. תוך כדי החייאה צרחתי למוקדנית שתשלח נט"ן, לא אמבולנס לבן, והמוקדנית ניסתה להסביר לי בטלפון איך לעשות החייאה, צעקתי לה שאני אחות, שאני באמצע החייאה, שאין זמן ושתשלח דחוף אמבולנס, והמשכתי בהחייאה", משחזרת שוש את הדקות הקריטיות. "שבע דקות בערך עשיתי החייאה עד ששמעתי את הגניחה הראשונה", היא נזכרת, "דקה אחר כך בערך האמבולנס כבר הגיע. הפרמדיקים נכנסו מיד לעניינים והתחלנו עם ההנשמה המלאכותית כמתבקש במצבים כאלו". 45 דקות לערך עברו מהרגע בו נכנסה לדירה ומצאה את השכנה מוטלת על הרצפה ללא רוח חיים ועד לרגע בו הובהלה השכנה באמבולנס לבית החולים- מונשמת אמנם אבל בחיים.
בבית החולים 'יוספטל' המשיך הצוות המקצועי את הטיפול בנורית שהועברה לחדר טיפול נמרץ.
לכולם היה ברור כי ברגעים הקריטיים ניצלו חייה של נורית תודות לתושייה ולמקצוענות שגילתה שכנתה האחות. "ברור שאני מבינה שהיא הצילה את החיים שלי", אומרת השבוע נורית בתודה והערכה, "לפני כחצי שנה עברנו לגור בבניין הזה כנראה לא סתם, רק כדי שאהיה קרובה לשוש במקרה כזה. דברים לא קורים לנו סתם בחיים. אמנם בגלל כל הבלגאן עדיין לא הספקתי להודות לה כמו שצריך, אבל אני עוד אעשה את זה- אני חייבת לה הרבה".

"שבוע הלך לי לאיבוד"


ביום שני פקחה נורית את עיניה בבית החולים ועוד לפני שהצליחה להבין מה בדיוק קרה, היא שוב איבדה את הכרתה. "ואז התעוררתי ביום חמישי, מבולבלת ולא מבינה, כנראה שעומס המבקרים שהגיעו אליי אחרי שפתחתי את העיניים בפעם הראשונה לא עשה לי טוב", היא מנסה להבין, "בכל מקרה הפעם הצוות כבר לא אפשר לאף אחד כמעט לגשת אליי עד שהתאוששתי". עשרה ימים אחרי שראתה את המוות לנגד עיניה, חזרה נורית למקום עבודתה משאירה את כל הקרובים אליה המומים. "אמנם מאז המקרה אני קצת מבולבלת, אחרי הכל שבוע הלך לי לאיבוד", היא אומרת בחיוך, "אבל תודה לאל הכל בסדר".

אני שואלת אותה האם גם היא ראתה את האור, מנהרות ודברים דומים שמתארים אנשים שעברו לעולם שמעבר, אבל נורית מעדיפה בשלב זה שלא לדבר על הדברים האלו, ממש כמו שהיא מעדיפה שלא להיחשף, אחרי הכל הטראומה טרייה לחלוטין.

ומה עכשיו? אני שואלת, זה לא יכול לקרות שוב?
"הוא שלמעלה יחליט", היא אומרת ומספרת שעכשיו יש לה מזרק מיוחד שהולך איתה לכל מקום. "אם משהו כזה יקרה, אני אמורה ישר להזריק לעצמי את החומר", היא אומרת ומבקשת להודות לצוות בית החולים 'יוספטל' על הטיפול המסור והטוב. "קיבלתי בבית החולים טיפול שחבל על הזמן. הם עושים שם עבודת קודש, תאמיני לי, לא ידעתי אף פעם שאחות עובדת כל כך קשה. מגיע להם צל"ש על כל יום עבודה".

ומה על הבנים?
"הם בטראומה, לא עוזבים אותי. עכשיו היוצרות התחלפו, אני כמו הבת שלהם", היא צוחקת.
ואם יש משהו שנורית יכולה להודות עליו בכל בוקר מחדש, זה לא רק על שוש השכנה שהייתה שם במקום הנכון ובזמן הנכון, אלא על העובדה שלא הייתה בבית לבד כי אז מי היה יודע איך הסיפור הזה היה נגמר.

"אלוהים כנראה בוחן אותי"


אם חשבתם שעבור שוש הייתה זו הצלת החיים הראשונה, תשכחו מזה, מסתבר שמעבר להצלות החיים שהופכות לדבר שבשגרה כשאת עובדת בחדר מיון, במקרה של שוש, בדרך פלא, היא הספיקה להציל במרוצת השנתיים האחרונות את חייהם של שלושה אנשים נוספים, אשר גם אליהם, ממש כמו אל שכנתה, היא הגיעה כמעט במקרה. "בדרך מפתיעה זה קרה בכל פעם שיצאתי לטיול במסגרת העבודה", היא מספרת, "פעם אחת לפני כשנתיים זה קרה במהלך טיול בבודפשט. בדיוק עלינו על ספינה לצאת להפלגה לילית ומישהו לידי התמוטט. מיהרתי להנשים אותו ועד שהאמבולנס שם הגיע, הצלחתי להחזיר לו את הנשימה", היא מספרת. פעמיים נוספות אירעו בשנה החולפת במהלך טיול לצפון. "באחת הפעמים, בטיול קיץ עם בית החולים, ירדתי לקבלה של המלון לבקש שמיכה לבן שלי, פתאום שמעתי צרחות ומישהו צועק- 'תזמינו אמבולנס'. מיד רצתי לראות מה קורה וגיליתי, ממש כמו במקרה של השכנה, מישהי שהיתה חולה במחלת ריאות שוכבת על הרצפה ללא סימני חיים". גם במקרה הזה שוש החלה בהנשמה ועד שהאמבולנס הגיע, היא הצליחה להחזיר את הנשימה לבחורה. בכל המקרים האנשים ששוש הצילה שרדו ונשארו בחיים בעיקר תודות לטיפול המהיר שהיא הגישה להם. עם רקע של 20 שנות וותק בתחום, זה עדיין מרגש אותה לדעת בכל פעם מחדש שהצליחה להציל חיים. "זו הרגשה מאוד טובה", היא מודה, "אני נותנת את כל כולי למען המטרה. אלוהים מעמיד אותי משום מה בכל פעם מחדש בפני מבחנים. לא ברור לי מה לי ולכל הדברים האלו שקורים ככה סביבי. אני לא מחפשת תודות רק לעזור אם אני יכולה. כשאת נמצאת בחדר מיון ויש לידך את כל הציוד הנחוץ להנשמה אין בעיה, אבל כשאת בחוץ, בלי כלום, רק החייאה יכולה לעזור. וזה אולי המסר הכי חשוב בכל הסיפור הזה- שכל אדם שיש לו בבית בן משפחה שהוא חולה נשימה או לב ילמד החייאה, אתם אף פעם לא יכולים לדעת לאיזה מצב תגיעו", היא אומרת.


חדשות אילת