פרסומת
דלג

ללטף את האינסוף

מאת: רותם ג'קסון ● 7/8/2013 15:32 ● ערב ערב 2614
בשבוע שעבר שבר אלון ריבקינד, אילתי בן 36, את השיא הישראלי בצלילה חופשית. בהפקה רבת משתתפים הוא ירד לעומק של 122 מטר במפרץ אילת, ללא מסיכה ועם חד סנפיר. ואם תשאלו אותו תשמעו ש"הכחול של המעמקים, מעולם לא היה כחול כל כך". רותם ג'קסון שמעה את סיפורו של האיש- דולפין
ללטף את האינסוף

"אני יורד בעיניים עצומות עם הראש כלפי מטה, תוך שאני מחזיק במזחלת שנעה על חבל", מספר ריבקינד על חווית הצלילה למעמקי הכחול הגדול. "בגלל שאני במדיטציה, הראש שקט יותר כשהעיניים עצומות. אני צולל בלי מסיכה, רק עם אטב אף, ולכל אורך הצלילה אני מרוכז בלהשוות לחצים באוזניים ולהרפות מתח מהגוף. ככל שאני מרפה הכל הולך חלק יותר. רק בשנייה שאני מגיע למטה, לסוף החבל, אני פותח את העיניים, מסתכל על הגוון של הכחול שמשתנה מדי יום. זה מרתק לפתוח את העיניים ולראות כחול כהה כל כך. גם אם הייתה לי מסיכה עדיין הייתי נקודה פצפונת בחלל כחול ענקי. אפשר לדמות את התחושה לסוג של זירעון שנקלט בתוך ביצית בחלל הרחם. תחושה של משהו מאוד ראשוני שנמצא בתוך מעטפת של מים שמגינה ועוטפת אותך מכל עבר. העלייה למעלה מחזקת את התחושה הזו כי היא כמו הנשימה הראשונה של התינוק. כל נשימה ראשונה כזו זה כמו לחזור לחיים. אתה מרגיש שאתה לא רוצה כלום, רק לנשום. ובאמת, כשצוללן עולה לפני הים, חייבים להזכיר לו לנשום כי הוא נמצא במן חלום כזה.

תמונת כתבה


צועקים עליך- תנשום! תנשום!


זה ללא ספק לידה מחדש אחרי צלילה כזו. הרבה אנשים אומרים שאני 'מתגרה במוות' ובאיזה שהוא מקום זה ככה, כי ככל שאני מעמיק למטה אני בכיוון ההפוך של החיים, כיצור יונק יבשתי,
אבל מבחינתי אני מעצים את החיים כי אני נותן ליטוף לאינסוף ועולה בחזרה לאור, לאוויר, לחיים!".
כך מתאר אלון ריבקינד, נשוי לבטי, אבא לשנהב בת השנה, יוגיסט, מורה ליוגה ובעל בית הספר 'יוגה דייווינג', בית ספר לצלילה חופשית והשיאן הישראלי, בפעם השנייה, בצלילה חופשית, את החוויה האישית שלו מספורט האקסטרים הכי מדיטטיבי בעולם.

ביום שלישי שעבר חתם ריבקינד על שיא רשמי חדש של 120 מטר עומק ושבר למעשה את השיא הקודם של עצמו ( 100 מטר) בתור שיאן ישראלי. על השיא העולמי (142 מטר) שומר בקנאות כבר כמה שנים צולל אוסטרי בשם הרברט ניץ' עד שריבקינד יחליט לעשות עם זה משהו.
עולם הצלילות החופשיות קיבל הד תקשורתי ענק בזכות הסרט המפורסם 'הכחול הגדול', שיצא לאקרנים בסוף שנות השמונים המבוסס על סיפור אמיתי. רבים לא שוכחים את הגיבורים ז'אק מיול ואנזו מיורקה שצללו בזמנו ל- 100 מטר עומק בצלילה חופשית והחזיקו בשיא הזה עם שיפורים מסוף שנות ה60 עד אמצע שנות ה 70 ,כשהם בשנות החמישים לחייהם.
"בצלילה חופשית בניגוד לענפי ספורט אחרים, בגלל שהצד המנטאלי תופס את מירב המקום, הניסיון והגיל המבוגר הם יתרון", מסביר ריבקינד, "שיאנית העולם לנשים, כמעט בכל הסגנונות היא בחורה רוסיה בת 51. רק לפני חודש היא שברה שיא בצלילת אורך בבריכה עם עצירת נשימה. אני רק בן 36 אז גם אם אחליט לנוח כמה שנים זה בסדר".

יש לך שאיפות לשבור את השיא העולמי?
"בנתיים, אני לא שואף לשבור אותו כי לא מדובר רק בעוד 20 מטר. התהליך שאני עובר כדי להגיע לזה הוא לא פשוט! ראשית, כי קודם כל צריך להרגיע את המשפחה והאישה. זה תהליך ארוך ומייגע שכרוך בהרבה דאגות ומתחים ולא כל האנשים לוקחים את זה בחשבון. שנית, כל אימון שלי זה הפקה שמערבת הרבה אנשים והכל גם ככה על הקצה".
האירוע לשבירת השיא, כמו שהוא קורא לו, הופק על ידי אלון עצמו. הצלילה נערכה בין חוף הדקל לנמל אילת, 700 מטר בתוך הים. שם ערך ריבקינד את האימונים שלו ושם גם החליט לשבור את השיא.
בניגוד לתחרויות ספורט רבות משתתפים, שבירת שיא בצלילה חופשית היא תחרות של בן אדם אחד מול עצמו כשברקע קיימת רשת בטחון אנושית של עשרות אנשים בתוך המים ומעל פני הים.
רק בהיבט התקשורתי היו באירוע של ריבקינד 3 צלמי וידאו במים, צלם וידאו על פני המים ושני צלמי סטילס בתוך המים. בנוסף להם היו שני שופטים בתוך המים וצוות בטיחות של 4 אנשים על הסירה שלו כולל סירת חילוץ שנייה עם עוד סקיפר עליה. כ-50 מטר מהם עגנה היאכטה "סי בל" ועליה המשפחה, החברים, המעודדים וצלמי התקשורת. חוץ מזה היה פארמדיק על הסירת חילוץ ואמבולנס שחיכה בחוף.
"כך למעשה נראה אימון רגיל שלי והיו לי 8 כאלה במהלך החודשים האחרונים לפני האירוע", משתף ריבקינד, "אם אני מחליט שאני הולך לעשות את זה עוד פעם, לא בטוח שזה יהיה בארץ למרות שהייתי שמח לעשות את זה באילת. במרכז לצלילה חופשית בחו"ל אתה מגיע בתור ספורטאי ותמורת תשלום אתה מקבל סירת חילוץ, צוללי בטיחות, ציוד, צילום וכל הנדרש. אני בא כספורטאי מתאמן והולך. ולא צריך להפיק את זה לבד. יש בשארם מרכז בין הטובים בעולם שהוא גם זול יחסית. לצערי, אני לא מתכוון להגיע לשם בזמן הקרוב אף על פי שמבחינתי זה המקום המושלם כי זה קרוב אלינו והים הוא אותו ים. הרבה אנשים הולכים לעשות שם שיאי עולם".

אז מאיפה בכל זאת המימון להפקה המורכבת הזו?
"את המימון להפקה השגתי דרך אתר שנקרא "mimoona" אתר שמציע מימון חברתי לפרויקטים עצמאים של אנשים בכל נושא שהוא. אתה צריך לעשות וידאו מושקע, תמונות ומלל. האתר לוקח עמלה של 10% מהתרומות ומעביר לי את הסכום. אני מתחייב לאלו שתרמו תמורה כלשהיא. אז הצעתי לתת להם חולצה וספרון בעברית שכתבתי על צלילה חופשית, אימון, קורס, הרצאה, משקפות שחיה, כאשר כל מתנה ניתנת בתמורה לסכום שנתרם. הם משווקים את זה כסוג של השקעה ולא תרומה. בזכות האתר השגתי שליש מהמימון להשקעה וזה הרבה כשמדובר בעשרות אלפי שקלים".

כמה שנים אתה בתחום ואיך הגעת לזה?
"התחלתי לראשונה בגיל 22 כשעוד גרתי בפתח תקווה, עיר הולדתי. זה התחיל מדיג עם רובה בים תיכון כמה שנים קודם לכן עד שראיתי את הסרט המפורסם "הכחול הגדול" שעשה לי את הסוויטצ' בראש. מאוד סיקרן אותי לעשות את זה אז נרשמתי לקורס צלילה חופשית וקבלתי את ההשראה להמשיך. זו הייתה חוויה עוצמתית של שלשה ימים ששינו לי את החיים. היום, אני רואה איך זה קורה לחניכים שלי שמסיימים קורס ויוצאים עם הוואו הזה.
מאז, די התמדתי באימונים תוך כדי שמירה על ההנאה ועל ההתקדמות. פיתחתי סוג של מערכת יחסים עם הספורט הזה.
בשנת 2002 עברתי לאילת כדי לגור ב"מרכז שיבננדה ליוגה" הצטרפתי כתלמיד ואח"כ גם הוסמכתי כמורה. לימודי היוגה החלו אצלי קצת אחרי שהתחלתי עם הצלילה החופשית . את תרגילי הנשימה היוגים, הראשונים, עשיתי בקורס צלילה חופשית. ואז עם קשר ובלי קשר נמשכתי ליוגה. תרגלתי באופן אינטנסיבי יוגה וראיתי ששיפרתי באופן מדהים את היכולות במים. הבנתי שיש קשר ברור בין השניים ולשמחתי גם ראיתי תוצאות כשהצלחתי לרדת מ-30 מטר ל-50 מטר באותה תקופה. חלק מהצוללנים, השיאנים הגדולים בעולם הם בעצם מתרגלי יוגה מנוסים שבעצמם הבינו שיש פה הרבה.
הכתובים הכי עתיקים בעולם של עצירת נשימה מגיעים מהיוגה. אז אם יש מקום שממנו אפשר ללמוד על עצירת נשימה או על היכולת להרפות מתח ולהירגע ולשלוט על הגוף מגיע משם".

כמה זמן אתה יכול לעצור נשימה?
5 דקות בציפה במים בלי תנועה
3.5 דקות בתרגול יוגה, בישיבת מדיטציה
בצלילה- קצת יותר מ 3.5 דקות.
בדרך כלל יותר קל לעצור נשימה בציפה במים אבל באופן כללי קל יותר לעצור נשימה כשהגוף ולפחות הפנים, בתוך המים זה קשור לרפלקס הצלילה של היונקים הימיים.
הירידה לעומק 120 מטר אורכת כ- 1.20 דקות והעלייה 1.44 דקות. זה מה שיצא לי אבל זה לגמרי מרגיש כמו שעה ואפילו יותר. החוויה היא הרבה יותר ארוכה יחסית לשלש דקות.

מה קורה לגוף בעומקים האלה ומה עם הסכנה שבשיכרון מעמקים?
השיכרון בדרך כלל מצוי אצל צוללי מיכלים כשלמעשה החנקן שהם נושמים מהמיכל מביא את השיכרון. בצלילה חופשית לעומקים מתחילים להרגיש את זה מעל 100 מטר.
לי באופן אישי אין ממש שיכרון. זה מאוד אינדיבידואלי, לא כל אחד חוטף. זה הרבה בדיוק תלוי ביכולת שלי לתפקד בזמן שההכרה מעורפלת. כמו שיש אנשים שיכולים ללכת בקו ישר כשהם שתויים להבדיל מכאלה שלא מצליחים. אצלי זה קיים ברמה עדינה והוא לא מפריע לי כך שזה מקשה עלי לקבל החלטות. אני מרגיש נוח בעומקים כאלה. מ- 80 מטר יש כבר לחץ על בית החזה אבל לא משהו שמעכיר על הכיף של הצלילה. בסך הכל זו תחושה נעימה כי מגיעים להרפיה הרבה יותר עמוקה כשעוצרים נשימה. אני כל הזמן מחובר לגוף, קצת כמו טייס אוטומטי שדואג שהאוזניים יעבדו וחוץ מזה תחושה כיפית. המים על הפנים, הדופק שיורד ככל שמעמיקים. הכל הולך לאט יותר חילוף חומרים איטי. סוג של ריחוף בחלל, משהו מאוד בראשיתי. תחושה שלעצור נשימה ולא לרצות לנשום.
ערב לפני עשיתי טיפול וואטסו כסוג של הכנה ושחרור והרבה פעמים כשמחזירים אותך לפני המים בטיפול כזה לא בא לי לנשום. זה לא טריוויאלי להסביר לבן אדם שלעצור נשימה זה כיף. בעלייה אני כבר בצד השני של המטבע. יש רמה גבוהה של פחמן דו חמצני שמייצר את הצורך לנשום וזו התמודדות פיזיולוגית פסיכולוגית לא לנשום. יש חומצת חלב שמצטברת ברגליים ואני מרגיש שהן נותנות פחות כח. יש פה הרבה פסיכולוגיה וזה בסופו של דבר משפיע על הכל.

זה נשמע כאילו אתה איזה גלגול של דולפין?!
"כשהגעתי ל-120 מטר עוד עשיתי שלום למצלמה", מחייך ריבקינד בצניעות אבל לא מכחיש את התיאוריה הבדיונית שלי.
לראייה, תחושת העונג שהוא מרגיש בעומקים כאלו והסגנון הייחודי שלו ששייך לצוללי ה"אולד סקול" שיורדים על המזחלת עם הראש לכיוון למטה ועולים בכוחות עצמם עם חד סנפיר באמצעות תנועות גוף דולפיניות בעליל. מיותר לציין שהיום הצוללים החופשיים יורדים לעומק כשהם עומדים על המזחלת.
"הרבה יותר קל להשוות לחצים בעמידה", הוא מסביר, "אני עשיתי את זה בכל זאת כי ידעתי שאני יכול להשוות לחצים גם ככה והייתי צריך פחות משקל כי ירדתי עם הראש כלפי מטה".

איך מתרגלים את הגוף למאמצים כאלו ואיזה אימונים עושים כדי לשבור שיא בצלילה חופשית?
חלק מהותי מהעניין של צלילה חופשית-זה להרפות. ככל שאני רוצה לשפר ולהעמיק או לשפר יותר עצירת נשימה צריך להרפות עוד יותר.
השחרור הוא ברמה הכי קטנה והכי גבוהה. לפני כל אימון כשאני אומר שלום לאשתי ולילדה אני מתאמן בלשחרר. זה כל הזמן עבודה על שחרור של התנגדויות בראש ובגוף.
מי שמחליט שהוא רוצה ללמוד צלילה חופשית צריך קודם כל לעבוד על נשימה נכונה. לדעת איך להירגע. כמובן שזה כרוך גם באורח חיים בריא. התזונה צריכה להיות בשליטה כי לא כל אוכל תומך בפעילות הזו. האימונים למעשה מתחלקים לאימונים פיסיים ומנטאליים. שיפור היכולת האירובית והאנאירובית, העלאת סף הסיבולת של חומצת החלב. אני עושה ספרינטים של שחייה וצלילה בים ובבריכה ועובד על מתיחה פיסית של אזור בית חזה והסרעפת. הסרעפת זה השריר שלנו היא חייבת להיות כמה שיותר גמישה. יש ביוגה תרגיל כזה של מתיחה והרפיה של הסרעפת ואת זה אני מתרגל כמה חודשים לפני השיא באדיקות. האימונים המנטאליים הם אימונים של מדיטציה, הדמיה של הצלילה, תרגילי רגיעה. את זה אני מתרגל גם בבית וגם ב"מרכז שיבננדה ליוגה. שלשה חודשים לפני כבר התחלתי להתאמן, התאמנתי 8 אימוני עומק- העמקתי מ 86 מטר בהדרגה עד 120 מטר."

למעשה, תיכננת מראש את הירידה ל-120 מטר אחרי שהשיא האחרון שלך היה 100 מטר. איך ידעת שתגיע ל120?
בשנה שעברה עשיתי 114 מטר באימון ולפי זה ידעתי שעם קצת אימונים אני יכול להגיע לזה.
כמובן שיש התמודדות לא קטנה לפני הצלילה עצמה כי זה ניסיון אחד. אסור לפשל. אין פה מקום ליותר מדי ניסיונות כי אי אפשר ברמה הבטיחותית לרדת כמה פעמים.
צריך לדאוג להרגיש טוב מבחינה פיסית באותו יום ולנסות לישון לילה לפני. השנה הצלחתי לישון קצת יותר מפעמים קודמות- 5 שעות במקום שעתיים שלש אבל זה הספיק לי.
למזלי באותו יום הרוח ירדה וזה היה מעולה בשבילי".

בימים אלה לוקח ריבקינד את הזמן לנוח על זרי הדפנה בלי העלאת לחץ דם מיותרת של הקרובים לו. המקום היחידי שהוא מרשה לעצמו כרגע לחזור בו לרחם, הוא בהדרכת החניכים החדשים שלו בבית הספר "יוגה דיווינג" שממוקם במועדון הצלילה "מנטה".
אבל לפני שתשמעו עליו עוד פעם עם שיא ישראלי ואפילו עולמי חדש
כדאי שתקחו נשימה ארוכה....



חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש