פרסומת
דלג

פרופ' מירי עמית: "אוניברסיטה זה לא מגדל שן, זה מגדלור"

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 6/6/2013 11:15 ● ערב ערב 2605
"כאן זו אקדמיה ואקדמיה זה מחקר", מתמצתת פרופ' עמית את משנתה ומכריזה: "אני נשארת לעוד שנתיים לפחות". הטורבו של קמפוס בן גוריון באילת בראיון על ההצלחות, מספר הסטודנטים המדשדש ורשימת התוכניות שעוד יובילו את אילת להפוך לנקודה נחשקת במפה האקדמית העולמית בעולם שמתחרה מול מכללות
פרופ' מירי עמית: ''אוניברסיטה זה לא מגדל שן, זה מגדלור''

עשור לקמפוס בן גוריון ולא ברור מה משמח יותר, העובדה שהוא עדיין איתנו או העובדה שבשלוש השנים האחרונות מובילה אותו ביד רמה פרופ' מירי עמית ונראה כי היא כאן כדי להישאר.

הרגליים בעומר – הלב באילת


בימים של קיצוץ תקציבי מסיבי בהשכלה הגבוהה וכניעה ללחצים פוליטיים שמזרימים 50 מיליון שקלים שאין, לאוניברסיטת אריאל שבשטחים, שרידותו של הקמפוס הצעיר אינה דבר מובן מאליו. המאבק על לבם של הסטודנטים הופך לקשה משנה לשנה, כשמלגות ללימודי חינם למשך שלוש שנים הן כבר עניין שבשגרה במוסדות דומים. תוסיפו לכך שוק מכללות רווי, המהווה תחליף נגיש לאלפים המשוועים להשכלה ותגלו קמפוס שנאלץ להמציא עצמו בכל יום מחדש, ולבדל עצמו כאלטרנטיבה אקדמית ראויה.

כיצד מתמודדים עם המציאות הלא פשוטה הזו בקמפוס בן גוריון באילת? ובכן, לכלי הנשק המרכזי במאבק הסיזיפי הזה קוראים פרופ' מירי עמית. הדיקנית שאמנם סוגרת כאן בסך הכל שלוש שנים, אך משום מה, נדמה כאילו היתה כאן מאז ומתמיד. לתחושה הזו יש במה להיאחז. עמית, אילתית בעברה הרחוק (שנות השבעים, אבל מי סופר), היא חלומו הרטוב של כל ראש עירייה המשווע לשכבה אקדמית מקומית. אחת כזו שאף שרגליה בישוב עומר, חמש דקות מבאר שבע, ליבה היה ונותר לחופי אילת. במובן הזה, עמית שונה מקודמיה, שראו באילת מקום עבודה. זה התבטא ביום יומיים עבודה. לא משהו שיכול להתניע שליחות. אלא שעמית, כאמור, זוכרת לאילת את ימי החסד של המאה הקודמת, אז שימשה מקור לא אכזב להנדסאים ואקדמאים, כשלמילה תעשיה היתה משמעות ברחובות ולא רק במצעי המתמודדים לראשות, כשתמנע, הנמל, כבלי ציון ואזור נמל חופשי, היו בגדר מציאות עם עתיד ולא שארית החלום שנגוז. כיום, עם עיר מדשדשת ואוכלוסייה קשת יום המתפרנסת משירותי תיירות ומסחר ושאינה מצליחה להגיע אפילו אל השכר הממוצע במשק, כל שנותר לה ולנו, הוא לקוות כי לפחות במאבק אחד הצלחנו – והוא, להפוך את הקמפוס האקדמי הקטן, מניסוי שעתידו לוט בערפל, לעובדה שהכתה שורש שאינו ניתן עוד לעקירה. האם הצלחנו במשימה? אם תשאלו את עמית, התשובה על כך היא כן רבתי. אם תתבוננו בעובדות, תבינו כי על מנת להאמין לגמרי לשכנוע הפנימי העמוק מתוכו היא מדברת, עוד צפויה לה ולנו עבודה רבה.

מאריכה את המשמרת


אבל נתחיל בבשורות המשמחות. מירי עמית איתנו לעוד שנתיים לפחות. ואל יקל הדבר בעיניכם, שכן אחת הבעיות המרכזיות עמן התמודד הקמפוס בשנים הראשונות לקיומו, היתה בעיית כוח האדם שהסכים ללמד בו, ובראש ובראשונה, מידת הרצינות שבה התייחסו למשרת העומד בראשו. יום יומיים בשבוע, זה כל מה שהקדישו קודמיה לתפקיד, ומיהרו לשוב לבתיהם שבמרכז. שרידותו של דיקן, כל שכן כזה קבוע, לא היתה עניין מובן מאליו, כך שההכרזה הרשמית היוצאת השבוע, לפיה עמית תסגור איתנו חצי עשור של ניהול המוסד האקדמי, יש בה לכשעצמה הצהרת כוונות לגבי ההתבססות של המוסד הראוי הזה בנוף המקומי. "כופפו לי את היד", היא מספרת לי השבוע במפגש טעים במיוחד, על קפה ופטיפורים מעשה ידי הקונדיטוריה שבבית הספר למלונאות הצמוד לקמפוס, "הרקטור ביקש אישית ולי היה חשוב להסכים, שכן הקמפוס חשוב לי". ולא בקלות הסכימה עמית להמשך תפקידה, אך לא בשל נסיבות פשוטות. במצבו הבריאותי של בעלה, חייב אותה לבצע בינה לבינה משפט שלמה שכזה – הבית בעומר מול ביתה כאן בקמפוס. "במשך תקופה ארוכה לא ידענו בדיוק מה יהיה המצב בבית והאם הנתק שלי במשך כמה ימים בשבוע יוכל להסתדר עם הדרישות שהציב המצב, אבל לשמחתנו, כרגע הכל בסדר ואני מלאת תקווה שהוא יישאר כך שאצליח למלא אחר שתי המחויבויות במקביל, כאשר גם בעלי יגיע לעיר לדירה שכבר סידרנו כאן".

שלוש שנים הן בהחלט זמן סביר להביט לאחור בסיפוק או בזעם?
"ואני בהחלט מסתכלת לאחור בסיפוק. לא כל מה שרציתי הספקתי, אבל מה שלא צלח, לא צלח מסיבות תלויות חוץ".

ובראש רשימת ההצלחות?
"העובדה שבתעודת הסיום של הסטודנטים כבר לא רשום לצד שם המרצה מר או גברת, אלא ד"ר או פרופ'. המינימום זה עו"ד או רו"ח. זה עולה המון, והיה צורך לכופף מעת את הות"ת (הגוף המתקצב של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל), אבל הצלחנו להיות המוסד האקדמי היחידי במדינה שקיבל אישור לאפשר למרצה בעל תואר ללמד רק שש שעות שבועיות מבלי לאבד את תוספת 'הקדשת זמן מלא', ששווה להם הרבה כסף ומנעה מהם להגיע לכאן. ההיתר הזה מאפשר לד"ר צעירים ולא שחוקים שבעבר לא השתלם להם להגיע ללמד באילת, לרצות להגיע, והם עושים זאת משום שנוצרה דינמיקה חיובית על המוסד. שמעו שיש כאן סטודנטים טובים ושהשכר שלהם לא ייפגע".

לא קל להחליף כמעט צוות שלם.
"חשוב לי לדעת מה הבעיות, גם של הסגל וגם של הסטודנטים מול המרצים. אם מרצה לא מתפקד, קוראים לו לסדר, אם צריך מחליפים בסוף השנה, לשם כך אני חייבת להיות כאן כל השבוע ולא רק יום יומיים".

"כאן זה לא בית ספר למלונאות"


אז בטרם נכנס אל תוכניותיו, או שמא נסתפק כעת בחלומותיו של הקמפוס בן העשר, לעתיד, שולפת עמית את הרשימות שהכינה מבעוד מועד, ובהן מכונסים, הישגיה – הישגי הקמפוס הצעיר בשלוש השנים האחרונות. "אם בעבר קראו לקמפוס הזה בית ספר למלונאות, כיום זוהי אוניברסיטה לכל דבר ועניין, ואני אומרת את זה עם כל ההבדל שצריך להיות בין אוניברסיטה לבין מכללה. הבדל שמשמעותו קיומו של מחקר, ושמירה על רמה אקדמית גבוהה וזה לא רק ברמת המרצים שכאמור עלתה מאוד, אלא גם ברמת הדרישות מהסטודנטים עצמם. אני תמיד אומרת לנרשמים החדשים, אם אתם חושבים שיהיה לכם זמן ללכת לים ולבלות כל הלילה, אתם טועים. אתם כאן על מנת ללמוד, ללמוד ועוד קצת ללמוד, ואם יישאר לכם זמן אחרי הלימודים, אולי תספיקו לתפוס קצת שמש בים".

עמית משתוקקת לשטוח בפני את רשימת התוכניות להגשמתן הקדישה את השנים האחרונות, ואני מפנה לה את הבמה, תוהה ביני לביני האם אצליח להתרשם מהתוצאות, או שמא יוכתרו אלו, בעיני לפחות, כהסתפקות במה שאפשר להשיג בעיר בינונית כמו אילת. ובכן, נקדים את המאוחר ונאמר זאת כך. המאמץ בהחלט ניכר. הכוונות כולן טובות באמת. גם רשימת הפרויקטים והגידול בתחומי הלימוד בהחלט מורים על כיוון נכון, עם הרבה מעורבות קהילתית. אבל, וכאן עדיין מרחף האבל הגדול מעל הקמפוס הצעיר פלוס, כל אלה אינם באים לכדי ביטוי במספר הסטודנטים העומד עדיין על מאות בודדות ואינו מראה על גרף צמיחה מרשים. לעמית יש הסבר לדברים: "אם תבחן אותנו על פי גרף הצמיחה במספר הסטודנטים בלבד, אתה תצדק אם תאמר שלא צמחנו, אבל מבחינתי זהו אינו הגרף הבלעדי או אפילו החשוב. כדיקנית יכולתי לבחור בו כסימן בלעדי להצלחה ואפילו הייתי מקבלת תוספות תקציב, שכן הות"ת מתקצב מוסדות אקדמיים פר סטודנט, אבל אני לקחתי על עצמי להעלות את הרמה הלימודית, ובהתאמה זה אומר שאני איני מוכנה לוותר על רמת הדרישות שלי מהסטודנטים. אכן, אנחנו מגלים גמישות מסוימת, עם דגש על מסוימת, ברף דרישות הכניסה, אבל שם זה נגמר. עד לשלב היציאה, אנחנו דורשים מהסטודנטים בדיוק נמרץ את אותם הסטנדרטים שהיו דורשים מהם בקמפוס בבאר שבע וזה הושג במאמץ רב". כשנפגשתי לפני שנה עם פרופ' עמית, הסבירה לי זו את משנתה לגבי הקשר בין הקמפוס לעיר, כפי שהיא תופסת אותו. מצד אחד היא היתה הראשונה להצהיר כי הקמפוס הזה אינו אמור להפוך לקמפוס של אילתים. 85% מהסטודנטים צריכים להמשיך ולהגיע מבחוץ, ואולם בסיס של 15%-20% של אילתים, הוא בדיוק מה שחסר לדבריה לעיר, על מנת לקדם אותה כמה שלבים. וכשאני כותב אותה, הכוונה כמובן לאנשים הפועלים בה במגוון תחומי ההוראה והפעילות הציבורית. "נוצרה קבוצה עירונית משמעותית שחיפשה מקור לשדרוג עצמי ושהקמפוס הוא כתובת טבעית עבורה. מדובר במורים, עובדים סוציאליים, אחיות מבית החולים, ועובדי ציבור מכל המגזרים, שצריכים ורוצים להעצים את עצמם ושלקחנו על עצמנו לתת להם כלים לעשות כן. איריס אשכנזי למשל עוסקת בדגים, היא משוגעת למדעים, היא הכניסה את כל הנושא של לימוד בכיתה הטרוגנית שיש בה מורים וגננות שלומדים ביחד וכל אחד מיישם בכיתה את מה שמתאים לו. זה יצר קבוצה שמושכת אחריה אחרים, מתוך בתי הספר, מתוך העירייה, מתוך מוסדות ציבוריים. לא אכפת לי פערי גילאים בין הסטודנטים, לא אכפת לי איפה הם עובדים, כי כל אחד מהם יודע משהו מתחומו טוב יותר מהשני, ובמפגש ביניהם נוצרת אינטראקציה שלא תמצא במקום אחר".

על כמה אנשים מדובר?
"26 כרגע וכבר התחלנו עם שנה שנייה. אני בוחרת אותם בפינצטה. יש באילת אחיות מבית החולים, לחלקן יש תואר ולחלק מהוותיקות אין, הלכתי לד"ר אבי גולדברג, מנהל בית החולים ואמרתי לו - אם אני מסדרת להן אפשרות ללמוד לתואר, אתה משחרר אותן ללימודים ודואג שייקלו עליהן במשמרות? הוא הסכים. השגתי שחרור ל- 16 אחיות וזה היה קשה, עשינו להן מכינה, כולם חרקו שיניים, אבל הצלחנו וכיום הן מסיימות שנה ראשונה. בעוד שנה ורבע הן יצאו מכאן עם BN בסיעוד".

"אין דבר כזה מרצה שמאחר"


סוגיית התואר השני היוותה מאז ומתמיד את עקב האכילס של הקמפוס המקומי. מבחינתה של אילת, הצלחה של קמפוס תימדד בראש ובראשונה לא במספר הסטודנטים לתואר ראשון, אלא דווקא בקיומם של מסלולים מגוונים לתואר שני. "בזה נמדדת אוניברסיטה", מכריזה עמית את המובן מאליו, "בלי מחקר אין רמה אקדמית גבוהה ולשם אני מכוונת, זה מה שמבדיל אותנו ממכללה". אבל בכך לא מסתכמת שאיפתה של עמית, שמדגישה כי גם ברמת הנושאים חשוב לה מאוד שאלו ייבחרו עם קשר לקהילה. כך למשל היא מתגאה בפרויקט 'יישוב סכסוכים וגישור' המסיים השנה מחזור שני ושמאכלס רשימה מכובדת של שמות מוכרים בקהילה, "תמצא שם מנהל בנק, אשת רב, עובדת סוציאלית, פקח טיסה ומנהלת מתנ"ס". את שיתוף הפעולה עם מנכ"ל העירייה, פיליפ אזרד, היא מהללת, שכן לדבריה, מצאה דלת פתוחה בעירייה, אליה מופנים רבים מהסטודנטים העורכים עבודות סמינריוניות שהנושא שלהן קשור קשר ישיר לחיים באילת. גם ברמת המרצים הצליחה עמית לגייס כוחות מקומיים, ותאמינו או לא, כאלו עם תואר של ד"ר המתנוסס לצד שמם, כאלו הם ליאורה צרפתי, רונית גז ומריוס כהן. "למה שיסעו ללמד בבאר שבע ותל אביב, כשהם יכולים ללמד כאן? אני עצמי מלמדת שני קורסים במתמטיקה", היא מדגישה.

אם היו לך עוד סטודנטים היית מקבלת עוד תקציב, הגרף הזה נותר שטוח בשלוש השנים האחרונות.
"אני לא שופטת הצלחה של מוסד אקדמי במספר התלמידים. אני מוכנה להתגמש ברף הקבלה עד גבול מסוים בלבד, זו אוניברסיטה. גרף מספר הסטודנטים לבדו זה שקר הגרף. אם תשכלל את גרף התלמידים, מול גרף מסלולי הלימוד שפתחנו ועם גרף רמת המרצים, השקלול של שלושתם ייתן לך גרף צמיחה מספק ובריא. אילת עיר קטנה, באים אלי לפעמים ילדים של אנשים מוכרים, לא מבינים מדוע הילד לא יוכל ללמוד בעיר שלו, אבל אם הילד רחוק מסף תנאי הקבלה הוא לא יתקבל נקודה. אני צריכה לשמור על מי שכאן ולא להתפשר על איכות הסטודנטים, שלא יחזור הדימוי שזה קמפוס של קונדיטורים ושלא ישתמע שאני לא מעריכה קונדיטורים, זה מקצוע מדהים בעיני, אבל לא אקדמי ויחד עם זה, בתואר שני ישנה עליה משמעותית גם במספר הסטודנטים".

"לא צריכה לשכה מפוארת"


איזה מן מנהלת את?
"כזו שדורשת דיוק. אין דבר כזה מרצה שמאחר כי היה איחור בטיסה, מבחינתי קח מטוס קודם. אין דבר כזה שסטודנט לא יגיע למבחן, אם לא יגיע, הוא יאבד קורס. מול הדרישות אני נותנת הרחבות בדמות סיורים למפעלים, יוצרת קשרים עם מעבדות חיצוניות כמו בחקר ימים ואגמים, מקיימת מרתונים של תרגולים למתקשים, אם בבאר שבע סטודנט יקבל ארבע שעות תרגול, אצלנו הוא יקבל חמש".

על רפואה ומשפטים אני יודע שאין מה לחלום, אבל מה על מדעי המחשב?
"מחשב זה כלי חשוב, אבל הוא אמצעי, לא מטרה. למרות שמדובר בתואר שדורש מערכות קלות יחסית לתפעול, כי אין צורך במעבדות, אני לא רואה אותו מגיע אלינו ברמה המיידית, שכן קיים קושי עצום להביא חברי סגל בתחום. הם יוצאים לשוק הפרטי ומקבלים שם משכורות טובות. גיששתי, אבל לא היתה היענות מספקת ואני לא בטוחה שיהיו די נרשמים מקרב הסטודנטים, בכל מקרה אבדוק את הביקוש בשנה הבאה".

מה עוד חסר לך ברמה האקדמית?
"תקנים. הרחבת הסגל הקבוע. אני עובדת על תקן רביעי, חסרות לי תשתיות למידה וכמובן תנאי מחקר, מעבדות, אבל אם אני צריכה לבחור בין פתיחת עוד מסלול לימודים לבין תיקון חלונות, החלונות יחכו, גם לשכה מפוארת אין לי ואני לא צריכה. אני רוצה לקדם את המגמה הביולוגית ימית לרמת תואר שני מחקרי. להפוך את אילת לאבן שואבת בתחום ברמה העולמית. עד לפני שנה, למדו בבאר שבע את שנה ראשונה ושנייה, ואת השלישית למדו כאן. היתה זליגה, סטודנטים לא חשו את הים. נעמדתי על הרגלים האחוריות והבאתי את שנה ב' לכאן, וכעת רק שנה א' נותרה בבאר שבע. בשנה הבאה אדאג להביא גם אותה לאילת".

מה עוד?
"תקציב לשיווק. השנה לא הלכנו על פרסום טלוויזיה שהוא יקר, עשינו יום פתוח, הגיעו 50 איש ליום שלם, נדהמתי מכך שהסטודנטים הגיעו וישבו עם המועמדים והסבירו וסיפרו להם על חיי הקמפוס, אף אחד לא דרש מהם לעשות זאת, מבחן התוצאה יהיה בעוד חודשיים. גם קצב בניית בניין המעונות החדש נגרר, אבל אומרים לי שתוך שנתיים זה יסתיים ושזה זמן סביר, בינתיים אנחנו עוזרים להם למצוא דירות בעיר".

והחלום?
"שיהיו לי עוד עשרה תקנים לצוות איכותי שיתגורר בעיר, שיקבלו דירות, הם יגיעו מטעמים אידיאולוגים, אבל יישארו בגלל התנאים, שתתפתח כאן קהילה אקדמית איכותית כמו בעומר ליד באר שבע, הם כבר ימצאו את מקומם בעיר, זה סובב ומסובב, הם ישדרגו את אוניברסיטה ואת העיר. אוניברסיטה היא כח מניע. זה לא מגדל שן, זה מגדלור".

חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש